זה קרה לפני 15 שנה. בתום אחד ממופעי המחול הרבים שבהם השתתפה, מצאה את עצמה הרקדנית רננה רנדי (44) בסיטואציה לא צפויה. "סיימנו הופעה בנתניה, הייתי מאחורי הקלעים עם מגבת על הראש, ופתאום נעמדה מולי ילדה בת שלוש או ארבע. הדבר הראשון שחלף לי בראש זה עד כמה היא מזכירה לי את עצמי כילדה. היא התבוננה בי בסקרנות, הניחה את ידה על המותן ואמרה: 'את אחות של אבא שלי' – ואני, שגדלתי כל חיי כילדה מאומצת, מצאתי סוף־סוף את המשפחה".
הריאיון עם רננה מתקיים במספרה של אחיה הביולוגי ויני (ניר) נעים (41) בנתניה, וגם היום, שנים אחרי הפגישה הראשונה שלהם, הם עדיין נרגשים; עדיין משלימים זיכרונות, שאלות ותהיות של שנים. "אני כל כך גאה שהוא אחי, גאה בכישרון שלו", היא אומרת, והוא מביט בה באהבה ומלטף את בטנה המתעגלת עם ההיריון הראשון. "אני כבר מחכה להיות דוד", הוא אומר. "דם זה לא מים".
ילדה מבוהלת: "החינוך המיוחד הציל אותי"
עד שהגיעו לרגעים המרגשים האלו גדלה רננה הרחק ממשפחתה הביולוגית. "נולדתי באילת כשאמי הייתה כמעט בת 19, וקראו לי רחל. על אבי אני לא יודעת הרבה. ייתכן שהוא בכלל לא יודע שיש לו בת". בגיל שלושה חודשים הועברה למוסד של ויצו בירושלים. "הבנתי שהיו כל מיני עניינים שלא אפשרו את הגידול שלי והחליטו להוציא אותי מהבית. לימים אמא סיפרה לי שמבחינת החוויה שלה זה היה כמו חטיפה, עקרו אותי ממנה והיא לא הפסיקה לחפש אחריי במשך שנים".
ויני: "אמא שלוקחים לה ילד, זה גומר לה את הנפש. מגיל צעיר ידענו שיש לנו אחות. היא חיפשה אותה שנים".
חודשים אחדים שהתה רננה במוסד הילדים, ומשם הועברה למשפחת אומנה. בגיל שנה וחצי אומצה על ידי איימי וג'ים רנדי, עולים מארצות־הברית. האב מרפא בדיבור, האם מורה לאנגלית. הם הגיעו לקיבוץ עין־גדי עם בן ובת, ורננה הפכה לבתם השלישית. "ההורים ביקשו לתת לי התחלה חדשה והחליטו להחליף לי את
השם. כששאלתי איך מצאו לי שם לא שגרתי, סיפרו שראו אותו באחד הספרים באולפן והוא מצא חן בעיניהם".
איזו ילדות הייתה לך?
"סיפרו לי שכשהגעתי אליהם הייתי תינוקת מבוהלת ובכיתי המון. כילדה אני זוכרת את עצמי חסרת ביטחון עם חרדת נטישה קשה. כנראה החוויות שעברתי בשנה הראשונה לחיי נצרבו עמוק בנפש. היה לי קשה להיקשר להורים והיו לי קשיים חברתיים. טופלתי אצל פסיכולוגים, וזה עזר לי מאוד.
"לקראת כיתה א' כיוונו אותי לחינוך המיוחד, ושם הרגשתי שאני פורחת. החינוך המיוחד הציל אותי. המורה יעלי והמורה אלישבע, שעד היום שומרת אצלה את המחברות שלי, ידעו להכיל אותי וליוו אותי עד התיכון. אובחנתי כדיסלקטית, התקשיתי בלימודים, אבל בחינוך המיוחד מצאו את החוזקות שבי".
ידעת שאת מאומצת?
"בוודאי. זה סופר לי מגיל צעיר. ההורים שלי בהירי עור, וזה היה ברור לכל. מה שמעניין הוא שתמיד אמרו שאני והאחים שלי דומים, למרות שלא נולדנו לאותם הורים. כנראה חיים משותפים בבית עושים את שלהם. הקשר שלנו קרוב מאוד".
שאלת את עצמך מיהם ההורים הביולוגיים שלך?
"זה לא העסיק אותי. כילדה הייתי עסוקה בקשיים שלי. הוריי ידעו שיבוא יום וזה יעניין אותי, אבל זה לקח לי זמן".
להיות רקדנית: "הופתעתי לשמוע שאני כישרונית"
לעולם המחול הגיעה בגיל שמונה. "התחלתי ללכת לשיעורי ריתמיקה וריקודי עם, ובהמשך נסעתי לירושלים ללמוד בלט קלאסי ומחול מודרני. אהבתי את זה והתמדתי, וכשהבינו ששם אני מתמידה בעוד שבבית הספר אני נכשלת, המורה שלי מעין־גדי החליטה להיפגש עם המורה שלי למחול כדי להבין מה הסיבה לפער הגדול הזה. היא נסעה לירושלים עם אמא שלי, וכשחזרה וסיפרה לי על מה הן דיברו, הופתעתי לשמוע שאומרים עליי שאני כישרונית. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי שאני מצוינת במשהו.
"המפגש הזה הוביל לכך שנשלחתי למבחנים בתיכון של האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים. התקבלתי והתחלתי ללמוד שוב בכיתה י"א לפי תוכנית לימודים שהותאמה במיוחד ליכולות שלי. גרתי בקיבוץ רמת־רחל (הסמוך לירושלים, שר"א) בתנאי פנימייה וסיימתי את הלימודים בהצלחה גדולה".
לא היה לך קשה להתנתק שוב מהבית ומההורים?
"היה לי קשה מאוד, אבל זיהיתי שבמחול טמונה היכולת שלי להצליח וגם ההורים תמכו מאוד. הם חינכו אותנו להיות אנשים טובים וחרוצים. הם עצמם דוגמה לכך ועד היום הם מהווים בשבילי מודל לחיקוי. אני אסירת תודה על כל מה שזכיתי לקבל מהם".
בצבא שבה וחוותה קשיים. "לא כיוונתי גבוה והגעתי לתפקיד סתמי בחיל האוויר. אבא שלי כתב לצבא שאני מאוד מוכשרת ורוצה לשרת, הוסיף שיש לי קשיים ודיסלקציה וביקש שיתחשבו בי.
נפגשתי עם קב"נית, נתתי לה את המכתב של אבא, והיא כל כך התרשמה והתרגשה מדבריו שמיד העבירה אותי לתפקיד פקידה פלוגתית בנ"מ. מאז הצבא הפך מבחינתי לחוויה מדהימה והוסיף הרבה לביטחון העצמי הרעוע שלי. הקשר שנוצר ביני ובין החבר'ה מהגדוד נמשך עד היום".
לפני השחרור שמעה על כפר המחול בקיבוץ געתון, שהקימה יהודית ארנון, מייסדת להקת המחול הקיבוצית. "מדובר במקום שמגיעים אליו רקדנים מכל העולם", מסבירה רננה, "ויש בו גם סדנאות לקהל הרחב. התאהבתי בלהקת המחול הקיבוצית עוד בילדותי, כשהם הציגו אצלנו בקיבוץ את 'פטר והזאב' ו'קרנבל החיות', ונורא התרגשתי כששמעתי על הכפר. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, יהודית ארנון הרי קיבלה פרס ישראל, אבל רגע לפני השחרור התקשרתי אליה והיא הזמינה אותי לבוא לשיעור.
"כשפגשתי אותה ראיתי אישה מקסימה עם חיוך ענק, רכובה על אופניים. תוך כדי השיעור היא סימנה לי באצבע שאבוא אליה אחר כך. מאוחר יותר, במשרד שלה, היא אמרה לי: 'את כישרונית, תתחילי לעבוד'. היא אמרה שאני מוזמנת לרקוד בסדנה שהיא העתודה של להקת המחול הקיבוצית, והסבירה שמדובר בלימודים אינטנסיביים שנמשכים שנתיים וכוללים מגורים בקיבוץ.
"התחלתי ללמוד ריקוד קלאסי ומודרני, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה משעמם אותי. זה לא תפס אותי. עדיין לא הבנתי שזו תהיה הדרך שלי בחיים".
ובכל זאת נשארת שם.
"החזקתי מעמד שנתיים, בזכות יהודית. בסוף השנה הראשונה היא החליטה להעניק לי פרס עידוד (הפרס ע"ש יאיר שפירא), ונשארתי עוד שנה. הבנתי שחושבים שאני רצינית והחלטתי להוכיח את זה.
