מה ראה מתי שמואלוף בסיני, ומיהו הילד שלא יצא מעבדות לחירות

    "לא כל העבדים יצאו ממצרים", כותב המשורר בשיר קצר ומוכיח זאת באמצעות תיאור של ילד בדואי בן 13. יוצר אחר, חזי לסקלי, מפריך את המילים "כולנו מסובין"

    עופרה עופר אורןפורסם: 01.04.18 03:04
    מתי שמואלוף. לא בטוח שהחירות שאותה אנחנו חוגגים באמת ניתנת לכל בני האדם (צילום: Kfir Harby, cc)
    מתי שמואלוף. לא בטוח שהחירות שאותה אנחנו חוגגים באמת ניתנת לכל בני האדם (צילום: Kfir Harby, cc)

    חג האביב, חג החירות, חג הגאולה: כל אלה שמות נרדפים לחג הפסח, שאותו אנחנו חוגגים עכשיו. פסח הוא חג האביב, כי הוא חל בחודש ניסן; והוא גם חג חקלאי, כי בתקופה שבית המקדש היה קיים, נהגו לצאת לשדות ביום הראשון של חול המועד כדי לקצור את העומר הראשון; והוא חג החירות והגאולה כי חוגגים בו, ומנציחים באמצעותו, את יציאת בני ישראל ממצרים ואת השחרור משעבוד.

     

    האמנם? שיר קצר מאוד של מתי שמואלוף מתאר מצב שלא כל העיניים פקוחות לראות, והוא ראוי לתשומת לב ולמחשבה. כך כותב שמואלוף בשיר "עבדות בראס אל שטן – באדמת סיני 2002":

     

    לֹא כָּל הָעֲבָדִים יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם

    אָמְרוּ לִי רַגְלֵי 17-16 שְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה

    שֶׁל איסמעיל בֶּן ה-13.

     

    האם החירות שאותה אנחנו חוגגים, באמת ניתנת כיום לכל בני האדם? שמואלוף מתאר בשירו את העבדות של ילד בדואי בסיני. במשך חלק גדול מהיממה נדרש הילד לעבוד בפרך. הוא לא יצא ממצרים ולא נגאל. הוא עדיין מסתובב במדבר שבו התהלכו בני ישראל במשך 40 שנה, והוא אחד מאותם עבדים בני זמננו. שמואלוף, פעיל חברתי ישראלי שהיה חבר בתנועת הקשת המזרחית ונאבק גם למען זכויות העובדים, מבטא בשירו את המצוקה שהוא עד לה. אנחנו מקפידים כל כך להנציח את המיתוס, את הסיפור המכונן על משהו שאירע אולי, לדעת חוקרים אחדים, במאה ה-13 לפני הספירה, או, לפי חוקרים אחרים, במאה ה-15 לפני הספירה, אבל לא רואים את עבדותם של אלה שנמצאים קרוב אלינו, כאן ועכשיו, לא רק את זאת של הילד ששמואלוף תיאר בשירו.

     

    צפו בראיון עם שמואלוף שבו הוא מסביר את החלטתו לגור בברלין:

     

     

     

    פסח בגן העצמאות

     

    היבט אחר של החג, שגם אותו ראוי לבחון, הוא המשפחתיות המתבטאת בו. נהוג לחשוב שקרובים ורחוקים מתכנסים בליל הסדר בכל הבתים היהודיים בעולם ומתרפקים ביחד על תחושה של שייכות, שגם אם היא מדומה לפעמים, היא יקרה לרוב משתתפיה. זאת כמובן אשליה, שהרי רבים מסרבים מטעמים שונים להשתתף בחגיגה: יש כאלה שאינם מוצאים נחמה בחברת מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים להם, ויש כאלה שהמשפחות שלהם הקיאו אותם מתוכן.

     

    חזי לסקלי - משורר, כוריאוגרף ומבקר אמנות, שהיה מהראשונים בישראל שיצאו מהארון - הלך לעולמו ב-1994 ממחלת האיידס. שיר קצר שמיוחס לו מביע תחושות לא שגרתיות בעניין ליל הסדר:

     

    בְּלֵיל הַסֵּדֶר

    אֲנִי

    בְּגַן הָעַצְמָאוּת.

     

    בחמש מילים תמציתיות יצר לסקלי מציאות שלמה: הדובר, המתקומם נגד הסדר המקובל, מספר כיצד הוא מתנער מהמשפחתיות – או שמא נזרק ממנה בעל כורחו. במקום לקרוא את ההגדה, לאכול מצות וחרוסת ולשיר את "חד גדיא", הוא מוצא את דרכו אל גן העצמאות – אותו גן ידוע בתל אביב ששם נהגו הומואים למצוא קשרים קצרי מועד, מפגשים ללילה, שעוררו מן הסתם לא מעט ערגות וכאבים ולא העניקו רק פתרון ותשובה לצרכים מידיים. שירו של לסקלי מתריס, אבל גם מיוסר: אני לא נכנע למשפחתיות היהודית, הוא מכריז. אני נוהג כרצוני. בה בעת, השיר גם מעורר תהיות: איזה סדר ואיזו עצמאות מתקיימים בחייו? מה יש לו בחג הפסח וביום העצמאות, הסמוך אליו בלוח השנה? כמה אושר הוא יודע כשהוא נס אל המגעים המיניים האנונימיים שמציע הגן החשוך, שהבדידות מתהלכת בו בין הצללים?

     

    שירו של לסקלי אינו רק שיר של הומו מתנצח, מתמרד ומתקומם: הוא גם שירם של כל הבודדים, שאין להם כנראה עם מי להתכנס. אילו היה הדובר שלם עם מצבו, היה נשאר בבית, מוצא רגעים של שלווה בחברת עצמו, אבל הוא הולך לגן העצמאות ומחפש שם נחמה. האם בחר מרצונו להסתלק לגן העצמאות? האם יש לו בכלל ברירה?

     

    שני השירים הקצרצרים מאירים שני היבטים של החג, שמן הראוי לשים לב אליהם בשעה ש"כולנו מסובין".

     

    ______________________________________________________

     

    מיהו המשורר המפורסם שכתב שיר בהשראת ההגדה? הקליקו על התמונה:

     

    "גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)
    "גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים