אולימפיאדת ברצלונה, 1992. הרגע שבו יעל ארד מבינה שהיא זכתה במדליה אולימפית לאחר שניצחה בחצי הגמר. למרות שעדיין לא ברור אם תזכה במדליית זהב או כסף, היא יודעת בוודאות שהיא תצא עם מדליה, ואזרחי מדינת ישראל יודעים שבפעם הראשונה לישראל תהיה מדליה אולימפית.
אני זוכרת היטב את הרגע הזה - הייתי בבית וצפיתי בתחרות בטלוויזיה - ואני זוכרת את תחושת ההתעלות של כולנו. יש ברגע הזה כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה משמעויות מבחינתי. ראשית, מדובר במישהי שהיא פורצת דרך, הראשונה בין ספורטאיות ובין ספורטאים, נשים וגברים כאחד, שלא רק מנפצת תקרת זכוכית, אלא מנפצת תקרת בטון. עד רגע זה, המשפט "ישראלי זוכה במדליה אולימפית" נחשב בגדר בדיחה. אפילו כשיעל אמרה בראיונות שהיא מתכוונת לחזור עם מדליה, לא לקחו אותה ברצינות.
יעל מסמלת בעיניי ישראלית לתפארת. היא ניפצה את התפיסה הלוזרית שהייתה לנו, שלפיה מדליה אולימפית גדולה עלינו. ולמרות שהמציאות שבה היא פעלה אז הייתה הרבה יותר קשוחה מזו של היום, היא הצליחה לעשות את זה.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
