מיכל אנסקי כותבת לסבתא שגידלה אותה אחרי שהוריה התגרשו

"הייתי סורגת וחושבת, אולי ירד שלג ותקלי ערמונים, ותספרי איך היית אוספת פטריות עם האחים שלך, שנרצחו כשהיית בת 14". המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

מיכל אנסקי: "ישנתי איתך במיטה עד גיל 14" (צילום: רון קדמי)
מיכל אנסקי: "ישנתי איתך במיטה עד גיל 14" (צילום: רון קדמי)

סבתא חנה שלי,

 

לכתוב לך מכתב זה לדבר איתך כמו פעם.

אמרת לי לפני שבוע, כשדיברנו בטלפון בפעם האחרונה, שאת כבר לא שומעת כלום, שמלחיץ אותך שאני צועקת ושאת לא מבינה מה אני אומרת. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לצעוק לעברך או שתילחצי. כתיבה נראית לי פתאום כמו הדבר השפוי ביותר, ואני לא מבינה למה לא עשיתי את זה קודם.

 

כשאבא ואמא התגרשו, אמא ואני חזרנו לירושלים, ואני הייתי חוצה את הכביש מהבית ברחוב נווה שאנן 25 אל הבית שלך, מעבר לכביש.

ישנתי איתך במיטה עד גיל 14, כי הרגשתי איתך בטוחה, כי חיממת את כפות הרגליים הקפואות שלי בחורף, כי שרת לי 'ים השיבולים' ו'ירושלים של זהב' עד שאירדם. זה היה אז, וזה עודנו, המקום הבטוח שלי, לידך.

 

בגיל ההתבגרות, כשעברתי לישון בחדר השינה הסמוך, של סבא חיים ז"ל, המשכת לעטוף אותי בשמיכה של זיכרונות. טלאים־טלאים סרגנו יחד, מהעיירה זדנייה בהרי הקרפטים שממנה שלחו אותך לאושוויץ, ועד לגבעת רם בירושלים בשנות ה־80. את היית עושה לי עיניים על המסרגה ואני הייתי סורגת צעיפים וחושבת, אולי השנה ירד שלג ולא אצטרך ללכת לבית הספר, נישאר בבית ואת תקלי לי ערמונים על הברזל הלוהט של התנור, ותספרי לי איך הייתם שומרים בשר בתקופת החורף בתוך השלג ואיך היית אוספת פטריות ופירות יער עם האחים והאחיות שלך שנרצחו במחנה כשהיית בת 14.

 

 

A post shared by Michal Ansky (@michalansky) on

 

הייתי מקווה שתכיני לי מרק עוף עם שמיר ופטרוזיליה וגרונות. הטעם הצהוב, המהביל והחם זורם בתוכי עד היום, מהעורף ועד עמוד השדרה, כל הדרך אל הלב. זוכרת איך היית מכריחה אותי לשתות מיץ ענבים עכור ומתוק או מיץ רימונים אדום כהה? "תסתמי את האף ותשתי", היית אומרת, "זה ירפא אותך וישמור עלייך".

 

אני גרה בתל־אביב כבר 20 שנה, ועדיין, כשעובר שבוע ואני שמה לב שלא התקשרתי לשאול מה שלומך, הגוף שלי מתכווץ. אני חושבת

"אני גרה בתל־אביב כבר 20 שנה, ועדיין, כשעובר שבוע ואני שמה לב שלא התקשרתי לשאול מה שלומך, הגוף שלי מתכווץ"

הרבה מה את עושה כשאת לא בים המלח או בבריכה של האוניברסיטה או שומעת רדיו בקולי קולות; אולי את קוראת ספרים עם המשקפיים שסבא השאיר? אם יכולתי לתת לך את מה שנתת לי, הייתי סורגת לך סוודר גדול בצבע של השמיים, כמו העיניים שלך. אבל בשביל זה את צריכה להכין לי אלף עיניים על המסרגה, כדי שאמשיך משם – ממני אלייך – כמו שכל החיים באתי ושבתי ממני אלייך.

 

סבתא, את ההשראה שלי – בחוכמתך, במסירותך, בדברים שבחרת להביא מ"שם" ובדברים שהשארת באומץ ובכוחות שלעולם לא אבין – מאחור. דניאלה שלי, הנינה שלך, יודעת שכאשר אני מדברת על הבית, זה על הבית שלך ועל הגינה סביבו, בין הגן הבוטני למוזיאון ישראל. וכמו בכל פעם שריס נופל, וכמו בכל פעם שאני מדליקה נרות שבת, אני מאחלת לך עוד הרבה שנות בריאות, ומבטיחה לעשות אותך גאה.

 

  • מיכל אנסקי, גסטרונומית ואשת תקשורת, יזמית שוק הנמל ושוק האיכרים, שופטת ב"מאסטר שף". בקרוב תעלה תוכניתה "הכי בעולם עם מיכל אנסקי" (קשת 12)

 

  • לכל המכתבים בפרויקט המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

 

 

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד