טעות לעולם עוזרת: המסלול להצלחה עובר דווקא דרך כישלונות

פוחדות לשגות? לפי הספר 'גישת הקופסה השחורה' אתן טועות, ובגדול. המחבר מתיו סייד טוען: "מי שמוכן לטעות, יש לו סיכוי גבוה פי כמה לממש את הפוטנציאל שלו"

דפנה לוי

|

22.03.18 | 12:43

רובנו משתדלים לטאטא טעויות ולהתעלם מהן - במקום לעצור לרגע ולחשוב שטעות היא הזדמנות לשיעור יקר ערך (צילום: GettyImages IL)
רובנו משתדלים לטאטא טעויות ולהתעלם מהן - במקום לעצור לרגע ולחשוב שטעות היא הזדמנות לשיעור יקר ערך (צילום: GettyImages IL)

מתיו סייד, עיתונאי ושדרן רדיו בריטי מוערך מאוד, יודע ללמוד מטעויות. אחרת קרוב לוודאי שלא יכול היה להגיע להישגיו המרשימים. לקריירה הראשונה שלו בתחום התקשורת הגיע אחרי קריירה ראשונה מוצלחת לא פחות: הוא היה אלוף בריטניה בטניס שולחן, דורג ראשון בארצו למעלה מעשור וייצג אותה במגוון תחרויות בינלאומיות ובהן האולימפיאדות בברצלונה ובסידני.

 

סייד נולד בפקיסטן (והתנצר כשהיגר לבריטניה), למד באוניברסיטת אוקספורד וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה. ספרו "גישת הקופסה השחורה" (יצא בעברית בהוצאת "מטר") עוסק בחשיבות העצומה שיש להכרה בטעויות, והוא מנסה לתת בו את המתכון לביצועים משובחים בכל תחום שתבחרו: עסקים, פוליטיקה, רפואה, מערכות יחסים אישיות - שבכולם לא ניתן להתפתח ולהצליח בלי ללמוד מטעויות.

 

השינוי המרכזי שסייד מנסה לחולל בספרו הוא אימוץ גישה חיובית כלפי טעויות. לטענתו, רובנו משתדלים לטאטא טעויות, להתכחש להן, להכחיש אותן אם מישהו מצביע עליהן בפנינו ולהתעלם מהן - במקום לעצור לרגע ולחשוב שטעות היא הזדמנות לשיעור יקר ערך, אפשרות ללמוד ולהשתפר.

 

זה לא שהוא סבור שכשאנחנו טועים (ובוודאי אם כתוצאה מכך מתרחשים אסון או תקלה שמשבשים לנו את החיים) זו הזדמנות לצאת במחול – אבל הוא מצביע על אנשים ועל תחומים שאצלם הגישה לטעויות היא חיובית, ומדגים כיצד אנשים ותחומים אלה מתקדמים ומשתכללים, הרבה יותר מאלה שנוטים לעצום עיניים, להצטדק או להתחפר במקום.

 

מתיו סייד. האגו והלחץ החברתי מפריעים לנו להפגין ביצועים טובים. אנחנו מתבצרים בעמדתנו, לא לומדים ולא משתכללים (צילום: John Cassidy)
    מתיו סייד. האגו והלחץ החברתי מפריעים לנו להפגין ביצועים טובים. אנחנו מתבצרים בעמדתנו, לא לומדים ולא משתכללים(צילום: John Cassidy)

     

    טייסים מול רופאים

     

    אז איך עושים זאת? בריאיון שקיימנו איתו, הסביר סייד מדוע כל אחד מאיתנו צריך לאמץ לעצמו קופסה שחורה, ממש כמו זו שמותקנת במטוסים, מין רישום מנטלי (או ממשי) של ההתנהלות שלנו, כדי שבמקרה של תקלה נוכל למצוא איפה הטעות ולתקן אותה.

     

    כדי להבהיר עד כמה חשובה הקופסה השחורה הזו, הוא מנגיד בספרו את תחום התעופה (הלומד מטעויות) עם תחום הרפואה (שאינו לומד מטעויות). בענף התעופה, הוא אומר, מעסיקים טייסים, כלומר, אנשים שהם מלכתחילה בעלי כישרון, אבל זה לא מספיק. בכל פעם שמתרחשת תקלה, למשל כמעט תאונה בין שני

    סייד ממליץ לכל אחד מאיתנו לאמץ לעצמו קופסה שחורה, ממש כמו זו שמותקנת במטוסים, מין רישום מנטלי (או ממשי) של ההתנהלות שלנו, כדי שבמקרה של תקלה נוכל למצוא איפה הטעות ולתקן אותה

    מטוסים, שני הטייסים מדווחים על כך, הדוחות שלהם מנותחים ורשויות התעופה השונות מנסות ללמוד מה הן הטעויות המערכתיות שאולי תרמו לכך ואילו שינויים כוללים יש לבצע בענף (למשל, הוראות בטיחות חדשות) כדי להבטיח שאירוע כזה לא יתרחש שוב. באותה מידה, כמובן, חוקרים לעומק גם תאונה של ממש. בכל מטוס יש שתי קופסאות שחורות, שמתעדות את התנהלות כלי הטיס והטייסים, והודות לידע הנשאב מהן נעשו אלפי שיפורים קטנים אך משמעותיים, שצמצמו את מספר תאונות הטיסה במאות אחוזים בעשרות השנים האחרונות.

     

    סייד קובע כי תחום הרפואה, לעומת זאת, נוטה להכחיש טעויות, להסתיר אותן ולהתעלם מהן. חלק מהרופאים, שמגיעים למקצוע אחרי שנים ארוכות של הכשרה יקרה, זוכים בסטטוס ובכבוד, ורואים איום גדול בהודאה בטעות. הם משוכנעים שהכישרון שלהם אמור להפוך אותם לבעלי מקצוע שאינם טועים, והם מיד מתגוננים. כשמישהו מת, הם לא יודו ששיקול מוטעה שלהם גרם לכך, אלא ימהרו לחפש תירוצים. לטענתו, גישה כזו מקשה מאוד לזהות טעויות ולבצע שיפורים ותיקונים בתהליכים כדי להבטיח שחולים עתידיים לא יעמדו גם הם בסכנה.

     

    הנטייה לא להודות בטעויות ולא ללמוד מהן היא, לדברי סייד, עניין תרבותי. תראו למשל מומחים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והספורט. כשהם מפרסמים תחזיות בעיתונות או בטלוויזיה, הם יתקשו מאוד להודות שטעו אם ייבחר המועמד שלא הימרו עליו, אם הקבוצה שחשבו שהיא חזקה יותר תפסיד או אם המטבע שהם סברו

    "תחום הרפואה, בניגוד לענף התעופה, נוטה להכחיש טעויות, להסתיר אותן ולהתעלם מהן.

    חלק מהרופאים, שמגיעים למקצוע אחרי שנים ארוכות של הכשרה יקרה, זוכים בסטטוס ובכבוד, ורואים איום גדול בהודאה בטעות"

    שהוא יציב יצנח פתאום. הם לא יגידו: "טעינו, בואו נבדוק למה ונלמד איך ניתן לשפר את יכולת החיזוי". הם יתרצו תירוצים ולעולם לא ילמדו איך להשתפר. האגו, הוא אומר, והלחץ החברתי, מפריעים לנו להפגין ביצועים טובים. אנחנו מתבצרים בעמדתנו, לא לומדים ולא משתכללים.

     

    השינוי, אומר סייד, חייב להיות פסיכולוגי. אנחנו חיים בתרבות שבה כבר בבית הספר ילדים מפחדים להצביע שמא יתברר שאינם יודעים את התשובה וילעגו להם או חלילה יענישו אותם אם יטעו.

