כמה שבועות לפני שיצאה המפיקה דנה לוסטיג לצלם את הסרט "בחזרה מטואיצ'י" בקולומביה, היא ישבה בביתה בלוס־אנג'לס, פתחה עיתונים וכמעט נפלה מהכיסא. הכותרות זעקו: יתוש זיקה מפיץ בעקיצתו נגיף שעלול להיות מסוכן. ארגון הבריאות העולמי הודיע כי הנגיף מוגדר "איום מדאיג" ומתפשט בדרום אמריקה.
הרבה שנים עבדה לוסטיג כדי לגרום לסרט הזה לקרות. כבר ב־2004 רכשה את הזכויות לספר הקאלט מהמחבר הישראלי, יוסי גינסברג, השיגה משקיעים ומצאה חברת הפקה אוסטרלית שנכנסה כשותפה להפקה המורכבת. פעמיים כבר כמעט יצאו לצלם, והכל בוטל ברגע האחרון. האם גם עכשיו הכל יתמוטט? היא הניחה את העיתונים על השולחן וקיוותה כי כוכב הסרט שלה, דניאל רדקליף, "הארי פוטר" בשבילכם, לא יחליט לבטל את הצילומים.
"ישבתי מול ה'ניו־יורק טיימס' ואמרתי, זהו, הלכה לי ההפקה", היא נזכרת, "דניאל הוא שחקן בן 25, יש לו חברה רצינית, ואני לא יודעת מה התוכניות שלהם לעתיד. האם הם ירצו היריון בקרוב, למשל? כי אם כן, אומרים שהווירוס של זיקה מסוכן לפוריות. אם אני הארי פוטר ויש לי מיליונים, למה שאסכן לעצמי את הבריאות? הייתי בטוחה שכל רגע מבטלים לי הכל".
מתי הצלחת להירגע?
"עד שדניאל רדקליף לא נחת בקולומביה, פשוט לא האמנתי שזה יקרה. הסוכנים שלו נתנו לו להצטלם ואני לא שאלתי אפילו איך זה קורה. פחדתי להעלות את השאלה".
מאיפה הכסף?
בעשור האחרון החברים של דנה לוסטיג קראו לה משוגעת. ביקשו ממנה להניח כבר לספר הזה, ששינה את חייה, אבל היא לא הצליחה לשמוט מידיה את החלום להפוך את "בחזרה מטואיצ'י" לסרט. גם היא, כמו ישראלים רבים, גדלה על הספר שכתב יוסי גינסברג מרמת־גן לפני 30 שנה, לאחר ששב ממה שהתחיל כטיול אחרי צבא לדרום אמריקה, והפך למסע הישרדות לאורך נהר הטואיצ'י בבוליביה.
הסרט "בחזרה מטואיצ'י" (שנקרא באנגלית JUNGLE), צולם בקולומביה ובאוסטרליה (בוליביה התגלתה כמורכבת להפקת סרט כזה). הוא עלה כ־12 מיליון דולר, כלל מעל 200 אנשי צוות קולומביאנים וכמה עשרות אנשי הפקה אמריקאים ואוסטרלים וגם אנשי פעלולים, לוכד נחשים וחברת שמירה מיוחדת, שהוצבה על רדקליף. וזו רשימה חלקית. "חשבתי שמדובר בכמה שחקנים שהולכים לבד בג'ונגל", היא צוחקת, "לא קלטתי כמה מסובך ומסוכן לצלם בשטח אמיתי".
הסרט נמכר להפצה מסחרית בארצות־הברית, ושודר מסיבות כלכליות רק ב־VOD של נטפליקס ואמזון ולא בבתי הקולנוע. הוא הוקרן בבכורה מרגשת בפסטיבל הקולנוע של מלבורן, אוסטרליה, בשנת 2017, שם יצא בבתי הקולנוע באותה שנה. בסוכות האחרון הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, ועכשיו הוא מוקרן בישראל בשמו המקורי של הספר, שמוכר לקהל הישראלי. לוסטיג מקווה שהוא יצליח לגעת באנשים לפחות כמו הספר. "נלחמתי להוציא את הסרט כי יש פה סיפור שחשוב לספר. זה לא רק על הישרדות, אלא על בחירה בחיים ומציאת הגיבור בתוכך ברגעים הכי קשים".