"בסוף הלימודים לא נבחרתי להופיע במופע הסיום, אבל יהודית לא ויתרה עליי. היא ביקשה מאחת המורות שתשלב אותי, והופעתי בקטע קצרצר שנמשך אולי עשר שניות. הכוריאוגרף רמי באר, לימים המנהל האמנותי של הלהקה, ראה את הקטע הקצר הזה, וזה הספיק לו להבין שאני מוכשרת".
רמי באר מאשר: "אני זוכר שכולם היו צריכים לקפוץ לצד
אחד והיא התבלבלה וקפצה לצד השני, אבל העין שלי ראתה בה משהו מיוחד, שונה. . זה סקרן אותי".
רננה: "תכננתי לסיים את המופע ולהיפרד מעולם המחול. חלפו כמה ימים, ויהודית התקשרה והודיעה לי שבחרו בי להיות חלק מלהקת המחול הקיבוצית. הייתי בדיוק בתורנות בחדר האוכל בקיבוץ געתון וכמעט התעלפתי. אני?! בלהקת המחול הקיבוצית?! הייתי בשוק.
"כשנפגשתי עם רמי היה חשוב לי שידע שאני לומדת לאט, והוא אמר: 'לא משנה לי כמה זמן ייקח לך ללמוד, הצופה לא יודע את זה'. המילים האלה העניקו לי שקט. מבלי שהתכוונתי מצאתי את עצמי על הבמה בחזרות לקראת המופע 'זיכרון דברים', שעסק בשואה. בשנת 1995 רקדתי לראשונה בחיי עם להקת המחול הקיבוצית".
במשך 20 שנה הייתה בלהקה. באר, שזיהה את הכישרון הגלום בה, בנה תפקידים שנועדו במיוחד למענה. "כשהכרתי את הסיפור שלה", הוא אומר היום, "הבנתי מאיפה נובעים הדברים אצלה. ראיתי אצלה תשוקה רבה לתנועה ולריקוד וניסיתי לרתום לעבודות שלי את הייחוד שלה".
רננה: "החיים בלהקה היו אינטנסיביים, שילוב של עבודה פיזית תובענית וקשוחה, לצד עבודה מנטלית ונסיעות בכל העולם. אבל הרגשתי אהבה וביטחון, הלהקה הייתה עבורי יותר ממשפחה".
באמצע עוד עשתה הפסקה ועברה לרקוד אצל ענבל פינטו בתל־אביב, "והשילוב של עבודות עם כוריאוגרפים שונים תרם לי. חוץ מזה, תמיד הייתה שם יהודית. היא אפילו יעצה לי בשנת 2003, כשזכיתי בפרס שרת התרבות, שאשקיע את כספי הפרס בלימודי הידרותרפיה ושיקום בווינגייט. אני חייבת לה המון".
מפגש עם האם הביולוגית: "היא לא רצתה לשלוח אותי לאימוץ"
כשהייתה בת 27 והרגישה שעלתה על דרך המלך, החליטה שיש בה די כוחות כדי לפתוח את תיק האימוץ. "המחול נתן לי ביטחון. הרגשתי בשלה לעמוד באתגר, וגם יהודית עודדה אותי. הייתי סקרנית והיה לי חשוב לעשות את סגירת המעגל הזו".
היא פנתה לרשויות הרווחה והוזמנה לפגישה, "ועד שהגעתי לשם עברו עליי ימים של בכי והצפה של רגשות. לא ידעתי למה לצפות. שיתפתי את ההורים המאמצים שלי, שבשלב הזה חזרו לארצות־הברית (שם הם גרים עד היום), וזכיתי מהם לתמיכה מלאה.
"לפגישה הגעתי עם בן זוגי באותם ימים, והעובדת הסוציאלית הסתכלה עליי ואמרה: 'את נראית לי מוכרת'. מתברר שבאותו שבוע היא צפתה בי מופיעה עם להקת המחול בהיכל הקונגרסים בחיפה. לטענתה, כשראתה אותי מופיעה אמרה בלבה: לרקדנית הזו יש סיפור".
מה גילית בתיק האימוץ?
