פיל, עוגת יום הולדת והיטלר: סבי הכין לאמי משחק ילדים שנון - והלך

סבי חובב האסתטיקה והעיצוב, אוסקר ורבר, השאיר לאמי 100 איורים באלבום ממותג - עם רמז קודר לבאות. האם הבין את הרמז, או רק בדיעבד, כשלא הצליח לשוב הביתה?

ענת ציגלמן

|

11.04.18 | 09:23

לחצו Play: ענת ציגלמן מספרת ומציגה את האלבום של סבא, אוסקר ורבר. צילום: שירן כרמל. עריכה: אסף אושי

משפחה שנבלעה בבור האפל שקוראים לו מלחמת העולם השנייה היא כמו הבהוב בחשיכה. פה מרצד משפט שנשאר ממכתב, שם מבליח סיפור שעוד לא נשכח, עובדה כזו מנצנצת פתאום, תאריך אחר. אבל התמונה הרחבה – מי היו, מה חשבו, איך חיו, איך נהגו, אהבו וכעסו – כאן הדברים נשארים בגדר ניחוש, אולי

מוצלח, אולי מוחמץ, ובעיקר חור שחור, שנפער קודם כל בלבה של אמי, שהייתה בת שנתיים כשאביה נעלם מחייה ובת חמש כשאיבדה גם את אמה, ואחר כך גם בלבי.

 

כשעלתה לישראל מהעיר ביילסקו, היישר מהבית שבו נולדה, שבו הוחבאה בשנות המלחמה ושבו גדלה, הייתה בת 20 כמעט. היא לא הביאה אתה הרבה, אך את האלבומים המשפחתיים סחבה, והם בשבילי כמו כתב חידה. הנה כאן בחופשה משפחתית בבית קיץ בהרים, רגע לפני שהיטלר פלש לפולין (כמה שאננים הם):

 

בהרים ליד ביילסקו, אוגוסט 1939, רגע לפני המלחמה (צילום: אלבום משפחתי)
    בהרים ליד ביילסקו, אוגוסט 1939, רגע לפני המלחמה(צילום: אלבום משפחתי)

     

    הנה בית המשפחה המפואר שבנה יעקב ורבר, סבא של אמא, ומולו טחנת הקמח הגדולה, מפעל משפחתי ששגשג כמה דורות ועל שמו נקרא גם הרחוב, מואנסקה (רחוב הטחנה):

     

    מימין הבית שבנה סבא רבא, יעקב ורבר. משמאל טחנת הקמח, המפעל המשפחתי, שנשרף במלחמת העולם הראשונה (צילום: אלבום משפחתי)
      מימין הבית שבנה סבא רבא, יעקב ורבר. משמאל טחנת הקמח, המפעל המשפחתי, שנשרף במלחמת העולם הראשונה(צילום: אלבום משפחתי)

       

      הנה נייר המכתבים של המפעל החדשני שהקים אחריו בנו אוסקר, אביה של אמי, מהראשונים לייצר חוטי ויסקוזה אלסטיים:

       

      לוגו המפעל החדש שהקים ב-1939 סבי, אוסקר ורבר, לייצור חוטים אלסטיים, שיועדו, ככל הידוע לנו, לבגדים תחתונים (צילום: אלבום משפחתי)
        לוגו המפעל החדש שהקים ב-1939 סבי, אוסקר ורבר, לייצור חוטים אלסטיים, שיועדו, ככל הידוע לנו, לבגדים תחתונים(צילום: אלבום משפחתי)

         

        הלוגו כולו מפגן של עוצמה, ושם המפעל, "לסטוטקס", רשום כמו בחוט מסתלסל.

         

        אוסקר ביום חתונתו, 1933, והוא בן 36 (צילום: אלבום משפחתי)
          אוסקר ביום חתונתו, 1933, והוא בן 36(צילום: אלבום משפחתי)

           

          תוכנית הבית שקיווה לבנות למשפחתו הצעירה, שאותה תכנן ושרטט בעצמו (צילום: אלבום משפחתי)
            תוכנית הבית שקיווה לבנות למשפחתו הצעירה, שאותה תכנן ושרטט בעצמו(צילום: אלבום משפחתי)

              

            חדר הילדים, שהכין באהבה גדולה חודשים לפני שנולדה בכורתו טאה, אמי, במאי 1937 (צילום: אלבום משפחתי)
              חדר הילדים, שהכין באהבה גדולה חודשים לפני שנולדה בכורתו טאה, אמי, במאי 1937(צילום: אלבום משפחתי)

               

              זה סיפורו של סבא שלי, אוסקר ורבר. גבר יצירתי וחדשני, חזק ומלא ביטחון, שהתרגש מאוד לקראת בואה של ילדתו לעולם, והוא בן 40. כבר כשהייתה ברחם אמה אהב אותה כל כך, שהקדיש את עצמו להכנות.

               

              הוא קישט את חדרה וחילק את הקירות למשבצות ענק, בקווים של כתום, צהוב וירוק כהה. ביניהם צייר דמויות משירי ילדים גרמניים – תרנגולות, ליצן, צייד, שד קטן. את הרהיטים צבע בגוון שמנת-צהבהב, והם נראים מודרניים מאוד.

               

              הוא צייר על הקירות, בחר וצבע את הרהיטים. טאה הפעוטה יושבת בין רגליו, והתמונה שתלויה מאחוריו תחזור בהמשך (צילום: אלבום משפחתי)
                הוא צייר על הקירות, בחר וצבע את הרהיטים. טאה הפעוטה יושבת בין רגליו, והתמונה שתלויה מאחוריו תחזור בהמשך(צילום: אלבום משפחתי)

                 

                הוא הכין את אלבום הינקות, שבו רשם בשנתיים הראשונות לחייה, בכתב ידו האלגנטי, כל חידוש וצעד שעשתה. הוא פינה זמן להתכונן ולקנן, ובין היתר יצר בסבלנות, דף אחר דף, אלבום יפהפה, עב כרס, שבו ספק איורים-ספק סקיצות משחקיות של דימויים בסיסיים לילדים.

                 

                ''קומבי''. האלבום שרד היטב, ובו כמעט 100 איורים (צילום: שירן כרמל)
                  ''קומבי''. האלבום שרד היטב, ובו כמעט 100 איורים(צילום: שירן כרמל)

                   

                  רובם דימויים בסיסיים לילדים: אריה ולביאה (צילום: אלבום משפחתי)
                    רובם דימויים בסיסיים לילדים: אריה ולביאה(צילום: אלבום משפחתי)

                     

                    דקל ואשוח (צילום: אלבום משפחתי)
                      דקל ואשוח(צילום: אלבום משפחתי)

                       

                      קרנף (צילום: אלבום משפחתי)
                        קרנף(צילום: אלבום משפחתי)

                         

                        דמויותיהם של קולומבין וביאצו מקומדיה דל'ארטה (צילום: אלבום משפחתי)
                          דמויותיהם של קולומבין וביאצו מקומדיה דל'ארטה(צילום: אלבום משפחתי)

                           

                          כל דימוי שרטט לפי כללים מחמירים שקבע לעצמו: בארבעה צבעים בלבד – שלושת צבעי היסוד וירוק (בדיוק כמו בלוגו של גוגל), בטושים איכותיים שצבעם לא דהה גם 80 שנים מאוחר יותר, ובעזרת סרגל. אין קו מעוגל באלבום, ואין חריגה מהקו השחור התוחם. כל איור הדביק על דף אלבום שחור, רשם מעליו את מספרו הסידורי, ותחתיו את השם המתאים.

                           

                          הטוחנת (צילום: אלבום משפחתי)
                            הטוחנת(צילום: אלבום משפחתי)

                             

                            לפניהם של זוג השחורים בחר את הצבע הכחול (צילום: אלבום משפחתי)
                              לפניהם של זוג השחורים בחר את הצבע הכחול(צילום: אלבום משפחתי)

                               

                              הוא נתן לאלבום שם – "קומבי", שרטט לוגו וגם המציא לו סמל, שתחתיו כתב "סימן רשום", כמצהיר ''זה ייחודי וזה שלי''. הוא חילק אותו לחמישה פרקים: פורטרטים קומביים, עולם הטבע הקומבי, טכנולוגיה קומבית, ארכיטקטורה ואסטרונומיה (שם מרחיק לכת שנתן למעין כוכבים קליידוסקופיים שצייר).

                               

                              מחשבה הושקעה גם בשם ובלוגו (צילום: שירן כרמל)
                                מחשבה הושקעה גם בשם ובלוגו(צילום: שירן כרמל)

                                 

                                ולא שכח לעצב גם ''שוצ-מארק'', סימן רשום (צילום: שירן כרמל)
                                  ולא שכח לעצב גם ''שוצ-מארק'', סימן רשום(צילום: שירן כרמל)

                                   

                                  האלבום חולק לחמישה פרקים. לראשון קרא ''פורטרטים קומביים'' (צילום: שירן כרמל)
                                    האלבום חולק לחמישה פרקים. לראשון קרא ''פורטרטים קומביים''(צילום: שירן כרמל)

                                     

                                    ולאחרון קרא ''אסטרונומיה קומבית'' (צילום: שירן כרמל)
                                      ולאחרון קרא ''אסטרונומיה קומבית''(צילום: שירן כרמל)

                                       

                                      שבו אייר מעין כוכבים קליידוסקופיים (צילום: אלבום משפחתי)
                                        שבו אייר מעין כוכבים קליידוסקופיים(צילום: אלבום משפחתי)

                                         

                                        בעין חדה, במחשבה מתוכננת היטב וביד מדויקת הצליח לאפיין טיפוסים שאותם הרכיב מצורות גיאומטריות – כמו במשחק הסיני ''טנגרם'', שהפך פופולרי בתחילת המאה ה-20 במערב – רק שהוא חידד אותן לדרגת קריקטורה והצליח עד כדי כך, שאין צורך לקרוא את הכותרות כדי לפענח את כוונתו.

                                         

                                        פה ושם גלש לקריצה אירונית או דימוי שפונה לקהל בוגר. למשל:

                                         

                                        ''הנכבדת'' (צילום: אלבום משפחתי)
                                          ''הנכבדת''(צילום: אלבום משפחתי)

                                           

                                          ''הקטן שחושב שהוא גדול'' (או, ביידיש, ''מוישה גרויס'') (צילום: אלבום משפחתי)
                                            ''הקטן שחושב שהוא גדול'' (או, ביידיש, ''מוישה גרויס'')(צילום: אלבום משפחתי)

                                             

                                            גם הגיליוטינה היא לא בדיוק חומר בסיסי לילדים (צילום: אלבום משפחתי)
                                              גם הגיליוטינה היא לא בדיוק חומר בסיסי לילדים(צילום: אלבום משפחתי)

                                               

                                              באחד העמודים נתן ביטוי למרחק שחש מהיהודי הדתי העני, המזרח אירופי, כל כך שונה מהיהודי הגרמני, החילוני והמעודכן שהוא היה. גילויי אנטישמיות כבר פשו בביילסקו, אך הפוגרומים האכזריים, שמהם סבלו קהילות יהודיות במזרח פולין, לא הגיעו אליה. יהודים שברחו משם כן הגיעו, רדופים ועלובים למראה. נדמה לי שהוא לא ראה קשר בינו לבינם.

                                               

                                               (צילום: אלבום משפחתי)
                                                (צילום: אלבום משפחתי)

                                                 

                                                ואז, לסיום פרק הפורטרטים באלבום, מזנקת מהעמוד דמות מוכרת, כמו צווחת ''קוקו". נדרשת שנייה כדי להבין, אך אי אפשר לטעות בשפם ובמנח היד. זוהי הדמות היחידה באלבום שהיא אישיות ספציפית, אדם שבשנת 1937 כבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היטלר היה אז ארבע שנים הפיהרר של גרמניה. הוא מילא את מהדורות החדשות, כולם עסקו בו, מספרת אמי. סבי לא כתב את שמו, רק את סימן ההיכר שלו. הייל!

                                                 

                                                הייל! (צילום: שירן כרמל)
                                                  הייל!(צילום: שירן כרמל)

                                                   

                                                  כמו צ'רלי צ'פלין, שביים ב-1940 (חמש שנים לפני תום המלחמה) את הסרט הסאטירי ''הדיקטטור הגדול'', הוא לא הבין את עוצמת קטלניותו של היטלר, את כושר חסלנותו. שנים אחר כך, אחרי שנודעו פרטיה של ההשמדה, אמר צ'פלין שלו ידע – לא היה יוצר כך את הסרט. אני חושבת שגם סבי, כשצייר את היטלר כקריקטורה, אולי לעג לו, אולי כבר פחד ממנו, אך לא יכול היה לנחש את העתיד לבוא עליו מידיו של האיש הזה.

                                                   

                                                  כשפרצה המלחמה והיטלר פלש לפולין, בסתיו 1939, הוא ברח לכיוון רוסיה, יחד עם שני גיסיו, אויגן והאנס. ביילסקו הייתה קרובה לגבול הגרמני, וכמו גברים יהודים רבים אחרים בעיר, הם החליטו להתרחק עד יעבור זעם. הם ארזו תרמיל ויצאו לדרך בבגדי ספורט, משל יצאו לטיול גדול. הם לא תיארו לעצמם שנשקפת סכנה לנשים ולילדים. אמי הייתה בת שנתיים וקצת, ונשארה מאחור עם סביה, עם אמה אדית, ועם אחיה התינוק, יאן.

                                                   

                                                  אויגן והאנס המשיכו לתוך רוסיה, אוסקר עצר בלבוב (היום אוקראינה). כנראה חשב ששם יהיה בטוח, כי באוגוסט 1939 נחתם בין גרמניה הנאצית לרוסיה הסכם לחלוקת פולין (ריבנטרופ-מולוטוב), שקבע ריבונות סובייטית על לבוב. כמעט שנתיים לתוך המלחמה חי שם, בקרב קהילה יהודית גדולה, הרחק ממשפחתו, שהתחבאה במעמקי הבית הגדול בביילסקו.