גינסברג, מחבר הספר, היה בן 22 כשפגש בפרו את מרקוס השוויצרי. יחד הם נסעו לבוליביה ושם פגשו את קווין האמריקאי וקרל האוסטרי, שהתחזה לגיאולוג ומורה דרך ושכנע אותם להיכנס לערבות הג'ונגל הבוליביאני. לאחר שהחבורה התפרקה, גינסברג שרד שם 20 יום לבדו. כיום הוא בן 58, אב לארבעה, חי על קו ישראל־אוסטרליה ומרצה על טיולים. כשלוסטיג פגשה אותו לראשונה, לפני 14 שנה, הוא כבר היה סקפטי ועייף מהניסיונות הקודמים להפוך את ספרו לסרט. לא מעט מפיקים ניסו לעשות את זה לפניה, אף אחד לא הצליח, וכשהשניים נפגשו לארוחת צהריים בלוס־אנג'לס הוא אמר שאין שום סיכוי שהיא תקבל ממנו את הזכויות לסרט. הוא לא בעניין.
"חזרתי הביתה ולא הבנתי איך הבנאדם אמר לי לא", היא משחזרת, "הסתובבתי בבית באמוק. יוסי היה אמור לטוס לאיזה ג'ונגל כמה שעות אחר כך, ולא הייתי משיגה אותו. התקשרתי אליו וביקשתי עוד חמש דקות. נסעתי בספיד, עצרה אותי משטרה על מהירות וקיבלתי קנס של 500 דולר ובית ספר לנהיגה. הגעתי אליו ואמרתי, 'אני מבטיחה לך שני דברים: שאני אעשה את זה ושאשאר נאמנה לסיפור האמיתי'. זה שכנע אותו".
הרבה שנים לא הצלחת להרים את הסרט הזה. מתי ההפקה החלה להתרומם?
"חברים אמרו לי, אין לזה קארמה טובה, תעזבי את זה. אני הבטחתי ליוסי ולעצמי והאמנתי בסיפור. יום אחד ישבתי בארוחת ערב אצל חברים ישראלים מאל־איי, הקבלן זוהר רפפורט ואשתו מיקי, וזוהר אמר מיד, 'אני מת על הספר הזה. תגידי כמה כסף את צריכה'. אמרתי לו, 'אנחנו חברים טובים ואני לא רוצה לסכן את החברות שלנו. אני לא יודעת אם הכסף יחזור אליך'. הוא האמין בי וכתב צ'ק".
נשמע כמו נס.
"נכון. וזה גם מוכיח שלהיות מפיק ויוצר זו לא עבודה מתשע עד חמש. אני יושבת במסעדה ופתאום למלצר יש סיפור מעניין לסרט. אני חיה ונושמת את המקצוע ומסתובבת עם מצלמה דמיונית כל הזמן".
עם הכסף של רפפורט הצליחה לוסטיג לשכור תסריטאי אוסטרלי, גייסה את חברת ההפקות האוסטרלית "ארט לייק" ושלחה את התסריט לסוכנויות שחקנים. הצילומים היו אמורים להתקיים לפני כמה שנים בבוליביה עם שחקנים אחרים לגמרי, וברגע האחרון ההפקה נפלה.
כשהסרט יצא סוף־סוף לפועל, הצלחת להשיג את דניאל רדקליף לתפקיד הראשי. איך עשית את זה?
"כשאת עושה ליהוק לסרט, כל הסוכנים בעיר יודעים שיש סרט ויש תפקיד. סוכנות UTA הציעה לנו המון שחקנים, וגם אותו. גרג מקלין, הבמאי, דווקא התלהב מזה שדניאל לא נראה כמו יוסי. הוא שחקן מדהים שיכול לעשות טרנספורמציה. דניאל קרא את התסריט, עשה פגישת סקייפ עם גרג והתאהב בסיפור בשנייה".