"דף אחד ובו פרטים: מה היה שמי, איפה נולדתי, באיזו שנה ובאיזה משקל. ציינו שנולדתי לאמא תוניסאית ואבא הודי, אבל לא נכתבו שם השמות שלהם. הסתכלתי על הפרטים ולא ידעתי מה לומר, ואז העובדת הסוציאלית שאלה אם אני מעוניינת לפגוש את אמי הביולוגית. היא שאלה, ואצלי הדמיון עבד: מי זו האמא הזו? אולי ראיתי אותה ברחוב?".
חשבת גם על אביך הביולוגי?
"חשבתי על האמא, רציתי לראות מי הביאה אותי לעולם. האבא לא העסיק אותי בכלל".
כעסת עליה?
"הרבה פעמים שאלו אותי את השאלה הזו, והתשובה שלי היא שלא היה בי כעס בכלל. הייתה בי סקרנות. רציתי לראות מי זו האישה שגידלה אותי, להגיד לה תודה שהיא נתנה לי חיים. הייתה בי המון הבנה אליה, והיו אהבה, חמלה וקבלה - כל מה שהפוך מכעס".
מתי פגשת בה לראשונה?
"לקח כמה חודשים עד שמצאו אותה. התקשרו ואמרו לי: 'איתרנו את האמא, היא תשמח לפגוש אותך'".
המפגש נקבע בקניון בחיפה. רננה הגיעה מלווה בעובדת סוציאלית וכך גם האם. "הלב שלי דפק ברמות שלא ניתן לתאר, ואז הגיע הרגע הזה שהיא באה מולי. זה היה כל כך חזק. ראיתי את האישה האצילית, המרשימה והגבוהה הזו ובאותה שנייה התחלתי לבכות. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'מה קרה, מאמי? למה את בוכה? תביאי חיבוק לאמא', ואני התפרקתי לגמרי. היא תפסה אותי וחיבקה אותי, ולי היה ברור ללא ספק שזו אכן אמא שלי. הייתי בשוק. לא הייתי מסוגלת לדבר או לשאול שאלות. רציתי רק לחוות אותה ולראות אותה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחברתי לגנטיקה שלי".
מה היא סיפרה לך?
"היא ישר הראתה לי תמונות של ארבעת האחים שלי. היא סיפרה שכולם חיכו כל השנים שאפתח את תיק האימוץ. היה לה חשוב שאדע שהיא לא רצתה לשלוח אותי לאימוץ, אלא שנלקחתי על ידי מוסדות הרווחה. היה לה גם חשוב לשמוע איפה אני חיה ולדעת על ההורים שאימצו אותי.
"לאורך כל השיחה דאגתי להגיד לה שהכל קרה לטובה. לא רציתי שהיא תרגיש לא טוב עם עצמה. סיפרתי שאני רקדנית ונתתי לה תמונות ופלאיירים של המופעים שלי. בתום שעה וחצי הרגשתי שמספיק לי. זה היה עמוס רגשית והייתי צריכה לנוח. תיאמנו שנהיה בקשר, אבל אני הייתי צריכה זמן לעצמי".
ויני, האח, נזכר בפגישה: "אמא הייתה חולה אז בסרטן. היא כל כך התרגשה לפני הפגישה. החלום שלה לפגוש את רחל עמד להתגשם, ומצד שני היא חששה כי לא הייתה במיטבה. הצעתי שאעקוב אחריה מרחוק. בסוף הוחלט לוותר על זה, אבל חיכיתי בקוצר רוח לשמוע מה היה בפגישה".
מה שמעת ממנה?
"אמא חזרה מבסוטית מאוד. סיפרה שראתה את רננה ואת החבר שלה, שגם הצטרף לפגישה, הייתה נרגשת, הראתה לנו את התמונות ונתנה לי את מספר הטלפון של רננה. חיכיתי שהיא תתקשר אלינו, וכשזה לא קרה אמא נפגעה. היא אמרה: 'היא לא רוצה אותי. מה אעשה?' החלטתי להתקשר לרננה בעצמי. הייתה לה הודעה מגניבה במשיבון, אז היה לי ברור שהיא תזרום. השארתי לה הודעה: 'אני אחיך. את לא מכירה אותי, אשמח אם נדבר', אבל רננה לא חזרה גם אליי".
הם חיפשו אחריה ובדקו היכן היא מופיעה, הלכו לשתי הופעות שלה, דיברו גם עם הממונים עליה ואמרו שהם בני משפחתה, אבל רננה סירבה לצאת ולפגוש אותם.
