לפני כמה חודשים נכנסה אילנה ראדה לחדרה של בתה תאיר ז"ל, הסתכלה סביבה והבינה שהגיע הזמן לשינוי. במשך 11 שנה, מאז הרצח, עמד החדר על תלו כאילו הזמן קפא מלכת: בארון ניצבו בגדים וגם והילקוט שנמצא זרוק בכיתתה ביום הרצח, על המדף מחברות וספרי לימוד, ולצדם אוספים של נערה בת 14 כמעט - פסלי מלאכים ובשמים.
אילנה החליטה לעצב מחדש את החדר כחלק משיפוץ
כולל שעשתה בביתה שבקצרין - מהלך לא פשוט מבחינתה. "השינוי הכניס חיים לחדר", היא אומרת, "ואני מקווה שהוא יביא איתו שמחה, תקווה והתחדשות".
הפעם האחרונה שבה התחילו לדבר על שיפוץ החדר הייתה רגע לפני שמלאו לתאיר 12. "אמרנו לה: הפכת לנערה, בואי נעצב מחדש, נשנה. זה לא היה פשוט כי תאיר הייתה קנאית לחדר
שלה. בהתחלה קנינו לה מיטה מתכווננת במקום מיטת נוער. בגלל שהיא רקדה, רצינו שתישן על הדבר הכי טוב. כשהיו באות אליה חברות, תאיר הייתה מתרצת להן שעדיף שישבו בפינת המשפחה, כי אמא שלה צריכה לנקות. העיקר שהחדר יישאר מסודר".
מה היה לה בחדר?
"מה לא. מתנות שקיבלה מחברות, כריות בגדלים שונים, שעון בצורת לב, דובים, נרות, אינספור אוספים. הכל היה מדוגם, מסודר על המדף או בארון, ועל כל קופסה היה כתוב מה יש בתוכה. על לוח המודעות היה הלו"ז הצפוף שלה. היא הייתה פרפקציוניסטית, נאחזה בחפצים שלה והתקשתה להיפרד מהם. היא אהבה מאוד אדום, ורוד ולבן, והייתי אומרת לה 'די, זהו, גדלת, הסוכרייה הזו צריכה להיפסק... אבל היא סירבה לשחרר. לכן, למרות שהיא רצתה לשנות את החדר, השינוי שרצינו לעשות בזמנו התקדם לאט, עד שהגיע הרצח והכל נקטע".
האב והאחים לא נכנסו
כמה חודשים אחרי הרצח ביקשה אילנה (58) לפרק את החדר. "רציתי לתרום את הבגדים, להוציא את האוספים ולעצב אותו מחדש, אבל שמוליק ז"ל (אביה של תאיר, שנפטר בינואר 2016, שר"א) התנגד. הוא לא דיבר, רק אמר בכעס: 'תעשי מה שאת רוצה'. אני, שמכירה אותו, ידעתי שזה לא נכון עבורו.
"כשהוא היה בחיים, תאיר הייתה בכל פינה: תמונות
בסלון, בחדר השינה, באלבום דיגיטלי שהוא קנה. מבחינתי, תאיר איתי תמיד בכל מקום. אני לא אשב, אחזיק בגד שלה ואבכה.
"גם האחים, רועי ואוהד, לא תמכו בזמנו בשיפוץ החדר. אני זוכרת שכשאמרתי שאוציא את הבגדים של תאיר, אוהד שאל: 'למה להוציא, זה מפריע לך?' כשאמרתי שאני זקוקה למקום, אוהד הציע לקנות ארון נוסף. בשיחה אחרת הוא אמר לי: 'ומה יקרה אם תאיר תחזור?'" .
אז מה עשית?
"לא נלחמתי בהם, לא היו לי כוחות. עד לא מזמן החדר נשאר כפי שתאיר עזבה אותו בבוקר הרצח. אפילו המטען של הטלפון הנייד נשאר בשקע. בגלל שחששתי משריפה, זה היה הדבר היחיד שבו נגעתי. מדי פעם הייתי מוציאה אותו מהשקע ומחזירה למקום. פעם בשבוע ניקיתי את החדר, ולפעמים הייתי יושבת על המיטה שלה ומדברת אליה".
היו לי מספיק הפתעות רעות
לפני שנתיים, כששמואל הלך לעולמו, התחיל להתבשל בה רעיון השיפוץ. "הבית הגדול הצריך תחזוקה, והחלטתי להקטין אותו. ידעתי שלא אוכל לעשות את זה בכוחות עצמי, שאצטרך להיעזר בגורם חיצוני ושכשנגיע לחדר אצטרך לעשות את זה מהר, כי כל עיכוב עלול לגרום לי להישבר ולהפסיק.
"פניתי לדינה עזרן, מעצבת פנים ואדריכלית מגבעת־אבני, שהיא חברה שלי. דינה הכירה את תאיר, את שמואל וכמובן את הבנים. שיתפתי אותה ברצונות שלי, ובהתחלה הוצאנו את החדר של תאיר מחוץ לתחום. ידענו שזה יצריך מחשבה ויהווה שלב רגשי לא פשוט".
לאחר שסיימה עזרן את השיפוץ, נכנסה לתמונה מירי בלבול, מומחית להום סטיילינג ובעלת בית הספר "סקולה". "שמעתי על מירי מחברות שעוסקות בעיצוב, והבנתי שהיא עסקה בעבר בפרויקטים בעלי משמעות רגשית", אומרת אילנה. "ידעתי שמאדם חיצוני שאני לא מכירה לא יהיה לי נעים, לא אוכל להתחמק ולעצור את
השיפוץ. בנוסף, לאדם שאני לא מכירה קל לי יותר לומר: יש לך שבוע בלבד לבצע.
"מירי הגיעה עם הבנות שעובדות איתה, לייזה זיו וליאת חן. סיפרתי למירי על תאיר, נתתי לה את הדגשים שלי. לא האמנתי שאתן למישהו זר להיכנס ולגעת בחדר בכזאת קלות. הרגשתי שמעבר לזה שהיא מעצבת, יש לה נשמה ורצון להיות מחוברת לסיפור.
"מלכתחילה מירי הבהירה שיהיה גורם הפתעה. אמרתי לה שאני חוששת מזה, לצערי היו לי מלא הפתעות בשנים האחרונות - הפתעות לא טובות. מירי הבינה וטפטפה לי מידע, היא הייתה רגישה לבקשות שלי".
מה ידעת בוודאות שאת רוצה שיהיה בחדר?
"לא רציתי שהחדר יהפוך לחדר זיכרון, מוזיאון של תאיר. בהרגשה שלי תאיר נמצאת איתי כל הזמן. מצד שני, כן רציתי שידעו שזה החדר שלה ולא יחששו להיכנס אליו. רציתי שדברים שהיא אהבה יהיו השראה - פרפרים, פסלי מלאכים, המחול שהיה חלק בלתי נפרד מחייה, דברים שכתבה על עצמה בעבודת השורשים".
מה עשית עם החפצים שהחלטת לא לשמור?
"את כוננית הספרים תרמתי למשפחה שזקוקה לכך, וזה מילא אותי אושר. גם את הבגדים וחלק מהתחפושות תרמתי, השארתי רק חפצים בעלי משמעות מיוחדת עבורי".
תחושה של חגיגה
את הבוקר שבו הגיעה המעצבת בלבול היא זוכרת היטב. "קמתי מוקדם מהרגיל, הרגשתי מבולבלת, חסרת מנוחה, יצאתי לגן לנכש עשבים, הסתובבתי סביב עצמי. כשמירי הגיעה עם שקיות מלאות אביזרים נכנסה בי ההתרגשות, ההבנה שהנה אנחנו יוצרים דבר חדש. התמלאתי תחושה של חגיגה, ואז אחת השכנות סימסה לי: 'אני רואה שיש אצלך אנשים ואני יודעת שאת מעצבת את החדר של תאיר, אני מבקשת שהשינוי יצבע את נשמתך בצבעים של שמחה ותקווה'. קראתי את ההודעה והתפרקתי, זה שיקף את מה שהרגשתי והדחקתי. מרגע זה בעיקר בכיתי".
ואז, רק כשהכל היה מוכן, נכנסת לחדר?
"הלב דפק לי. הופתעתי מאוד מתשומת הלב לפרטים הקטנים: המלאכיות על המדף, נעלי הריקוד שמסמלות את המחול, שהיו בכלל דחוקות בסלון, ואני לא יודעת איך הן מצאו אותן, הצמחייה הירוקה, הווילון הלבן שנראה כמו שמלת כלה. לא יכולתי להפסיק לבכות. על שולחן העבודה החדש הניחו תמונה של תאיר, ואני התיישבתי מולה וניתקתי את עצמי מכל הנוכחים בחדר - הרגשתי שזה רק שתינו. שאלתי אותה בלב: 'תאיר, מוצא חן בעינייך מה שעשיתי?".
הראיון המלא עם אילנה ראדה בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