כמה ימים אחרי שדניאל רדקליף נחת בקולומביה, החליטה לוסטיג לפנק אותו בארוחת ערב במסעדה יוקרתית בבוגוטה. "נתנו לנו חדר פרטי, ובגלל ענייני אבטחה דניאל ישב כמה שיותר רחוק מהחלון. שומר הראש האישי שלו מאנגליה היה לצדו. בתוך דקות כל הרחוב כבר הסתכל לתוך המסעדה. רק אז הבנתי כמה לחץ יש עליו. הוא לא יכול לחיות חיים רגילים, למרות שהוא מנסה להיות נחמד ואותנטי".
מתוך הסרט "בחזרה לטואיצ'י"
היו לו בקשות מיוחדות?
"הבקשה היחידה שלו, והיקרה בטירוף, הייתה אבטחה טובה. בזבזנו למעלה מ־100 אלף דולר על אנשי הביטחון שליוו אותו. אני מבינה את זה. הסתובבנו עם מכוניות משוריינות והצבא ליווה אותנו, כי פחדו שיחטפו אותו. בהתחלה גם היה לו כפיל, עד שבשלב מסוים קלטנו שבכפרים הקולומביאניים אף אחד לא יודע מי זה הארי פוטר. בקושי יש להם חשמל".
איך הוא התכונן לתפקיד יוסי הישראלי?
"הוא עשה דיאטה כדי להיכנס לתפקיד, ובמשך חודשים לא אכל דבר מלבד ביצה, חטיף חלבון אחד ביום וירקות. חודשים הוא צפה ביוטיוב ושמע ישראלים מדברים. כשנפגשנו בפעם הראשונה הוא אמר, 'בחרתי במבטא שלך, שהוא ישראלי אבל עדין', וביקש ממאמנת המבטא ששכרנו לו שתעבוד גם מולי. על סט הצילומים הייתי עם אוזניות כל הזמן והקשבתי לדיבור שלו. כשהיו מילים שבהן הרגשנו שהוא חוזר למבטא האנגלי, תיקנו אותו. הוא היה טוטאלי לתפקיד. כשהיינו באוסטרליה שלחנו אותו למכון שיזוף, כדי שייראה שזוף בפנים".
יש רופא על הסט?
היה ללוסטיג עוד חזון: לצלם את הסרט בלי אפקטים מיוחדים שידמו את אתגרי הטבע, אלא בתוך הטבע הפראי עצמו. "התמודדנו עם ההשלכות של ההתחממות הגלובלית. נסענו לסיור לוקיישנים בקולומביה כדי לחפש נהרות, וגילינו שכל הנהרות יבשים. אנשי הרפטינג ישבו בבית ולא הייתה להם עבודה. זה היה משבר גדול. שכרנו מסוק והתחלנו לטוס מעל הנהרות היבשים, כדי לראות איפה יש בכל זאת מים. בסוף מצאנו בנס את הנהר שבו צילמנו. כדי להגיע אליו היינו צריכים ללכת עם חמורים קילומטר וחצי בתוך הג'ונגל ואחר כך לרדת אליו עם חבלים וסנפלינג".
נראה בסרט שמדובר בנהר די מסוכן.
"זה נכון. הייתה סצנה שבה דניאל והשחקן שלצדו מגיעים לסלע עם הרפסודה שלהם, אבל הזרם היה כל כך חזק ויש הרבה סלעים חדים, שהיה ברור שאם שני הפעלולנים שמחליפים אותם בתוך הנהר חוצים בטעות את הסלע, זה מוות בטוח. בדיוק כשהיינו אמורים להוציא אותם החוצה בעזרת חבלים מיוחדים, הזרם התחזק פתאום. דמיינתי את הכותרת בעיתון: 'שני אנשי פעלולים מתו על סט הצילומים', וחשבתי, הלך עליי. קולומביאני שהיה שם קפץ עם חבר שלו לתוך המים עם קיאק, והם עצרו את הרפסודה מלהיסחף".
