עבור פולינה שטרן-שלמה, "שלח את עמי" אינו רק פסוק מהמקרא, כי אם סמל לחופש וליכולת של יהודים לחיות בארצם בגלוי ובלי חשש. עבורה, כמי שנולדה וגדלה ברוסיה הסובייטית בתקופה שמסך הברזל עדיין יצר חיץ בין הגוש הקומוניסטי לשאר העולם, זה ממש לא מובן מאליו. "אבל יחד עם החופש באה האחריות לבחירות שלנו", היא מדגישה.
מי את?
"פולינה, בת 44, נשואה ליורם ואמא של יובל (16 וחצי) ועילי (13). גרה במושב צלפון שמצפון לבית שמש. בתם הגאה של הח"כ לשעבר ד"ר יורי שטרן ז"ל ולנה המדהימה".
ומה את עושה?
"אני עצמאית כבר 12 שנה, בעלת שני עסקים: הראשון – חברה לייעוץ אישי בתחום של אסטרטגיה שיווקית ותהליכי מיתוג; השני - 'לטפל בעסק', חברת הדרכה לשיווק מעשי במקצועות הרפואה והטיפול, שבה אני שותפה עם ג'וי מרוז".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי במוסקבה, בת בכורה במשפחה של שני ילדים. אבי יורי, יליד מוסקבה, סיים דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת מוסקבה בגיל 28 ונחשב לעילוי. כנצר למשפחה יהודית ציונית הוא היה מודע ליהדותו עוד מילדות, וכסטודנט השתתף בפעילות נגד המשטר הקומוניסטי ובעד זכויות הפרט. אמי לנה נולדה בקייב, וכילדה עברה עם משפחתה למוסקבה. היא גדלה במשפחה קומוניסטית והייתה, לדבריה, ילדה מרדנית, שמחתה נגד החינוך הנוקשה שקיבלה בבית. את אבא הכירה באוניברסיטה, שם למדה כלכלה וסטטיסטיקה. הוריי נישאו ב-1970, ואני נולדתי כעבור שלוש שנים.
"בהתחלה למדתי בגן ילדים סובייטי ונוקשה, ולאחר מכן הצטרפו הוריי להתארגנות של משפחות יהודיות שהקימו גן ילדים מחתרתי בכפר מחוץ למוסקבה. בגלל המרחק מהעיר התנהל הגן בתנאי פנימייה, כך שבגיל ארבע וחצי מצאתי את עצמי נפרדת לשלום מהוריי בכל יום שני וחוזרת הביתה רק ביום חמישי. הלימודים בגן הפגישו אותי עם שירי ארץ ישראל ועם המסורת היהודית, שאותם הבאתי הביתה.
"הורי הילדים בגן הפכו לחבורה מלוכדת, שהתארגנה סביב הרעיון הציוני והשאיפה לעלות לישראל. באותן שנים, מי שנתפס בפעילות למען עלייה חופשית, שהתנהלה תחת הססמה 'שלח את עמי', הסתכן במאסר. הגן שלנו התנהל מתחת לרדאר של הק-ג-ב, ובכל פעם שעלו עליו, העבירו אותנו למקום חלופי. האחרון שבהם היה דירה במוסקבה. כילדה, לא תודרכתי על ידי הוריי להסתיר את יהדותי, אבל הייתה אווירה של פחד ומתח. מכוניות של הק-ג-ב היו חונות מתחת לבית שלנו, ואנשים היו נלקחים לחקירות.
