מיכל ינאי כותבת לילדת הפלא מרינה פיינגולד, ששרה את "ילדיסקו"

מרינה היקרה,

הייתי בת שש כשצפיתי בפסטיבל שירי הילדים התשיעי, בהנחיית ציפי שביט ומוטי גלעדי. אחרי החלק הראשון, שבו שרי שרה את "ילדיסקו", ציפי שביט את "ברבאבא" ומייק בורשטיין את "דונלד דק", הגיע תור הילדים. ב־1978, כמו שאת זוכרת, לא היה פלייבק ולא היה חוק שמגביל את השתתפות הילדים

 במופע. כל ילד החזיק שיר שלם על הכתפיים, בלייב, עם תזמורת חיה.

הילדים עלו בזה אחר זה, נותנים את גרסת הקטנים לשירים של הגדולים. היו כאלה ששרו טוב, היו כאלה שקצת פחות... ואז עלתה לבמה ציפי שביט וסיפרה לקהל שהילדה הבאה שתעלה לבמה לא מרגישה טוב מאתמול. יש לה 40 מעלות חום, ובכל זאת היא תופיע, כי ההצגה חייבת להימשך.

ואז עלית. ולמרות שאת זאת שהיית חולה, אני זו שהתמוטטה; מהמקצועיות, מהנחישות, מהקסם. כן, הייתי רק בת שש, אבל כבר הבחנתי בין "בסדר" ובין "מעולה", בין ילדים חמודים ובין כוכבת. ואת היית עוצרת נשימה.

מרינה פיינגולד מבצעת את "ילדיסקו" בפסטיבל הישראלי לשירי ילדים, 1978:

בעודי מקשיבה לך, אמרתי לעצמי שאני חייבת להשתתף בפסטיבל כזה, שאני חייבת למחוא לך כפיים בטירוף ושאני גם צריכה לעצור הכל ולהגיד לכולם שאת חולה ושאת רק ילדה ושזה לא בסדר! למה לא ביקשת מכולם שיעזבו אותך וייתנו לך לנוח? איך? הלכתי הביתה נרגשת ומבולבלת. כששמעתי ש"ילדיסקו" זכה במקום הראשון, ידעתי שזה גם בזכותך.

אחרי שש שנים, סוף־סוף השתתפתי בעצמי בפסטיבל כזה. החזיקו אותנו בחדר שאסור היה לנו לצאת ממנו, ואסרו עלינו לדבר עם הזמרים המבוגרים כדי שלא נפריע. תהיתי אם גם את התבאסת מזה. חשבתי עלייך כשכבר הייתי בת יותר מ־20 והופעתי במחזמר "הקוסם" בירושלים, קודחת מחום, ולא הצלחתי להגיד לאף אחד שאני לא מסוגלת יותר ושמישהו יעצור את הרכבת.

אז מרינה, רציתי להגיד לך תודה. בזכותך, בין היתר, בחרתי במקצוע הזה, שגורם לי אושר עד היום. המסירות שלך שימשה לי מודל, לצד הידיעה שלפעמים צריך לשים גבול ולא לשכוח את עצמך. לא מזמן השתתפתי במופע חד־פעמי, מעין הומאז' לפסטיבלי הילדים. אלי גורנשטיין שר את "למה ככה", אבי גרייניק את "אין לי כסף", ונחשי איזה שיר אני בחרתי לשיר?

• מיכל ינאי, שחקנית ופרזנטורית "עצמ'לה"