ויני: "ברכה, אשתי, שהיא לוחמת בנשמה, אפילו כתבה לה מכתב, שבו, בין היתר, אמרה: 'את רקדנית, תכתיבי לנו את הקצב'. נתנו את המכתב לאחד הרקדנים במופע שלה, וגם זה לא עזר. ראיתי עד כמה זה כואב לאמא, והחלטתי שאני לא מוותר. הלכנו למופע בפעם השלישית, והחלטתי שבסוף ההופעה אשלח אליה את הילדה שלי דניאל".
רננה, מה קרה? למה לא יצאת אליהם?
"לקח לי זמן לעכל את כל החוויה, זה הציף אותי רגשית. לא ידעתי את מי אני הולכת לפגוש ולא ידעתי למה לצפות, אבל כשראיתי את האחיינית שלי, שניגשה אליי אחרי ההופעה, זה סדק אצלי משהו. היא הייתה כל כך דומה לי כילדה, שהחלטתי לצאת ולהכיר את אחי. היום אני חושבת שאם ויני לא היה מתעקש, לא בטוח שהייתי רואה אותם בכלל".
ויני: "היא יצאה ואני הייתי בהלם. התרגשתי מאוד".
מה ידעתם עליה עד אז? מה סיפרו לכם במשך השנים?
"כבר כילד שמעתי מאמא שיש לנו אחות, אבל זה לא ממש עניין אותי. הסיפור נשמע לא הגיוני. כשגדלתי היא שוב סיפרה שלקחו לה את הילדה ושהיא ואבא ניסו לאתר אותה ולהילחם עליה, אבל היא נשלחה לאימוץ. כל השנים אמא אמרה: 'הלוואי ויבוא יום שהיא תפתח את תיק האימוץ וניפגש'. אמא שלי הייתה אישה מדהימה, לארג'ית, אהובה על כולם, אבל עמוק בפנים היא הייתה אדם עצוב".
רננה, איך שאר האחים קיבלו אותך?
"בהרבה חום ואהבה, וכך גם בעלה של אמא שלי, שסיפר לי שהם עשו הכל כדי להוציא אותי משירותי הרווחה".
ערן נעים, אחד מאחיה, שמח על הקשר ומבקש להוסיף: "לפגוש את רננה באמצע החיים זה כמו לזכות בלוטו. זכייה ברמה הנפשית".
רננה, מה שמעת מאמך הביולוגית על אביך?
"היא סיפרה שהוא היה בחור מרשים, החתיך של אילת, שהיה לו אופנוע ושהם יצאו יחד. יותר מזה לא העזתי לשאול. עד היום אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אולי יבוא יום וגם המעגל הזה ייסגר".
מפגש עם האחים הביולוגיים: "לא יכולה להפסיק לחבק אותם"
למחרת הפגישה הלא צפויה עם ויני ובתו הגיעה רננה לנתניה ופגשה את שאר אחיה. "נפגשתי עם כל אחד מהם במקום העבודה שלו, וכל פגישה כזו הייתה מאוד מרגשת. אחריה הגיעו עוד פגישות, וגם דאגתי לעשות לאמא אלבום תמונות שלנו, של כל הילדים שלה, שתראה איזה ילדים יפים יש לה. שתהיה מאושרת".
איך נכנסים לתוך משפחה חדשה?
"אתה נפגש באמצע החיים עם מישהו, אומרים לך 'זה אח שלך', ולוקח זמן לעכל את כל זה. אבל היום אני יודעת שזכיתי בענק. אני לא יכולה להפסיק לחבק אותם ואני מתמלאת
אושר כשהאחיינים קוראים לי דודה רננה".
אתם נפגשים לעתים קרובות?
"בגלל המרחק זה קשה לי, אבל בכל פעם שאני נמצאת בנתניה אני הולכת לבקר את האחים שלי".
ויני: "ככל שחולפות השנים אני אוהב אותה יותר".
רננה, פגשת עוד מישהו ממשפחתה של אמך?
"השלב הבא מבחינתי הוא לפגוש את האחיות של אמא. זה עוד לא קרה, לצערי".
ההורים המאמצים שלך פגשו את אמך הביולוגית?
"כשאבא הגיע לביקור, לפני כמה שנים, לקחתי אותו למפגש עם ויני ועם האמא. זה היה מרגש מאוד. אבא בכה ואמא לא הפסיקה לברך אותו ולומר 'תודה שגידלת אותה'".
