לפני שנתיים וחצי, ישבה חנה שאולוב בבית קפה קטן ברחובות. שבוע לפני כן היא סיימה לשבת שבעה על בעלה, אל"מ (במיל') אברהם שאולוב ז"ל, שנפטר אחרי שנים של מחלה, ומצב רוחה היה ירוד. היא קראה ספר כדי להתאוורר קצת, ואז קיבלה שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. על הקו היה קול שלא שמעה זה 50 שנה, אבל שאולוב זיהתה אותו מיד.
"הוא אמר לי: 'חנה'לה? זה עדי מדבר'", היא משחזרת. "אמרתי לו שאני מזהה את הקול שלו. הלב התחיל לדפוק לי כמו פטישים. שמחתי נורא לשמוע אותו, אבל לא ידעתי איך להגיב. מה אני צריכה לעשות? האם אני חוטאת? ואז הוא אמר: 'שמעתי שבעלך נפטר'. אמרתי לו: 'נכון'. והוא אמר: 'אני רוצה לגלות לך שגם אשתי נפטרה ממחלה לפני כמה חודשים. צלצלתי להגיד לך שאני עצוב לשמוע. אני משתתף בצערך'. בשלב הזה רציתי כבר לראות אותו. וזהו, החלטנו שניפגש".
יותר מחצי מאה עברה מאז ששאולוב ועדי בכר, מי שהיה אהובה מגיל 14 עד 19, נפרדו בכאב, בעקבות התנגדות הוריה של שאולוב לקשר ביניהם. בשנים האלה היא נישאה, הביאה לעולם שלוש בנות, הייתה לסבתא לשבעה נכדים, וגם התפרסמה כבשלנית ואופה המוכרת בכל בית בישראל. גם הוא נישא, הביא לעולם שלושה ילדים, הפך לסבא לנכדים והתאלמן. היום הם מנהלים זוגיות צמודה, כאילו הזמן לא חלף. "בשנייה שנפגשנו -50 שנה הפכו לרגע", אומרת שאולוב. "אנחנו בני 72, וזה לא שונה מהזוגיות שהייתה לנו בגיל 14. לחברות אמת אין גיל".
העדה הלא נכונה
שמה של שאולוב מזוהה בעיקר עם רב־המכר "עוגות ועוגיות", ספר אפייה פורץ דרך, שיצא לאור ב־1974 בהוצאת "מסדה" והפך להצלחה מסחררת. מאז הספיקה להוציא עוד 17 ספרי בישול ואפייה, להפוך למורה לאמנות, וב־1989 הקימה את חברת הנדל"ן "נשות נדל"ן". אוצר הדימויים שלה נובע עד היום מהעולם הקולינרי. "בארוחות טובות יש מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח, ואין ארוחה אחת דומה לשנייה. ככה זה גם בחיים שלי", היא אומרת בפתח פגישתנו.
קשה לפספס אותה בבית הקפה הצדדי בקניון ראשונים, עטופה במעיל צהוב ונועז שמאיר את שערה הג'ינג'י. היא מזמינה שתי פרוסות של עוגת גזר, ואוכלת אותן לאט־לאט, פירור אחרי פירור, בזמן שהיא מגוללת את סיפור חייה ואהבותיה.
היא נולדה ברחובות כחנה ינקלביץ', בת לאם צברית
ואב עולה מאוקראינה, שחינכו אותה ואת אחיה ביד קשה. "באותה תקופה ההורים לא היו חברים של הילדים שלהם", היא מספרת. "הם החליטו בשבילנו וקבעו עבורנו. לא ניהלנו שיחות נפש עם ההורים ולא קיבלנו הסברים. הספיק לי מבט של אבא, לא יותר מזה, בשביל שאבין איך להתנהג".
בגיל 14 פגשה את עדי (אז סעדי) בכר, שעלה מטורקיה בגיל שנתיים ולמד בכיתה המקבילה בבית הספר ברחובות. "הוא היה מהבחורים הקשוחים בשכבה. נער ז'לוב, מאוד גברי ובוגר, אתלטי ויצירתי", היא מתארת. "הוא הציע לי חברות באמצעות בן דוד שלו. שמחתי מאוד, כי הוא נגע ללבי. אחרי שנה של היכרות התחלתי לקרוא לו עדי, ומאז כולם התחילו לקרוא לו ככה. הוא היה האהבה הראשונה שלי והנשיקה הראשונה שלי. בילינו כל יום יחד".