מה עם יתושי הזיקה שפחדת מהם? מישהו מהצוות נעקץ?
"כן, אבל מי שנעקץ הסתיר את זה. זה נשמר בסוד כי לא רצינו ליצור פאניקה. בכל מקרה הבאתי רופא לסט".
ואיך הצלחתם לשמור על דניאל רדקליף?
"היו לנו מדבירים שכל שעתיים־שלוש העמידו אותנו עם ידיים פרושות לצדדים וריססו אותו ואת כולנו בחומר מיוחד נגד יתושים. לדעתי נמות בסוף מכל הכימיקלים האלה. אחר כך היו לכולם שלשולים בגלל שאכלו ירקות חיים. היה שלב שבו אף אחד כבר לא התבייש, כמו בטירונות".
נשמע פאן.
"כן, ובאוסטרליה צילמנו כשריכוז הנחשים הכי ארסיים בעולם סביבנו. נחשים קטנים שיכולים להרוג אותך בשנייה. לא פעם מצאנו נחשים באמצע הצילומים, הכל נעצר, אנשים התבקשו לשמור על שקט והגיע איש הנחשים שגירש או הרג את הנחש".
היו רגעים שבהם חשבת, אולי הסרט הזה הוא הרפתקה גדולה מדי?
"לא. קראתי את הספר בתקופה קשה מאוד בחיים שלי והוא נתן לי תקווה ואמונה, תחושה שאם יוסי שרד את הקושי שלו, אני יכולה לשרוד את מה שאני עוברת. יוסי, אגב, הגיע פעמיים לצילומים, שבוע לקולומביה ושבוע לאוסטרליה. הוא היה מעורב בפרטים, וכל הזמן היה איתנו ברוחו. לי, בכל אופן, היה חשוב לעשות את הסרט גם בגלל הסיפור האישי שלי".
הסיפור האישי של לוסטיג כואב ומעורר השראה. היא בת 52, נשואה למתופף הישראלי המצליח טל ברגמן, ויחד הם הורים לבן ובת, תאומים בני 17 ("גיא אשף במחשבים, וירטואל ריאליטי וציור, ומאיה מוזיקאית מוכשרת ששוקלת להגיע לצבא בשנה הבאה"). על הטרגדיה המשפחתית שלה, מות אחותה נדין ממנת יתר באוקטובר 1986, כתבו עיתוני התקופה. היא הייתה בת 20 במותה.
לוסטיג גדלה בהרצליה־פיתוח, בתם הבכורה של אווה, עולה מבלגיה ושחקן הכדורסל ארז לוסטיג, קפטן קבוצת הפועל תל־אביב בכדורסל, מי שקלע את סל הניצחון במשחק המיתולוגי שבו ניצחה הפועל את מכבי תל־אביב ב־1962. אריק איינשטיין, אוהד הקבוצה, נחשב לידידו הקרוב, והתקשורת סיקרה את חייו. כשדנה הייתה בת עשר ואחותה נדין בת שבע, התגרשו הוריהן. לוסטיג האב הקים במרוצת השנים משפחה חדשה ונולדו לו שני ילדים.
המסלול של דנה היה לה ברור: היא הייתה שחקנית בתיאטרון צה"ל ובמשך שירותה הצבאי למדה עריכת סרטים. אחרי שחרורה עבדה כעורכת סרטים, נטשה את עולם המשחק, למדה סמסטר אחד בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב והתמודדה עם התמכרותה לסמים של אחותה הצעירה בעקבות מפגש עם צעיר צרפתי ממשפחה אמידה שהתגוררה בישראל.