לפני שלוש שנים נפטרה אמה הביולוגית ממחלת הסרטן. "בפגישה האחרונה שלנו היא כבר הייתה חלשה מאוד. אני זוכרת שכשהיא ראתה אותי, היא חייכה באושר גדול. פתאום נדלק לה אור בפנים. זו התמונה האחרונה שאני זוכרת. היא חיבקה אותי חזק ואני הודיתי בלב על הזכות שהייתה לי לפגוש בה ועל האחים שהיא השאירה לי".
הספקתן להיפגש הרבה לפני מותה?
"הייתי פוגשת אותה אחת לחודש בנתניה, והיא הגיעה להופעות שלי והתרגשה מאוד. זה היה בשבילה 'וואו' לראות אותי על הבמה. אני זוכרת שבסוף אחת ההופעות היא אמרה לי: 'ממי שלי, את עובדת קשה מדי', וראיתי שזה רגש של אמא. ויני גם סיפר שתוך כדי הופעה, כשהיא ראתה אותי עפה באוויר, היא נבהלה מאוד.
"היה לה גם חשוב לראות איפה אני גרה והיא באה אליי לגעתון. זה עשה לה חם בלב שהילדה שלה מסודרת. בערבי חג הייתי באה להגיד לה חג שמח ותמיד הבאתי זר פרחים גדול ועוגה. פעם, כשנפגשנו בבת המצווה של בתו של ויני, אמא סיפרה לי שפעם אביה, שראה אותה כל כך שבורה, הבטיח לה: 'יום יבוא והבת שלך תדפוק אצלך בדלת'.
"מדהים שבדיוק בשנה שבה פתחתי את תיק האימוץ, ההורים המאמצים שלי חזרו לארצות־הברית. מצד אחד היה זוג הורים שעזב ומצד שני פגשתי את האמא הביולוגית וזה מילא אצלי את החלל. כל פגישה איתה הייתה מרגשת. הלב תמיד דפק בהתרגשות. היה לי ברור שלמרות אורח החיים העמוס שלי, החזרות והטיסות לחו"ל, אני אמצא את הזמן לפגוש אותה".
היריון בגיל 44: "הלידה צפויה ביום ההולדת שלי"
לפני שנתיים פרשה רננה מלהקת המחול הקיבוצית. כיום היא מובילה את פעילות "כפר המחול בקהילה" בקיבוץ געתון, הפועל בתמיכתה של אשת העסקים והיזמית החברתית רעיה שטראוס בן דרור, שהיא גם פטרונית להקת המחול הקיבוצית ומקימת מיזם "אוצרות הגליל", התומך גם הוא בכפר המחול. רננה מתגוררת בקיבוץ געתון ועורכת סדנאות המשלבות את סיפורה האישי לצד תנועה ומוזיקה, מעבירה מפגשי תנועה לרקדנים, לנשים
ולילדים וכן מלמדת יוגה ופילאטיס בסטודיו שלה, בליווי ובתמיכה של רמי באר.
אחת הסיבות המרכזיות שהובילו אותה להחלטה לפרוש מהלהקה הייתה, לדבריה, רצונה להפוך לאם. "רציתי להכין את הגוף להיריון", היא אומרת. "יצאתי במשך השנים עם בני זוג וניסיתי למצוא את האחד, וכשזה לא קרה הבנתי שזה הזמן לצאת לדרך. לא רציתי לפספס את הדבר הגדול הזה. עכשיו אני מצפה לתאומים".
את לא מכירה את אביך הביולוגי, וגם הילדים שייוולדו לך לא ידעו מיהו אביהם.
"חשבתי על כך כשהחלטתי ללכת על תרומת זרע. היו לי המון חששות, אבל הבנתי שאנחנו חיים היום במציאות אחרת. ההרכב המשפחתי כבר לא מה שהיה בעבר, והכי חשוב הוא שאני יודעת שהילדים שלי יקבלו אמא שתמלא את כל עולמם. הלידה צפויה באוגוסט, בדיוק ביום ההולדת שלי".
מה הן התחושות שלך כיום כלפי אמך הביולוגית?
"מאז ומעולם ראיתי בה את מי שנתנה לי חיים, ומצד שני, הייתה אישה שגידלה אותי. בשתיהן אני רואה אמהות שלי, אני מעריכה ואוהבת את שתיהן".
