פאולה רוזנברג כותבת למורה מכיתה א' שהשפילה אותה מול כל הכיתה

היי ד',

המכתב הזה הוא מהילדה שפגשת ב־1 בספטמבר 1982.

הייתי בת חמש ותשעה חודשים ועמדתי מולך עם שתי צמות בלונדיניות, נעלי לכה ושמלה פרחונית שתפרה סבתי. כך שלחה אותי אמי ליום הראשון של כיתה א', חודש אחרי שעלינו לארץ מארגנטינה.

הילדים התיישבו במקומותיהם וגם אני. את חילקת דף שעליו היה כתוב, כך הבנתי בדיעבד, "שלום כיתה א'", ומתחת לכיתוב היה מלבן ריק במסגרת שחורה. המלבן הזה ליווה אותי שנים ארוכות אחר כך. דרך תנועות ידיים ואווירה כללית הבנתי שביקשת לכתוב בתוך המלבן את השם. ואני, שכבר בגיל ארבע הקראתי לאבי בגאווה את כותרות העיתון, כתבתי PAULA באותיות לועזיות בצבע שחור. כשעברת בין הילדים ובחנת את הדפים, חיכיתי שתיגשי גם אליי.

לעולם לא אשכח את המבט הנוזף, את העיניים הכועסות, את האיקס שסימנת בעט כחול על האותיות ואת המשפט שחתך אותי כמו סכין:

"רק עברית!". אני רק זוכרת שבכיתי. את הימים שבאו לאחר מכן ביליתי בבריחה מהכיתה לפרדס הסמוך ובאיסוף שבלולים לתוך כוס. אמא שלי ניסתה לדבר איתך, בעברית שבורה, ולבקש ממך לעזור לי. זה לא קרה.

כמה שבועות לאחר מכן הצבעתי וביקשתי לצאת לשירותים בזמן השיעור. סירבת ואמרת שזה לא הזמן. נעמדתי חסרת אונים במקומי, פחדתי שלא אצליח להתאפק עוד, והתחלתי לבכות. לאחר רגע, הרגשתי זרם חמים ונוזלי בין רגליי, מבעד לדמעות שמעתי את הילדים צוחקים. יצאתי החוצה ולא הסכמתי לחזור לכיתה. אין לי שום זיכרון ממך מנסה להרגיע, מניחה יד מנחמת. ובאמת שהתאמצתי להיזכר.

ואז הגיעה המלאכית, אורה, מורת העזר, שהרעיפה חום ואהבה ובזכותה הסכמתי לנסות שוב להשתלב.

אני רוצה לספר לך שלמסע שלי יש סוף שמח: למדתי עברית (ואפילו הפכתי לתולעת ספרים) וקיבלתי החלטה נחושה: אף אחד לא ישפיל אותי שוב. אני אצליח יותר מכל הילדים שצחקו, ויותר ממך, שלא הושטת לי יד. מבלי שהתכוונת, גרמת לי לפתח כוח־על: יכולת להתנתק ולהמשיך בעשייה כשמשהו כואב.

זה לקח זמן והרבה מאמץ, ולבסוף השתלבתי בהצלחה רבה. עברנו דירה, ובכיתה החדשה נולדה פאולה מקובלת ואהובה. רכשתי חברות שמלוות אותי עד היום. יצרתי לעצמי עולם טוב יותר והאמנתי שמה שקרה אז, בספטמבר 1982, כבר לא קשור לחיים שלי.

ובכל זאת המשכתי בסתר לבי לקוות שאתקל בך במקרה ברחוב, שתראי שטעית בי, שתראי כמה אני מוצלחת. חשבתי פעם לחפש אותך בפייסבוק אבל לא העזתי.

שנים רבות לא הייתי בקשר עם הילדה הפגועה. זו הייתה אסטרטגיה לא מודעת שאפשרה לי להתקדם ולהשאיר מאחור את התחושות המורכבות. הקול של הילדה ההיא התפרץ מתוכי כמו גל צונאמי לפני שלוש שנים וחצי, ביום שליוויתי את בתי הבכורה ליום הראשון בכיתה

א'. עמדתי והתבוננתי בילדה היקרה שלי, נינוחה ובטוחה, מפטפטת בעברית מושלמת עם החברים שהיא מכירה עוד מימי הגן, ורק אז יכולתי לתת לפאולה הילדה לשחרר את הכאב שהיה אצור בה יותר מדי זמן. כשיצאתי משער בית הספר התפרצה יבבה ארוכה שלא הכרתי. בכיתי ללא הפסק וללא תחושת זמן, בכי שנמהלו בו עצב ושמחה והתרגשות ושחרור.

אני לא יודעת איפה את היום, בטח כבר בפנסיה, אולי את סבתא. אולי את צופה בתוכנית הטלוויזיה שאני מגישה מדי יום, ולא מתארת לעצמך שהמנחה שמדברת בעברית צברית היא אותה התלמידה המפוחדת והמבולבלת.

אז, כשנפגשנו, היית בערך בגילי כיום, אולי שחוקה מהעבודה החינוכית, אולי מתוסכלת ממשהו בחייך האישיים. אולי לא נתת את הדעת על המשמעות שטמונה בלחנך בכיתתך ילדה מהגרת. האמת היא שאני לא כועסת עלייך, אבל עדיין תוהה: הלב שלך לא כאב בשבילי אפילו קצת?

אני רוצה שתדעי שניצחתי. ואת הפסדת. הפסדת את האפשרות להיות עבורי גשר מחבר, הפסדת את הזכות להרגיש אישה טובה.

• אני מאמינה שהמסע שלי, כילדה מהגרת, להתגבר על הקשיים, הפך אותי לאדם שאני היום, ולך יש חלק בזה. אז בסופו של דבר, מגיע לך גם סוג של תודה.
  
  פאולה רוזנברג מרצה בתחום אורח חיים בריא והעצמה, מטפלת מוסמכת בתזונה טבעית וצמחי מרפא, מנחת תוכנית הבוקר "פאולה וליאון" (קשת12) וסטודנטית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס.