רבקה סופר (41) מניו־יורק וגבי בירקנר (38) מלוס־אנג'לס הן שתי נשות תקשורת יהודיות־אמריקאיות שחולקות כמה חברים משותפים, אבל מה שבאמת מחבר ביניהן הוא תחושה של שותפות גורל. הן נפגשו לראשונה בשנת 2007, בדירה קטנה במנהטן, במסגרת "ארוחת יתומות": קבוצת תמיכה מאולתרת לצעירות שהוריהן מתו. כבר במפגש הראשון הן גילו שהבדידות, פרצי הבכי והקושי להתגבר על האובדן, משותפים לכולן, לצד האיבה לכל מי שמזרז אותן להמשיך הלאה, כי "כל החיים עוד לפניכן". במפגשים הבאים הן גילו שהן אינן היחידות שבסיוטים שלהן צצים הוריהן המתים ושלכולן קשה עד בלתי אפשרי להשליך חפצים קטנים שהוריהן הותירו מאחור (וזה כולל קבלות ממקדונלד'ס). במעגל הנשי הזה, שבו מוות הפך למכנה משותף, אף אחת לא שפטה את חברתה או התנצלה על התנהגותה.
הסיפור של רבקה
אמה של רבקה סופר, שלבי, נהרגה ב־2006. רבקה הייתה אז בת 30, בת יחידה שעבדה כמפיקה בתוכנית הסאטירה "דוח קולבר''. בדרך חזרה מקמפינג משפחתי האם הקפיצה את בתה לדירתה בניו־יורק, נפרדה ממנה בחיבוק ונשיקה והמשיכה לביתה שבפילדלפיה. בדרך התנגש רכבה במפגע בכביש המהיר, והיא נהרגה במקום. היא הייתה בת 63, באבל על אמה שלה (סבתה של רבקה) שנהרגה בתאונת דרכים חצי שנה לפני כן. ארבע שנים אחר כך מת אביה של רבקה, ריי; לבו נדם במהלך שיט באיי בהאמה. רבקה מצאה את עצמה יתומה משני הוריה.
הסיפור של גבי
גבי הייתה רווקה בת 24 שגרה בדירה שכורה, יצאה לדייטים גרועים ועבדה במדור מודעות האבל בעיתון המקומי של סטמפורד, קונטיקט, כשבוקר אחד נודע לה שאביה לארי ואמה החורגת רות נרצחו במהלך שוד אלים. בהשפעת סמים ממריצים, הפורץ שנכנס לביתם חבט בהם למוות באמצעות מעצור לדלת בצורת אננס. יומיים אחר כך, המנקה מצאה את גופותיהם.
הרוצח נשפט לשני מאסרי עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם, ובמהלך המשפט הרגישה גבי שכל דבר קטן מזכיר לה את אביה וגורם לה לדמיין את זירת הרצח. אמה קראה כל מה שאפשר על התמודדות עם מוות פתאומי ואלים בניסיון לעזור לה, אך זה לא הועיל.
מקום לנחמה: אתר אינטרנט
כשגבי ורבקה נפגשו לראשונה, שתיהן חשו לבד בעולם והתמודדו עם אבל שנחת עליהן כשהיו באותו שלב בחיים: אחרי שעזבו את בית הוריהן ולפני שהקימו משפחה משלהן (היום כל אחת מהן נשואה עם שני ילדים). בחיפוש אחר נחמה החליטו השתיים להקים יחד אתר אינטרנט אלטרנטיבי בשם Modern Loss ("אובדן מודרני"), שמטרתו להשתתף בצער, לשתף בו ולדבר בפתיחות על החיים שאחרי המוות.
החברים שלהן הזדעזעו מהיוזמה, אמרו ש"זה אפל ומבאס, בחיים לא תעשו ככה כסף", אבל הן ידעו שמדובר בצורך אמיתי של רבים. בסיוע ארגונים שונים, שסיפקו להן משרדים ועזרה טכנית, וכששתיהן בהיריון מתקדם, הן הרימו אתר מגזיני מושקע מלא בתמונות חמודות ובכותרות כמו "מה אמא שלי הייתה חושבת על 'הקרדשיאנס'" ו"חמישה קעקועי זיכרון מעוררי השראה".