"ב-1980 הגישו הוריי בקשה לעלייה יחד עם עוד כ-30 משפחות. מיד עם הגשת הבקשה פוטרו שניהם מעבודתם, אבל באותה תקופה הייתה הממשלה הסובייטית חרדה לתדמיתה בעולם, ובקשות העלייה אושרו. בערב פסח של 1981 נחתנו בווינה, שם חגגנו את ליל הסדר, לראשונה כאנשים חופשיים, ושבוע לאחר מכן טסנו לישראל. הגענו למרכז קליטה במבשרת ציון, והזיכרון הראשון שלי מהארץ הוא מראה של ילדים שבאו לקראתנו במכנסיים קצרים ובסנדלים ושידרו משהו קליל, חופשי ומשוחרר. במכולת שבמרכז הקליטה ראיתי לראשונה בחיי בקבוקי קוקה קולה מזכוכית, מסטיק בזוקה ומדפים מלאים בסחורה. למדתי באולפן את השפה העברית, שאותה קלטתי במהירות, ואחרי כשנה קנינו דירה בשכונת גילה בירושלים והתחלתי ללמוד בכיתה ג' בבית ספר ישראלי.
"ההורים שלי החלו בתהליך קליטה משלהם. אמא למדה שזירת פרחים והחלה לעסוק בכך, ואבא עסק בפעילות למען יהדות ברית המועצות. ב-1996 הוא הצטרף למפלגת ישראל בעלייה של נתן שרנסקי ונבחר לכנסת. עשר שנים היה ח"כ, וב-2006 לקה בסרטן והלך לעולמו. אחרי שהוא נפטר, הקימה אמי קרן ומרכז על שמו, שמאפשרים לחולי סרטן ולבני משפחותיהם לקבל טיפולים אלטרנטיביים במחיר מסובסד".
צפו בכתבה על המרכז ההוליסטי ע"ש יורי שטרן:
בצבא היא שירתה כקצינת חינוך בחיל האוויר, ובמהלך השירות הכירה את יורם, איש קבע, כיום בעלה. לאחר השחרור התחילה ללמוד תקשורת במכללה למנהל. "בשנה השנייה ללימודים התחלתי לעבוד אצל הלוביסט רון ורבר", היא מספרת. "עבדתי איתו ארבע שנים ועסקתי במקצועות תקשורת רבים. אחרי שנישאתי והפכתי לאמא, החלטתי להפסיק את שגרת העבודה המטורפת. הצטרפתי לתנועת 'נשים קוראות ללדת', שפועלת למען זכויות היולדת והיילוד בישראל, ולאחר מכן התמניתי למנהלת שיווק של רשת דיאדה. אחר כך החלטתי לצאת לדרך עצמאית בתחום של שיווק ומיתוג לעסקי טיפול ורפואה, ובכך אני עוסקת עד היום".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לפולינה של היום?
"אבא היה איש ארץ ישראל השלמה; אני הלכתי למחוזות אחרים, והיו לנו הרבה ויכוחים אידיאולוגיים. הוא גם עסק הרבה בעידוד ובקידום יזמות לעסקים עצמאיים, וכיום אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה להרצות במקומות שבהם הוא עבד ופעל. למעשה, בדרכי אני ממשיכה את מה שהוא התחיל. אני מרגישה שאני ממשיכה גם את דרכה של אמי, שבאומץ, בכישרון ובנחישות ממציאה את עצמה כל פעם מחדש ועושה בדיוק את מה שהיא אוהבת".
מסר לאומה?
"בזכות סיפור חיי אני יודעת שחופש הוא לא דבר מובן מאליו. את הזכות לחיות בגלוי כיהודייה, לדבר עברית ולנהל את חיי בהתאם לבחירות שלי, אני יודעת להעריך כל יום מחדש, אבל לתפיסתי, חשוב שנדע לחיות לא מתוך כורח, אלא מתוך הבנה שתמיד יש לנו אפשרויות בחירה. ומה שיפה בכל העניין הזה הוא שאין דרך אחת נכונה: יש את מה שנכון בשבילנו בנקודת הזמן הנוכחית, ובנקודות זמן אחרות אפשר לבחון שוב את הבחירה הזו ולשנות אותה. זה בידיים שלנו".
______________________________________________________
"אני מחפש את האחת שלי, שבזכותה ארגיש אולי, סוף-סוף, ממש בבית". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