אבל בפני האוהבים הצעירים ניצב מכשול: הוריה של שאולוב התנגדו נחרצות לקשר. "אחרי שהם שמעו עלינו הם ביררו על עדי, ואמרו שנודע להם שאני יוצאת עם טורקי, ושטורקי ותימני לא ייכנסו אלינו הביתה. כששאלתי למה, ענו לי: 'לא שואלים שאלות'. אסרו עליי לצאת איתו, חד וחלק. היום היו קוראים לזה גזענות, אז לא ידעתי איך לקרוא לזה. הם לא ראו אותו מעולם ולא הכירו אותו. הוא פשוט לא נולד לעדה הנכונה מבחינתם, והם הסבירו לי את זה
עם הפה ועם הידיים".
ההתנגדות לקשר רק הגבירה את האהבה. "תמיד התחבאנו, נפגשנו בפינות נסתרות, היו לנו פתרונות מאוד יצירתיים", נזכרת שאולוב. "אבל באותם ימים רחובות הייתה מושבה קטנה, לא היה אחד שלא ידע מה קורה אצל השני. להוריי היו הרבה שליחים, שהיום היו קוראים להם שטינקרים. בכל פעם שנשמות טובות הלשינו שחנה'לה נצפתה בחברת עדי, אבא שלי הגיב במכות, כי כביכול שיקרתי לו ורימיתי אותו שאנחנו לא יחד. אבל אני חטפתי והמשכתי. זה לא גרם לי להיפרד מעדי, להפך: הקשר שלנו התחזק כתוצאה מזה, כי הוא הבין שהוא צריך להגן עליי.
"זו הייתה תקופה קשה. חייכתי רק כשהיינו יחד. אהבתי אותו, והבנתי כבר בגיל הזה שאדם הוא אדם. מה אכפת לי איפה אמא וסבתא שלו נולדו? רציתי שהם יסבירו לי: מה הבעיה עם טורקים? הם קניבלים? לא הבנתי ולא נתנו לי אף פעם הסבר. רק תארי לך באיזו מהירות התבגרתי על מנת להבין שאני אעשה מה שנכון לי".
אמרתי שלום וביי
הזוגיות בין השניים נמשכה חמש שנים. כששאולוב התגייסה, היא רצתה לפתוח דף חדש. בסיום הטירונות היא שובצה כפקידה של סרן אברהם שאולוב. "הפקידה שלו עמדה להתחתן ולהשתחרר מהצבא, וכבר הייתה על קוצים. הוא ראיין שתי חיילות לפניי, והיא ביקשה שיבחר ביניהן. אני הייתי השלישית שהגיעה, בסוף היום. כשיצאתי הוא אמר לפקידה שלו: 'יש מחליפה'. לימים הוא סיפר לי שמהרגע הראשון שהוא ראה אותי, היה ברור לו שאני שלו. זה לא עזר שאמרתי שיש לי חבר. הוא היה די החלטי בנושא הזה".
גם את רצית אותו?
"בוודאי, התאהבתי בו. יצאתי עם שניהם במקביל במשך חודשיים, ואז נפרדתי מעדי. לא הפסקתי לאהוב אותו, פשוט לא יכולתי להמשיך לחיות בעינוי הזה. הרגשתי שאני עוד רגע נשברת, ורציתי להרים את הראש ולהתחיל לחיות. הייתי נבוכה, ועשיתי את זה מאוד קצר ומכוער. אחרי חמש שנות אהבה, הגעתי אליו ואמרתי
לו שהיחסים בינינו נגמרו. אמרתי לו שלום וביי, ושמונה חודשים אחר כך התחתנתי עם שאולוב. העונש שלי היה שבמשך 50 שנות נישואים, המצפון הציק לי. נורא רציתי לפגוש את עדי ולהגיד לו סליחה, להסביר שלא התכוונתי לסיים ככה את החברות שלנו".