כיום סופר היא מנכ"לית האתר ובירקנר היא העורכת הראשית. התכנים שעולים בו עוסקים במוות בעידן הדיגיטלי, בהפלות, בגסיסה, ברצח, בהתאבדות ובחידושים האחרונים בארגון לוויות. הם מסודרים לפי נושאים ולפי דרגת קרבה: אם, אב, בן זוג, אח, עובּר, ילד, חבר, סב או חיית מחמד. ב"ניו־יורק טיימס" נכתב שהאתר "נותן משמעות חדשה לאבל". בעקבותיו קמה קהילת אבלים, נערכו סדנאות ומפגשים וגם משחק גמד־ענק אחד, שבמסגרתו הועברו מברקי תנחומים בין זרים מוחלטים.
השלב הבא: ספר
לאחרונה יצא בארצות־הברית הספר Modern Loss, שמאגד סיפורים מאת 40 כותבים אמריקאים מושחזים, מצחיקים וכנים עד כאב, לצד מדריכים מאוירים כמו "מה צריך לדעת לפני שמפזרים את אפר המתים" (לא לעמוד נגד כיוון הרוח, למשל), "מה לעשות עם כל הציוד שנשאר מאחור" (לגבות הודעות קוליות, לענוד את התכשיטים) ועד ל"שִיט שאנשים אומרים כדי לנחם" (מ"הוא במקום טוב יותר" ועד ל"יהיו לך עוד ילדים"). האם בעקבות העיסוק בנושא באתר ובספר, הן מרגישות שהן מתמודדות טוב יותר עם הלוויות? בריאיון שתיהן משיבות בשלילה.
סופר: "לא קל לי לחזות באנשים בשעת צערם, אבל מאז שהוריי הלכו לעולמם הרבה יותר חשוב לי להגיע ולתמוך".
בירקנר: "למרות העובדה שצברנו ניסיון ואנחנו עוסקות בנושא כבר כמה שנים, אני עדיין לא יודעת מה להגיד בסיטואציות האלה. אין משפט אחד או סלוגן שיצליחו להביע תנחומים בצורה האולטימטיבית".
מי קהל היעד של הספר?
סופר: "בראש ובראשונה, מי שמתמודד עם אובדן לאורך זמן. המסר העיקרי שעולה מהסיפורים בספר הוא שהאבל אף פעם לא מסתיים, אבל היה חשוב לנו גם להראות שהחיים לא נגמרים ברגע שאת מאבדת מישהו, ולהשמיע קולות מגוונים שמביעים תקווה ומתארים התמודדות. הספר שלנו יעזור לאנשים שרוצים לתמוך בחבריהם ובבני משפחתם בשעת צערם, ולהיות יותר אמפתיים למה שעובר עליהם. והוא גם ספר טוב לכל מי שאוהב סיפורים טובים, מרגשים עד דמעות, פרובוקטיביים וקורעים מצחוק שעוסקים בסקס, סודות, חברות ואינטרנט. לכל נושא יש מקום תחת המטרייה הזאת".
הפסיכיאטרית אליזבת קובלר־רוס תיארה את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. גם אתן עברתם אותם?
בירקנר: "האבל, כפי שאני חוויתי אותו, בכלל לא לינארי. לא הרגשתי שאני עוברת שלבים, אלא שהוא משתלט עליי כמו נגן מוזיקה מקולקל, שכפתורי ה'נגן', 'הפסק', 'הרץ אחורה', 'הרץ קדימה', נלחצים בו בשרירותיות. המוזיקה אולי המשיכה להתנגן, אבל אירועים מסוימים הכניסו את אותה המנגינה ללופ או הפכו את הקלטת צד – בחזרה לזעזוע הראשוני".
סופר: "אנחנו רוצים שהקוראים שלנו ידעו שזה בסדר לקחת צעד אחד קדימה וארבעה צעדים אחורה בהתמודדות עם האובדן".
האם מנהגי האבלות המסורתיים הצליחו לנחם אתכן?
בירקנר: "המסורת היהודית הכניסה קצב לשנת האבל הראשונה שלי, ונתנה לי משימות שברגעים מסוימים היו משמעותיות. אבל במצב שבו הייתי היה לי הרבה יותר מאתגר להתמודד עם 'ונתנה תוקף', הפיוט שנאמר בראש השנה וביום הכיפורים וידוע יותר כתפילת 'מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת'. גם אמירת הקדיש בבית הכנסת גרמה לי להרגיש בודדה וחשופה".
