כשאלירז בני היה בקורס קצינים בבה"ד 1, שנה לאחר נפילת אחיו אוריאל בקרב בלבנון, הוא הכיר את גרמן רוז'קוב, בחור לא יהודי שעלה לארץ כדי להתגייס לצה"ל. החיבור בין אלירז "הדוס" ובין גרמן "האוקראיני" הוא הסיפור הישראלי שלי. סיפור על הרעות שנרקמת בצה"ל, סיפור חוצה דתות, השקפות, גבולות וצבע עור, סיפור של אהבה משותפת לארץ, לאנשיה ולנופיה, המאחדת שניים, חדורי שליחות ומטרה אחת: הגנה על המולדת. האחד על מולדתו, השני על המולדת שקשר את גורלו עמה. תמיד קיננה בי השאלה למה גרמן מסכן את חייו עבורי? הרי זה לא העם שלו, זו לא המדינה שלו. את התשובה קיבלתי מגרמן באחד מחגי שבועות: "קשרתי את גורלי עם העם הזה כמו רות המואבייה. אם צריך שאקריב את חיי, אעשה זאת באמונה גדולה ובגאווה".
בשנת 2002 נפל גרמן בהיתקלות עם מחבלים באזור מצובה וקיבל צל"ש. פעלנו שייקבר בבית הקברות הצבאי בקריית־שמונה. אלירז ספד לו: "אחי גרמן, איכה?" לימים עלתה אמו לודמילה לארץ, והיא הייתה כאם לבני אלירז. ילדיו היו נכדיה. ביום שבו נפל אלירז הגיעו גם לביתה נציגי צה"ל להודיע לה שבנה השני, אלירז, נפל בקרב בעזה. בביתה, כמו בביתי, תלויות שתי תמונות של הבנים, תמונות המספרות את סיפורה של המדינה.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