לדבריה, אם יש מישהו שיכול היה להבין את מה שחוותה - זה היה דווקא בעלה הטרי. "גם שאולוב חווה את מה שאני חוויתי. הוא גדל בבולגריה, והייתה לו שם חברה גויה במשך שלוש שנים. הייתה ביניהם אהבה גדולה, אבל לה לא הרשו לצאת עם ז'יד, והמשפחה שלו אסרה עליו להכניס גויה הביתה. אז בגיל 19 הוא נופף להוריו לשלום ועלה לארץ. פה כולם קראו לו שאולוב וגם אני קראתי לו כך".
בני הזוג התגוררו בברנע, בדיור לאנשי קבע, ובהמשך חזרו לרחובות. "שאולוב היה הבעל הכי מסור עלי אדמות. איש גדול עם לב ענק, שעטף אותי באהבה. הבאנו לעולם שלוש בנות נפלאות, שהביאו לנו שבעה נכדים".
במהלך כל שנות הנישואים שלך, היה לך איזשהו מידע על עדי?
"ידעתי שהוא כבר לא ברחובות ושהוא עובד באגד. נשמות טובות באו לספר לי שהוא התחתן עם בלונדינית עשירה. יותר מזה לא ידעתי שום דבר".
עשית עליו גוגל? חיפשת אותו בפייסבוק? 144?
"ממש לא. לא ידעתי מה זה יעורר בי, ופחדתי להרוס לו. רק תארי לך שהייתי מטלפנת אליו הביתה והייתה עונה לי אישה. לא רציתי לקלקל למישהי את החיים. הוצאתי ספרי בישול, השתתפתי
בתערוכות, הקמתי חברת נדל"ן - ובכל פעם שכתבו עליי בעיתון פיללתי שהוא קורא או שומע".
איך בעלך קיבל את זה שהמשכת לחשוב על החבר הראשון שלך? הוא ידע מזה?
"בטח שהוא ידע, דיברתי עליו הרבה. כל המשפחה הכירה את הסיפור שלנו, זה לא משהו שאפשר למחוק. שאולוב לא אהב את זה שהיה לי חבר כל כך הרבה שנים, והוא חשש ממנו, אבל הייתי חייבת לפרוק, לא יכולתי לקחת את הפרידה הזאת על המצפון שלי לבד. למדתי מזה שאין דבר כזה אהבה אחת. אנחנו אוספים אהבות בחיים והן יכולות להתקיים במקביל: האהבה לבעל, האהבה לילדים, האהבה לנכדים והאהבה לחבר שהיה".
שאולוב שירת בצה"ל 25 שנה, ולאחר מכן עבד בתחום משאבי אנוש. בני הזוג תכננו לטייל בעולם לאחר יציאתו לפנסיה, אך לחיים היו תוכניות אחרות. בגיל 65 חלה שאולוב בנפחת, מחלת ריאות שתוקפת מעשנים. הוא נפטר ב־2015, בגיל 79. "בשבע השנים האחרונות לחייו הוא היה צמוד לבלוני חמצן", מספרת שאולוב, "ואני הייתי צמודה אליו. כל האשפוז שלו היה בבית, ולא הבאתי שום כוח עזר. הקפאתי את החיים שלי, נתתי את כל כולי באהבה גדולה. היה לי קשה, אבל שמחתי שאני יכולה לעזור לו. לא חלקתי את הקושי עם אנשים אחרים, כי מה ששלי שלי. סעדתי אותו עד יומו האחרון".
למה עשית לי את זה?
פרק ב' של חייה התחיל, כאמור, שבוע אחרי השבעה, כאשר קיבלה את שיחת הטלפון מאהוב נעוריה. "עדי הוא היום פנסיונר של אגד, והיה נשוי 45 שנה", היא מספרת.
איך הייתה הפגישה? "אני המשכתי עם ההסתרה מפעם. קבעתי שניפגש במסעדה איטלקית מאוד לא טעימה, בסניף של סופרמרקט בראשון, כי ידעתי שלא יהיו שם הרבה אנשים ושאין סיכוי שיראו אותנו. פחדתי שאני חוטאת. נפגשנו, וזה היה הזוי לחלוטין. לא ידעתי מה אני הולכת לפגוש, וקיבלתי את אותו האיש, עם אותה ההליכה, אותו החיוך
ואותו הדיבור, רק עם שיער כסוף וקצת כרס. גם הוא ישר זיהה אותי ואמר לי: 'אפילו את הציפורן את ממשיכה לכסוס באותה צורה'".
היו חיבוקים ונשיקות?
"לא. התיישבנו לאכול והתחלנו לדבר".
הוא כעס על הדרך שבה נפרדת ממנו?
"זו הייתה השאלה הראשונה שלי. 'האם נעלבת? האם כעסת?' והוא ענה בשאלה: 'למה עשית לי את זה?' אמרתי לו שאני לא יודעת להסביר ושזה הציק לי כל השנים. זה היה רגע ממש קשה, אבל מאז לא נפרדנו".
לדברי שאולוב, האיחוד המחודש הזה פשוט היה חייב לקרות. "זה סיפור על שתי נשמות שהיו חייבות להיפגש. 50 שנה בלי סגירת מעגל, זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד. הוא ידע ואני ידעתי שבאיזשהו שלב זה יקרה. בשנים האחרונות, אצל כל אחד שעבר ברחוב בדקתי אם יש משהו שמזכיר אותו. חיפשתי את הקווים בפנים, את ההבעה, את ההליכה, את היד הפתוחה, אבל לא העזתי לעשות צעד ולפנות אליו, וגם לו היה שכל לא לעשות שום דבר. לכן שנינו עם המצפון הכי נקי שיש, והתחלנו מחדש דבר טהור".
איך הזוגיות שלכם נראית היום?
"עדי הוא אהבת חיי. הוא חבר נהדר, אבא וסבא מקסים. נזכרנו שבצעירותנו דיברנו על זה שיהיו לנו שישה ילדים. ובאמת יש לנו - שלושה שלו ושלוש שלי, וכולם מסתדרים נהדר. כשפגשתי את הילדים שלו בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו הם גדלו אצלי בבית. אותו זן, אותו חינוך. הבנות שלי נקשרו לעדי כאילו הן הכירו אותו כל החיים, והשמחה בבית גדולה".
מה אתם עושים יחד?
"הפריע לו שהוא טייל בכל העולם ואני לא, אז טסנו המון לחו"ל ביחד. היינו כבר ביוון, וינה, בלגרד, גיאורגיה וקפריסין. נורא כיף לנו יחד.
"בפגישה הראשונה הבן אדם שלף מהכיס תמונות ישנות שלנו. אמרתי לו: 'וואו, איפה שמרת את זה?' והוא אמר שהן היו כל השנים במגירה ליד המיטה שלו. בשלב מסוים נסענו לים המלח, ועשינו שחזור של אחת התמונות הישנות שלנו. היינו בבריכה, ועליתי לו על הכתפיים כמו פעם. זה היה ממש מדהים. בהזדמנות אחרת, הלכנו לחפש את הספסל שהיינו מתחבאים בו, בסוף מכון ויצמן".
עדי הכיר את ספרי הבישול והאפייה שלך?
"לאשתו היו הספרים שלי והוא אהב לדפדף בהם,
אבל הוא לא בשלן בעצמו. הוא היה רגיל לאכול רק סלט וגבינה, ועכשיו אני מכינה לו כל יום ארוחות".
מה השתנה לדעתך במדינה מאז שהיית נערה, מבחינת היחס לזוגות מעורבים?
"רוב המשפחות היום מעורבות, וזה יוצא מהכלל. אין פה יותר זוגות של רומני ורומנייה. יש ריבוי מוצאים, ריבוי עדות, וזה מביא לשילובים יפהפיים. כולנו מרוויחים מזה שנכנס עוד זן למשפחה, כי הרבה יותר מעניין ללכת פעם אחת לארוחת שבת אצל הצד המרוקאי ופעם אצל הצד הרוסי. הרי גם באוכל אף אחד לא רוצה צלחת עם צבע אחד. הצלי הוא שחור והקרפלך לבן, והם הולכים טוב ביחד".
את מתכננת להתחתן שוב?
"לא. אני אוהבת את החיזור התמידי הזה. אני לא אוהבת שהכל ברור מאליו, כי זה לא נכון. אני מעדיפה להיות נכונה לחייך ולאהוב, את עצמי ואת החיים".