סופר: "אני משתייכת לזרם היהדות הרפורמית ולא הקפדתי על כל מנהגי האבלות, רק על אלה שעזרו לי. בכל פעם שהרגשתי בודדה ומבולבלת באבל שלי, נכנסתי לבית כנסת בסביבה ואמרתי קדיש יתום. רציתי לעגן את האבל שלי בטקסיות הזאת. לגבי מנהג השבעה, על אמא שלי ישבנו שבעה וזה מאוד עזר לי. אבא שלי מת בתקופת החגים, בשבוע שבו בעלי ואני תכננו לטוס להודו. עמדתי לבטל את הטיול, אבל הרב של הוריי התעקש שנטוס, כי 'אין פה שום דבר ששווה להישאר בשבילו', והוא צדק. הרי שני הוריי נפטרו. הייתי בת 34, והמסע המרפא להודו עם בעלי הטרי, אהוב לבי, עזר לי להתמודד עם התייתמותי בצורה טובה הרבה יותר מעוד כמה ימי שבעה".
הטכנולוגיה: מרפאת ומשבשת
פרק שלם בספר מוקדש לאופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על חוויית האבל. במבוא לפרק כתבה סופר איך ביום שישי אחד, שנה אחרי שנהרגה, קיבלה ככה פתאום מייל מאמא שלה: "אני בדרך אלייך עם עוף צלוי, מתוקה שלי, תשמרי על עצמך, אני אוהבת אותך".
"זה נשמע לי ממש פנטסטי", כתבה סופר, "עבר עליי שבוע קשה, הייתי רעבה רצח והתגעגעתי לעוף במשמשים של אמא שלי יותר מתמיד". מתברר שהמייל, שנשלח מעל לשנה קודם, כשרבקה הייתה במשבר זוגי ואמה רצתה לעודד אותה, הגיע במפתיע באיחור ועיוות את חוקי המרחב והזמן.
סופר גם נאלצה להתעלם שוב ושוב מההצעה של לינקדאין להוסיף את אביה המת לרשימת המקושרים שלה, וסגרה בעצבים כל פרסומת שקפצה לקראת יום האם. "בעידן שבו אנחנו זוכרים אסונות לאומיים באמצעות האשטגים, כשפוסטים אישיים על אובדן הופכים לוויראליים וכשהרשתות החברתיות מזכירות לנו אוטומטית את ימי ההולדת של חברינו המתים – אנחנו מנווטים בדרכים החדשות האלה ללא מפה", כתבה בספר.
בירקנר מוסיפה: "בשעת אבל, טכנולוגיה היא גורם מרפא ומשבש. מצד אחד, הרשתות החברתיות מציעות דרך אפקטיבית להודיע לעולם על האובדן ולקבל המון תגו בות מנחמות בתוך זמן קצר. יש בזה משהו, אבל אני מקווה שבכל זאת האנשים שקרובים לאותו אדם יגיבו לפוסט מהסוג הזה בדרכים יותר משמעותיות. עבור אדם שחווה אובדן, האינטרנט יכול להיות שדה מוקשים של טריגרים. למשל: לנשים שעברו לידה שקטה כואב כשחברות מודיעות בפייסבוק על היריון או לידה; בחור אחד כתב לנו שכשהוא חיפש את בית ילדותו במפות של גוגל, הוא מצא צילום של אביו המת מכסח את הדשא; ואין לתאר את כאבה של האישה שקיבלה תזכורות מהרשות המקומית לרשום את בנה לגן חובה, שנתיים אחרי שמת מטיי זקס. לאלגוריתם שמציף תמונות מכאיבות אחרי כמה שנים או מזכיר להירשם לגן, אין כוונה זדונית, אבל הוא עדיין יכול להכאיב".
עצות של רבקה וגבי לניחום אבלים
* כשאדם יקר לכם מתאבל, בקרו אותו. אל תסתפקו בלייק.
* הציעו עזרה שימושית: סידור הבית, בייביסיטר לילדים. בהמשך גם תוציאו אותו לדרינק.
* סמנו לעצמכם ביומן את ימי הזיכרון של חבריכם, כדי שלא תשכחו להתעניין בשלומם באותו יום.