                                                   

                                                  במאי 1941 שלח לאמי גלויה, לכבוד יום הולדתה הרביעי. "ניוניו הקטנה, המשובחת שלי", כתב. "הייתי רוצה לשחק אתך, לחבק אותך, לנשק ולא להרפות. עובר חודש, שנה, ואבא לא עם בתו. תפילתי היחידה היא שאהובתי הקטנה לא תזכור את סבל ילדותה, ובינתיים, בכל זאת, את אבא לא תשכח. הזמן בורח בריצה, ואנחנו אתו".

                                                   

                                                  אך ביוני 1941 הפרו הגרמנים את ההסכם וכבשו את לבוב. 6,000 נרצחו בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, ובסתיו נסגרו 120 אלף יהודי העיר בגטו, ואוסקר ביניהם. יותר משנה החזיק מעמד. הוא המשיך לשלוח משם מכתבים, בהם גלוית ''יום הולדת שמח'' אחרונה לאמי, לכבוד יום הולדתה החמישי.

                                                   

                                                  ברכת יום הולדת, מאי 1942, כחצי שנה לפני שנרצח (צילום: אלבום משפחתי)
                                                    ברכת יום הולדת, מאי 1942, כחצי שנה לפני שנרצח(צילום: אלבום משפחתי)

                                                     

                                                    הוא צייר לה עוגה עם חמישה נרות, ולצדה נר נוסף. "נר אחד עומד לבד", כתב לה. "האור שלו מרצד והוא משמיע קולות פצפוץ. זה אביך שלוחש לך בשקט, 'היי מאושרת. חשבי עלי והיי שמחה'. אבא אוהב אותך עד אינסוף ולתמיד. כל מה שתעשי בחייך, רוחו של אבא תעטוף ותחבק אותך בחום''.

                                                     

                                                     (צילום: אלבום משפחתי)
                                                      (צילום: אלבום משפחתי)

                                                       

                                                      בסתיו 1942 התעייף סבי מלחכות חסר אונים בגטו. הוא ארגן בריחה קבוצתית, שנכשלה. כולם נורו. הוא היה בן 45.

                                                       

                                                      באותה שנה, באותו זמן כמעט, נלקחה גם סבתי אדית לאושוויץ, משם לא חזרה.

                                                       

                                                      עד היום תלויה בחדרן של שתי בנותיי תמונה שהכין לאמי באותה שנה של הכנות לבואה לעולם, על לוח עץ שאותו כיסה בקפידה משני צדיו. במרכז הדביק את הדף שתלש מלוח השנה ביום הולדתה, מעליו ומתחתיו שיר ילדים גרמני מפורסם.

                                                       

                                                      הציורים לפי Wiegenlied: Guten Abend, gute Nacht, שיר ערש גרמני מפורסם, שהלחין ברהמס (צילום: שירן כרמל)
                                                        הציורים לפי Wiegenlied: Guten Abend, gute Nacht, שיר ערש גרמני מפורסם, שהלחין ברהמס(צילום: שירן כרמל)

                                                         

                                                        מאחור צייר נייר קלף, שעליו רשם לה הקדשה: "את הלוח הזה הכין אבוש רק בשביל הניוניושקה הקטנה והמתוקה שלו (טאה מריה ורבר), כדי שיום אחד, הרבה יותר מאוחר, היא תזכור אותו. לכן, אין למכור את הלוח הזה, אין לתת אותו במתנה, וגם לא לזרוק".

                                                         

                                                        סוג של חוזה: ''את הלוח הזה הכין אבוש כדי שיום אחד, הרבה יותר מאוחר, הניוניושקה המתוקה שלו תזכור אותו'' (צילום: שירן כרמל)
                                                          סוג של חוזה: ''את הלוח הזה הכין אבוש כדי שיום אחד, הרבה יותר מאוחר, הניוניושקה המתוקה שלו תזכור אותו''(צילום: שירן כרמל)

                                                           

                                                          לכך הוסיף חתימה, חותמת וסיומת רשמית: "מסמך זה מובא כאן לראיה, רחוב מואנסקה 9, ביילסקו, נובמבר 1937". את השנה כתב ברוב טקס באותיות לטיניות. 32 שנים מאוחר יותר תלתה אמי את הלוח המצויר מעל מיטת התינוקת שלי, ואני, בתורי, תליתי אותו מעל מיטתן של בנותיי הפעוטות.

                                                           

                                                          • תודה לגדי כפיר ולפרופ' משה צוקרמן, שהקדישו מזמנם, עיינו והאירו מנקודת מבטם.

                                                           

                                                           

                                                           (צילום: שירן כרמל)
                                                            (צילום: שירן כרמל)

                                                             

                                                             
                                                            הצג:
                                                            אזהרה:
                                                            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד