"היה קשה מאוד להיות עם ילדה קטנה בבית ועם הכבדות הזו", היא נזכרת, "החודש האחרון זה הרי כמו תשעה חודשים. אז היה שבוע שבו הגעתי כמה פעמים לביקורת היריון, והגינקולוגית שלי כל פעם אמרה לי: 'את יכולה לחזור הביתה, אין התפתחות של לידה'. ביום שישי הגעתי שוב, שום התפתחות, ואז הרופאה אמרה: 'הלוואי שתלדי ביום ראשון כי אז אני פה בבוקר'. חשבתי לעצמי: 'רגע, מה יקרה לי אם אני אבוא ללדת בסוף השבוע והיא לא תהיה פה?'".
חששת שתהפכי לפרזנטורית חדרי הלידה?
"חשבתי, האם במשך 15 שעות רופאים יבואו ויגידו: 'אה, בר בחדר 2, אני אבדוק אותה רק כדי להגיד שלום'? מבחינתי זו יכולה להיות טראומה. גם ככה אנחנו, הנשים, נמצאות תחת לחץ
בלידה. רציתי מולי פנים מוכרות. ידעתי שאם הרופאה שלי שם, היא תראה מי נכנס לחדר".
איך זה נגמר?
"הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'את ממהרת לאנשהו?' היא ענתה: 'לא'. אמרתי לה: 'אז יאללה, אני מעוניינת ללדת עכשיו'. היא עשתה לי זירוז כי כבר היו לי מעט צירים וילדתי תוך כמה שעות".
התוצאה של הלידה המזורזת מחייכת מולי עכשיו. קוראים לה אל עזרא, היא בת חצי שנה, נראית כמו העתק־הדבק של אמא שלה. הבת הבכורה, ליב, בת השנה ושמונה חודשים, דומה לאביה.
רפאלי (32) סיימה אימון TRX מפרך, אחד מחמישה בשבוע ("אני כל היום בטרנינג, לארון הבגדים הרגיל שלי אין שימוש") ועכשיו היא רעבה. היא מכניסה סלמון לסיר אידוי, חותכת סלט ומניחה אספרגוס על צלחות. "ידעתי שאני רוצה שני הריונות מהירים, אבל לא להישאר עם 15 ק"ג עודפים אחר כך", היא מבהירה, "היה לי חשוב לראות שאני יכולה לחזור לעצמי אחרי הלידה הראשונה. התחלתי לחשוב על להיכנס שוב להיריון רק כשחזרתי לעצמי".
לפני כמה שבועות ביקרה רפאלי אצל התזונאית לורן בן יהודה. היא רצתה לדעת איך לגרום לבת הבכורה שלה, שמסרבת לאכול את מה שמגישים לה, להעלות קצת במשקל. "ליב הייתה מכורה לבקבוק חלב, וחוץ מזה לא אכלה כלום", היא מסבירה, "הגננת אמרה לי: 'אני לא מבינה איך יש לה אנרגיה בגן, היא לא אוכלת'.
היא אכלה רק קצת גבינה צהובה ובמבה. התזונאית אמרה לנו לא לתת לה בקבוק, כי אחרי כמה ימים שבהם היא תלך לישון רעבה היא תתחיל לאכול בבוקר מה שנותנים לה".
עבד?
"כן. זה הוכיח את עצמו. אנחנו בישורת האחרונה של התהליך, אבל היא כבר מסכימה לאכול מלפפון והיא אוכלת עוף, שזה מטורף מבחינתי. ביצה היא אוכלת רק קשה, לא חביתה או מקושקשת. אני כבר מוכנה שתאכל נאגטס כל היום, אבל במקדונלד'ס היא רוצה רק את הגלידה. היא באמת רזונת. ראית את אחותה? איזה לחיים?".
למה נתת לבנות שלך שמות עם ניחוח בינלאומי חזק?
"בחרתי שמות שאני אוהבת מגיל צעיר. זה אבסורד שאנשים חושבים שבחרתי שמות שקל להגות בחו"ל ושאני מייחלת שתהיה לבנות שלי קריירה בחו"ל, אז יאללה, שלפחות עם השם יהיה קל. מה, אם הייתי קוראת לילדה שלי נעמה, היא לא הייתה מסתדרת בחו"ל?
"פגשתי רב והוא שאל אותי איך קראתי לילדה. היה לי קצת לא נעים, הוא עובד את אלוהים, ואני קראתי לילדה שלי אל, יש בזה טיפה אירוניה. הוא תיקן אותי ואמר: 'זה מאוד ישראלי וכבוד גדול לקרוא כך לילדה'".
כמו אגרוף בבטן
מצב המדינה, השחיתויות, האלימות ברחוב ובכבישים, גורמים לה לרצות לראות פחות חדשות. וכן, היא עדיין חוששת לדבר על פוליטיקה מחשש שלא תובן נכון, אבל היא כבר לא במקום שבו הייתה לפני עשור. "קרה לי משהו מאז שהפכתי לאמא, הרוע של מדורי הרכילות התחיל להציק לי", היא אומרת, "אני כבר 18 שנה בכותרות, נאמרו עליי, לצד דברים טובים, גם דברים פוגעים, מעליבים וחצופים. תמיד באותה מהירות שקראתי את זה, הייתי
שוכחת. אמא שלי הייתה שואלת אותי: 'קראת מה כתבו?' והייתי עונה לה: 'למה את מתייחסת בכלל? זה סתם לוקח לך חמש דקות מהחיים'. הייתי חסינה, דפדפתי את זה הלאה".
והיום?
"היום זה הולך איתי הלאה להמשך היום. זה כמו אגרוף בבטן. כואבת לי הקלות הבלתי נסבלת של המקלדת, מפריע לי שלגיטימי לדבר ככה על אנשים, מפורסמים או לא".
למי תצביעי בבחירות הבאות?
"אני עוד לא יודעת למי אצביע, אני יודעת למי לא – לא אצביע לביבי. לדעתי ראש ממשלה לא צריך לכהן יותר משמונה שנים, זו כמעט דיקטטורה. בעיניי המצב הנוכחי לא הגיוני. אנחנו צריכים להיות כמו ארצות־הברית בעניין הזה, ואני מתה שיגיע ראש ממשלה שישנה את החוק הזה, ויגביל את כהונתו לשתי קדנציות".
רוב השנים לא דיברת על פוליטיקה. למה בעצם?
"כל השנים נמנעתי מלהיכנס לנושא כי אני לא מבינה בזה מספיק, וגם כי אני עובדת אצל אנשים, ואני זוכרת שבזמנו, כשלא עשיתי צבא, אנשים צעקו: 'נחרים את החנויות שהיא מדגמנת להן'. זה לא מעשי. אם בנאדם צריך טרנינג, הוא ילך להודיס לקנות טרנינג, ולא באמת ישנה לו אם אני עשיתי צבא".
בדיעבד, ההחלטה לא להתגייס לצה"ל הייתה טעות?
"אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, בגיל 32, הייתי מתנהלת אחרת. כמה חודשים לפני הגיוס ביקשתי דחיית שירות של שלושה חודשים בגלל ענייני בריאות. התנהלתי מול חייל צעיר שאמר לי שהוא הכתובת לטפל בזה. יום לפני תאריך הגיוס הוא צחקק בטלפון ואמר: 'סתם, אני לא הכתובת, רק רציתי חתימה'. זה סיפור אמיתי לגמרי. חייל צעיר אמור היה לטפל בדחיית השירות שלי ופשוט עבד עליי. היום אני יודעת שהייתי צריכה לעמוד על שלי ולבקש מישהו בכיר יותר. בזמנו הייתי ילדה מפוחדת וצעירה, שחששה שהמשטרה הצבאית תבוא לקחת אותה. הסיפור הזה כואב לי כי לשרת בצבא זה דבר חשוב וחינוכי שנותן המון. כל המשפחה שלי עשתה צבא ואני ארצה שהילדים שלי יתגייסו לצה"ל".
- הראיון המלא עם בר רפאלי בגיליון החדש של "לאשה", עכשיו בדוכנים
