מה הכי ישראלי בעיניי? תל־אביב, של פעם ושל היום.
זו של פעם: העיר הלבנה, קפה כסית, אלתרמן וחבורתו. כסית, המוסד התרבותי־בוהמייני בעיר שסבא שלי, עו"ד בנימין גולדמן, היה יושב בו תדיר. הוריי הכירו בקפה וכילדה, הייתי חוזרת מבית חינוך ואוכלת שם צהריים. הייתה לי הזכות לספוג את אווירת ההיסטוריה התרבותית בהתהוותה. משיחות והגיגי המשוררים, השחקנים ושאר היוצרים שישבו במקום, ועד המטבח היהודי המובהק, שכלל גם כבד קצוץ, פירה משובח, סלט ביצים וסלט מלפפונים.
וזו של היום: אני חיה בעיר ואוהבת את הרחש שבה והשינויים שמתרחשים בה, את השילוב של אז ועכשיו. גרפיטי של טקסט של אלתרמן על אחד מקירות העיר - זה משהו שמרגש אותי, שמעלה בי חיוך ישראלי.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
הגר אלמביק(צילום: גורן ליובונציץ)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