"גם נדין וגם אני חווינו את הגירושים של הורינו כפצע פתוח", אומרת לוסטיג. "על אחותי, שהייתה קטנה ממני, זה השפיע קשה יותר. היא נורא כאבה את הפרידה של ההורים. אבא שלי היה אבא טוב, שאימן אותנו בכדורסל וקנה לנו את הנייקי הכי טובות. בשבתות הוא לקח אותנו אליו, ואחר כך החזיר אותנו והלך למשפחה שהקים. עבור נדין זה היה כאב כל כך עמוק, שברגע שהגיע הצרפתי החתיך מהרצליה־פיתוח, שהזכיר לה את אבא, היא נפלה בקסמיו. הוא היה נרקומן עשיר, לא כזה ששוכב ברחובות, אלא מי ששלחו אותו לגמילה עם קודאין והרופאים הכי טובים. אחותי נפלה לסמים, כי היא רצתה לא להרגיש. הוא מת כמה שנים אחריה".
איך נודע לך על מותה?
"נדין נגמלה אצלי בבית, גרתי בדירה משלי אחרי הצבא. עברתי איתה את כל תהליך הגמילה, היא נראתה נהדר, הרגישה טוב והייתה מאושרת. היא התחילה ללמוד עיצוב אופנה, נפרדה מבן הזוג שלה, ואז אני נסעתי לניו־יורק. שישה שבועות אחר כך קיבלתי את ההודעה שהיא נפטרה. שנים הסתובבתי בתחושה של אשמה, שאם לא הייתי עוזבת, הייתי יכולה להציל אותה".
איך להסתיר היריון?
לאחר מות אחותה שבה לוסטיג לניו־יורק ("אף אחד במשפחה לא תמך בנסיעה שלי, אבל זה היה צורך קיומי"). אחרי ארבעה חודשים עברה למיאמי, עשתה סרטים לחברת "קרניבל קרוז" של טד אריסון, והתקבלה ללימודי קולנוע במוסד AFI, למרות שלא עמדה בדרישת הסף (תואר ראשון) – רק משום שראו את תיק העבודות שהגישה להם והאמינו ביכולותיה. אחרי שנה פרשה ("הרגשתי שאני יכולה להמשיך בלי לסיים"), מה שלא מפריע לה ללמד במקום היוקרתי הזה כבר 12 שנה - היא מעבירה שם קורס בימוי והפקת סרטי קולנוע עצמאיים.
בזמנו, כשסיימה ללמוד שם בשנות ה־20 לחייה, עבדה בכל עבודה אפשרית בתעשיית הקולנוע ההוליוודית. על אחד הסטים שבהם הייתה מנהלת הפקה פגשה בחור מראשון־לציון, רם ברגמן, שהיום נחשב לכוכב עולה בשמי הוליווד לאחר שהפיק את "מלחמת הכוכבים" האחרון. "נוצרה בינינו חברות והייתה בינינו התאמה מבחינת התפיסה הקולנועית. החלטנו לדלג על כל שלבי התפקידים בתעשייה ולהקים חברת הפקות סרטים ביחד. כשהקמנו את 'ברגמן־לוסטיג הפקות' התחלנו ממש מכלום. ההצלחה הנוכחית של רם היא תוצאה של עבודה קשה של המון שנים".
ברגמן ולוסטיג עבדו יחד כעשור, ובדרך היא הספיקה להתאהב באחיו, טל, שאותו פגשה כשהגיע ללוס־אנג'לס במסגרת סיבוב הופעות עם בילי איידול. לקח עוד זמן עד שהפכו לזוג, ואחרי שבע שנים יחד, בשנת 2000, נישאו.
חברת ההפקות שלה ושל ברגמן עשתה כמה סרטים קטנים, ובשלב מסוים החלה לוסטיג גם לביים. זה קרה בסרט שהפיקו בכיכובו של אריק רוברטס, אחיה של ג'וליה רוברטס. בסצנה האחרונה רוברטס אמור היה למות, לאחר שהוא נורה ונופל מבניין גבוה. "אריק הוא שחקן מדהים שמגמגם במציאות ועל המסך לא מגמגם, תופעה ידועה. בסצנה הזו היה לו מונולוג ארוך והוא לא הצליח לעשות אותו, הוא ביקש מהבמאי להסתלק לכמה דקות וביקש שאני אביים את הסצנה כי היו לנו יחסים טובים", היא נזכרת. "אחר כך רם ניגש ואמר לי, את הסרט הבא שלנו את מביימת. כך זה התחיל".
לסרט הראשון שביימה קראו "הולכות על כל החופה", ואת ההשראה שאבה מהחיים שלה, כשמצאה את עצמה בחתונה של אחיה מנישואיו השניים של אביה. היא הייתה בת 30 ורווקה. החתן, אחיה, היה צעיר ממנה, "וזה היה די משפיל. משם בא לי הרעיון. אמרתי, אני אתחתן בווגאס ומיד אתגרש, כי עדיף להיות גרושה מאשר רווקה בת 30. בסוף לא עשיתי את זה, אבל ביימתי סרט על זה".
טריילר לסרט "הולכות על כל החופה"
כשהייתה בהיריון ביימה את "הרוג אותי אחר כך", וכשילדה את תאומיה הביאו לה לבית החולים את פסקול הסרט. את העריכה והמיקס המוזיקלי עשתה עם שני תינוקות באולפנים. מברית המילה של בנה נסעה לעשות עיבוד צבע לסרט במעבדת סרטים. "ואני יושבת שם, מיניקה את שניהם ואומרת, 'כן, יותר אדום, יותר כחול'", היא צוחקת.
אחרי חמישה סרטים הורידה הילוך. "היה לי קשה להתרכז עם ילדים קטנים. הייתי אמא טוטאלית, רציתי להיות האמא הכי טובה בעולם. לא יכולתי לתת לתינוקות שלי לבכות דקה".
טריילר לסרט "הרוג אותי אחר כך"
ובכל זאת הצלחת לשלב בין הוליווד לאמהות.
"כשהתאומים היו בני ארבע, קיבלתי הצעה לביים סרט עם ג'ניפר לאב יואיט, ולא אומרים 'לא' לעבודה. נסעתי לקנדה, שכרתי בית ענקי והטסתי מטפלת ישראלית מהארץ, כי הילדים עוד לא דיברו אנגלית (עד גיל ארבע הם היו ב'גן מירי'). בעלי, שבדיוק היה באמצע סיבוב הופעות, עצר והביא אותם אליי לקנדה, הם התנפלו עליי בנשיקות וחיבוקים ואחרי חצי שעה קלטתי שאין מצב שאני יכולה לביים סרט ולהתרכז כשהם איתי. החזרתי אותם הביתה, ביטלתי את השכירות של הבית הגדול, שכרתי מלון עם רום סרוויס שמביאים לי אוכל בשתיים בלילה. לא הייתה ברירה. נשים חייבות את ההפרדה כדי להתרכז.
"כשהייתי בהיריון עוד הייתה לי פנטזיה שאני כל יכולה. ביימתי אז את הסרט 'הרוג אותי אחר כך' עם סלמה בלייר, והסתרתי את ההיריון כי גייסנו הרבה כסף ואמרתי, אם המשקיע ידע שאני בהיריון, ועוד עם תאומים, הוא יעצור את הכל. לבשתי מעיל ענקי ורק כשהייתי בצילומים על הסט בוונקובר פתחתי את המעיל והודעתי, 'אני בהיריון'".
אחרי טואיצ'י, הפיקה לוסטיג לבמאי אסף ברנשטיין ("החוב", העונה הראשונה של "פאודה") סרט אמריקאי שטרם יצא, וביימה סרטים אמריקאיים עצמאיים, בין היתר את A Thousand Kisses Deep בכיכובה של ג'ודי ויטאקר ("מראה שחורה", "ד"ר הו"). לאחרונה הייתה המפיקה המקומית בלוס־אנג'לס בעונה השנייה של הסדרה "איש חשוב מאוד" עם יהודה לוי, שצולמה ברובה בהוליווד. וכן, היא חולמת לעשות סרטים בעברית. "אני מתגעגעת לעבוד בשפת האם. לא משנה כמה שנים אני באמריקה, להגיד מילים כמו 'באוסול', זה לא קורה לי שם".
