עדיטל אלה לא חלמה בקטן, גם כאשר נדרשו כמעט 20 שנה כדי להגשים את חזונה: להגיע לפס ייצור תעשייתי של מוצרים המבוססים על אדמה וסיבים מהצומח בלבד, שעומדים בתקנים הירוקים המחמירים ביותר ושיכולים, עם תום השימוש בהם, להשתלב בשלמותם במעגל החיים הטבעי.
רק לפני שש שנים הציגה ברחבי העולם את שרפרפי האדמה העגלגלים שיצרה בעבודת יד, ובימים אלה כבר יצאו לשוק המוצרים התעשייתיים הראשונים של Criaterra, החברה והמפעל הקטן שהקימה, ובראשם שתי סדרות של אריחי קיר דקורטיביים, הנמכרים בחנויות קרמיקה גדולות ברחבי הארץ.
נכון להיום ''קריאטרה'' היא החברה היחידה בארץ, וכנראה בעולם, שהצליחה להחיל את דרישות המחקר, ההנדסה והייצור המודרניות על השיטה המסורתית של בנייה באדמה, ואף רשמה פטנט על החומרים ותהליכי הייצור הייחודיים שפיתחה. בעתיד הקרוב, אלה מקווה, יוכלו החומרים הללו להציע קשת של פתרונות בני-קיימא לחברות בנייה וחקלאות התעשייתית.
בעוד חודש בדיוק יוצגו קולקציות האריחים ביריד האמנות והעיצוב "צבע טרי", לצד שולחנות קפה חדשים ו''ענני האדמה'' הקישוטיים שלה.
מה לצ'אי ולעיצוב בר קיימא?
רגע מכונן בהודו, לפני 18 שנה, ניתב את מסלול חייה של אלה. כבר בשנה השלישית ללימודיה, "בימים שבהם המושג עיצוב לקיימות לא ממש היה קיים ולימודי העיצוב היו מאוד תעשייתיים-מסורתיים", אמרה לעצמה ש"חייב להיות ערך יותר גדול לעשייה שלנו כמעצבים מאשר ליצור עוד מוצרי צריכה". שנה מאוחר יותר, בסיום הלימודים, החליטה לנסוע להודו. "סוג של מחקר עצמי, איך אפשר ללמוד משיטות חיים מסורתיות לגשת לעיצוב בר-קיימא. וזה באמת היה טיול משנה חיים".
היא חיפשה טכנולוגיות או מוצרים שיסמלו את תחושת הבטן שהייתה לה, שיש עיצוב לקיימות שהוא אחר ממה שדיברו עליו אז. "העיצוב לקיימות היה בשלב ההוא מאוד מתמטי, מה שקוראים היום אקו-דיזיין, והתמקד באיך להפחית את הנטל הסביבתי של המוצרים הקיימים. ובאמת, בהודו ראיתי דברים אחרים מהיסוד". מאוחר יותר סיימה תואר שני באקדמיית העיצוב איינדהובן, והתזה שלה עסקה בשאלה מה אפשר ללמוד מתפיסות הסביבה ההינדואיסטיות והבודהיסטיות לגבי עיצוב לקיימות.
המוצר שבסופו של דבר סימן את היעד שאליו שאפה אלה להגיע היא כוס הצ'אי ההודית. "הכוס עשויה מאדמה שחופרים מקצה הכפר, מקבלת את צורתה על אובניים ידניות קטנות ומיובשת בשמש. הכוס אינה עוברת שריפה בתנור כמו כלי החרס שלנו במערב, ולכן התכונות הכימיות של החמר שממנו היא עשויה אינן משתנות, ונותרות כמו שהן, לגמרי טבעיות. אחרי ששותים זורקים את הכוס על האדמה, והנה יש לך מוצר ששימש את הצורך שלו, וחזר להיות אדמה באופן מלא. הדבר הזה ריגש אותי מאוד. משהו בתוכי החליט שיבוא היום שאייצר תעשייה שהיא רלוונטית לימינו, אבל מחזיקה את אותה מהות".
יום בשבוע הוקדש לחלום
מאיינדהובן חזרה אלה ב-2004 למכון הטכנולוגי חולון, הפעם כמרצה, ושם היא מלמדת מאז. במקביל עבדה כמנהלת קריאייטיב בסטודיו לעיצוב רב תחומי. "ניהלתי צוות של עשרה אנשים – מעצבי מוצר, מעצבים גרפיים ומעצבי פנים – ורכשתי ניסיון רב וחשוב בכל מה שקשור לניהול צוות ופרויקטים מול חברות גדולות בשוק".
לאט לאט, כששלושה ימים בשבוע היא עובדת בסטודיו, יום בשבוע מלמדת, ויום בשבוע מקדישה לחלום שלה, החלה להתקדם. באחד מכנסי "אדמהיא", בסדנה של דפנה ילון, ראתה צילום של נשים הודיות מייצרות פלטות מאדמה וסיבים טבעיים, ובונות מהן ארוניות. "הדבר הזה הדהים אותי. כי כולנו מכירים בנייה באדמה, אבל לא כמוצר. פתאום ראיתי את החיבור הזה בעיניים חדשות לחלוטין".
אצל ילון וטל בשן, כוהנות הבנייה באדמה בארץ, למדה אלה את רזי השיטה בת אלפי השנים. בהמשך נפגשה עם נשים מכפרים ערביים וקהילות אחרות שעדיין יוצרות בטכנולוגיה המסורתית הזו, קראה ספרות אנתרופולוגית והתחילה לערוך מחקר יישומי. "יצאתי לשטח, ליקטתי חומרי גלם וייצרתי באופן די אינטואיטיבי תערובות שונות, עד שהגעתי למצב שהרגשתי שזה מתחיל להיות אפקטיבי ובניתי ארונית, שעד היום נמצאת אצלי".
ואז יצא קול קורא לקראת שבוע העיצוב חולון 2012. אלה נענתה ועבדה במשך שלושה חודשים על שלושת השרפרפים - המוצרים הראשונים שלה. "כשאבא שלי ז"ל ראה את התערוכה, הוא גילה לי שהוא גדל בבית מאדמה, בעיראק, ושסבתא שלי הייתה בונה תנורים מאדמה. הטכנולוגיה הזאת לא כזו רחוקה ממני, ובעצם היא בדמי, יותר ממה שיכולתי לדמיין".
התחנה הבאה הייתה שבוע העיצוב של מילאנו, שם זכו שלושת השרפרפים החלוציים לחשיפה תקשורתית בינלאומית גדולה. "היה הרבה באזז", היא מספרת, "אבל הפער בין השרפרפים שיוצרו בעבודה ידנית ויובשו שלושה שבועות בשמש לבין מוצר תעשייתי היה עדיין מאוד גדול, והייתה עוד דרך משמעותית לעבור כדי לממש את החזון".
עתה הייתה אלה בשלה לקפוץ כיתה, והקימה צוות בשילוב של מהנדסים ומעצבים. "בהתחלה, כל מי שדיברתי איתו חשב שבלתי אפשרי להגיע למטרה שסימנתי, אבל די מהר ראינו שאפשר להגיע להרבה יותר. התמסרנו למחקר מדעי וטכנולוגי. הכנסתי מיכון מתאים, ובעזרת המכון לחקר הקרמיקה והסיליקטים, שהוקם במטרה לחזק את התעשייה המקומית בתחומים הללו, יכולנו לעשות את הבדיקות המדעיות הנדרשות".
הם קיבלו מענק מהמדען הראשי, והתחילו תהליך פיתוח הנדסי. "ככל שהתקדמנו, ראינו שהתכונות שאפשר להגיע אליהן הרבה יותר טובות, ולכן כל הזמן הרף עלה והמיזם גדל. בסופו של התהליך היו לנו אלפיים דגימות חומר, שעזרו לנו להגיע לטכנולוגיה שאיתה אנחנו עובדים היום.
"יותר משיש כאן עיצוב תעשייתי, יש כאן עיצוב לתעשייה", היא מחדדת. "יש כאן מגוון היבטים – של תערובות החומר, של שיטת הייצור, של התבניות. יש כאן עבודה ברבדים רבים, במיוחד משום שההתחייבות שלנו, שהחומר לא עובר כל שינוי כימי ויוכל לחזור ולתפקד בביוספירה במלואו, דורשת דיוק משמעותי והרבה רגישות לחומר".
כשהסתיים שלב המחקרים והניסויים היה ברור שיש חומר גלם ויש טכנולוגיה, והגיע הרגע להחליט איזה מוצר מייצרים. אלה: "מצד אחד נמצא הרצון שלי כמעצבת והשיח מול עולם העיצוב והאקדמיה, ומהצד השני נמצאים העסק והשאלה איך הופכים את כל הידע שנצבר וההשקעה הענקית לעסק כלכלי מרוויח.
"עמדו בפנינו שלושה כיוונים: אריחים, רהיטים, ומוצרים לעולם הנוי. ייצרנו אבות-טיפוס לכל אחד משלוש האפשרויות ובסופו של דבר בחרנו להתחיל מהאריחים, והשקענו מאמצים גדולים כדי להגיע לקולקציה חומרית מעניינת הן מבחינה צורנית והן מבחינה צבעונית". כדי להגן על הטכנולוגיה הייחודית שפיתחו נדרשה אלה לרשום פטנט, "שזה מסע בפני עצמו גם ברמה הכלכלית, גם ברמה הטכנית וגם ברמה המנהלית". זה היה השלב שבו, במחצית 2015, הפכה Criaterra לחברה בע"מ.
לפני שנה עברה החברה לאיזור התעשייה של חולון, ושם, לצד חלל התצוגה, הוקם קו הייצור. חומרי הגלם הם 100% טבעיים, והם בעיקר תוצרים נלווים של תעשיות קיימות: התערובת מורכבת מאדמה המגיעה ממחצבות ומפעלי אבן (שאריות שברגיל נשלחות להטמנה) וסיבים צמחיים שמגיעים מתעשיות התמרים. האריחים אינם עוברים שריפה, אלא כבישה וייבוש בחום נמוך, כך שבתום השימוש הם יכולים לחזור אל האדמה ובכך להשלים את מעגל המיחזור. יש להם מנעד של 14 גוונים טבעיים, שכולם תוצר של הרכב התערובת.
כרגע מיוצרות שתי קולקציות של אריחים – HEX, המבוססת על משושה שאינו שווה צלעות והוא בעל גימור תלת ממדי, ו-QUAD, המבוססת על שילוב של תשע צורות מלבניות, שאיתן ניתן ליצור מגוון אינסופי של דוגמאות. לפי התקן שקיבלו, אלה אריחי קיר שמיועדים לחללי פנים יבשים, אבל אלה וצוותה מנהלים משאים ומתנים עם חברות שונות, לשיתופי פעולה שירחיבו את האפשרויות והשימושים.
כרגע רוב הקונים של האריחים, מספרת אלה, הם מעצבים של משרדים ומסעדות. יש גם רוכשים פרטיים שמעוניינים בקיר יוצא דופן בסלון הביתי. היא מדגישה שהחמר משפיע על חווית השהייה בבית: "מחקרים מראים שאיכות האוויר בבית המודרני ירודה פי 6-8 מבעבר, בגלל מה שחומרי הבנייה והרהיטים מפרישים לאוויר. לחמר הטבעי, לעומת זאת, יש אפקט מטהר".
והשאלה המתבקשת - מה עם הניקיון?
"אין שום בעיה לנקות את האריחים שלנו. הם מוגנים בסילר טבעי לחלוטין, שגם הוא פיתוח שלנו והיה כרוך במסע שלגמרי לא התכוונתי להיכנס אליו. חשבתי שאמצא סילר מתאים שיענה על הדרישות הסביבתיות שלנו והתקנים המחמירים שאיתם בחרנו לעבוד, ולצערי גילינו שלא קיים חומר כזה ונאלצנו לפתוח קו פיתוח מקביל של ציפוי טבעי, שהיום מאוד מבדל אותנו.
"האריחים עברו את כל בדיקות התקינה, לפי המפרט המאושר של מכון התקנים, מעמידות באש ועד בידוד תרמי – הכל בסטנדרטים הכי גבוהים. אנחנו יכולים לומר בלב שלם שקריאטרה מציעה חומר רלוונטי מאוד לעולם הבנייה, ואנחנו כבר מחכים לשלב הבא, לשיתופי פעולה שיציעו קשת של פתרונות לעולם הבנייה ולעולם החקלאות התעשייתית, הנשענת על חומרים פלסטיים שנשארים בשטח ויוצרים נזק אדיר. היכולת שלנו לספק חומרים עם חוזק מבני גבוה, שיחזרו להיות חלק מהאדמה, היא בעלת פוטנציאל מאוד גדול.
"החזון שלנו הוא להוביל שינוי אמיתי בתעשייה, תוך שיתופי פעולה שבמסגרתם אנחנו ננהל את המחקר והפיתוח, והחברות יקחו על עצמן את השיווק והמכירות".
מי זה אנחנו?
"בתחום הנדסת החומרים מלווה אותנו צבי כהן, מהנדס חומרים עם התמחות בקרמיקה ובנייה, ומנהל המכון הישראלי לקרמיקה וסיליקטים בטכניון. על תחומי העיצוב, המחקר והפיתוח שוקדים אלאור לוי ודן אליאש, שניהם בוגרי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שהשתלבו בחברה כבר כסטודנטים. בחודשים האחרונים הצטרף אלינו תומר דה סילבה, בוגר מסלול העיצוב התעשייתי במסגרת לימודי ההנדסאים באוניברסיטת אריאל, שמרכז כרגע את נושא הייצור. אחותי, ליאת אפלבאום, היא אשת הכספים, ויש לנו צוות תומך שכולל מהנדס תעשייה וניהול, מעצבת גרפית ואיש מכירות. כל אנשי קריאטרה הם שותפים אמיתיים ומלאים ליצירה, לתשוקה ולחזון. מבחינתי זה הישג לא פחות משמעותי".
בארץ אתם יחידים. ובעולם?
"את השיטה המסורתית של עבודה עם אדמה וסיבים מהצומח מיישמים בהרבה מקומות בעולם. אני לא מצאתי אף חברה שהחילה עליה את עומק המחקר, ההנדסה והטכנולוגיה הנדרשים כדי להפוך אותה למוצר תעשייתי ברמת גימור ועיצוב גבוהה וביכולת עמידה בסטנדרטים בתקינה, כמו שאנחנו מצליחים לעשות. אנחנו מיוצגים בספריות חומרים בכל העולם, משתתפים בשנה הקרובה במספר תערוכות, ושיתופי הפעולה הטכנולוגיים הם גלובאליים מטבעם. בקרוב אפשר יהיה לדבר גם על מוצרים נוספים".