     

    שינוי פסיכולוגי מחייב פתיחות, כנות ונכונות להבין שכולנו טועים ושאם ננסה ללמוד מכל טעות נוכל לבצע שינויים קטנים, אבל כאלה שיש להם ערך מצטבר; כמו למשל בבתי חולים, שבעקבות מקרי מוות טרגיים של חולים הבינו שחייבים לסמן כל תרופה בצורה בולטת כדי להבדיל אותה מאחרות; או כמו שבנבחרת הרכיבה על אופניים הבריטית, הבינו שאסור לתת לרוכבים לישון בבתי מלון אקראיים בלי לצייד אותם במזרנים מיוחדים שיבטיחו להם שינה ומנוחה טובה; וכמו בתחום המדע, שם היה מקובל בעבר הרחוק להוציא להורג את מי שטען שהתיאוריה השלטת מוטעית (למשל, גלילאו, שנאלץ להתכחש לגילוי שהארץ סובבת סביב השמש). למעשה, רק מהרגע שמדענים הבינו כי כל טעות תוביל אותם לתכנן ניסויים חדשים ותקדם אותם הלאה, המדע והטכנולוגיה התקדמו בצעדי ענק.

     

    כל אחד צריך לאמץ לעצמו "קופסה שחורה" (צילום: Shutterstock)
      כל אחד צריך לאמץ לעצמו "קופסה שחורה"(צילום: Shutterstock)

       

      אמריקאים מול יפנים

       

      האם ניתן ליישם את הגישה הזו בעוד תחומים, ולא רק במערכות גדולות כמו מערכת הבריאות או התעופה?

      "כמובן. הפחד מכישלון מוטמע עמוק ברבים מאיתנו והוא עלול לעכב אותנו כל החיים. הוא מתבטא בחשש לנסות דברים חדשים ולקחת סיכונים, שמא לא נצליח בפעם הראשונה או שמא הטעויות יגרמו לנו להרגיש מטופשים בפני אחרים. אני עובד עם אנשים מכל מיני תחומים ומכל העולם ואני נתקל במקרים רבים שבהם אנשים חוששים מאוד לעזוב את אזור הנוחות שלהם ואינם מוכנים להתמודד עם אתגרים חדשים מחשש לטעות. זה מגביל

      "הפחד מכישלון מדאיג בעיקר בהקשר של ילדינו. הם יצטרכו להתמודד עם עתיד של שינויים מהירים, ואם הם יחששו לעשות טעויות, לעולם לא יעזו לנסות"

      את האפשרויות שלהם לצמוח ולהתקדם.

      ״העניין הזה מדאיג בעיקר בכל מה שקשור לילדינו. אנחנו חייבים לבנות בהם עמידות וביטחון עצמי. הם צריכים להיות מוכנים להתמודד עם עתיד שבו מתחוללים שינויים מהירים, ואם הם יפחדו מכישלון הם לעולם לא יעזו לנסות".

       

      מה אומר עלינו חוסר הנכונות ללמוד מטעויות? יכול להיות שאנחנו פשוט לא רציונליים בגישה שלנו לטעויות?

      ״לא הייתי מרחיק לכת וקורא לאנשים 'לא רציונליים'. אני מודה שבהחלט קשה להיות אובייקטיביים בנוגע לטעויות שאנחנו עושים במצבים מסוימים. דמייני שאת עושה טעות קטנה בעבודה, אבל את יודעת שהבוסית שלך לא תגלה סובלנות והיא עלולה לפטר אותך. בהחלט סביר שתישמעי לאינסטינקט שיגיד לך לשמר את מקום העבודה שלך וכתוצאה מכך תתנהגי באופן שמסתיר את הטעות או מצדיק אותה.

       

      ״התרבות שלנו היא תרבות שנוטה להאשים, ואנשים פשוט חוששים מההשלכות של ההודאה בטעות. העניין הוא שכתוצאה מכך אובדות לנו ההזדמנויות להשתנות וללמוד מטעויות. אנחנו זקוקים לשינוי רחב היקף, כזה שבו אנשים יחושו מוגנים פסיכולוגית ולכן נכונים להודות בטעות, לדבר עליה בכנות ולנסות לתקן אותה למען עתיד טוב יותר״.

       

      האם בתרבויות שונות מתייחסים אחרת להודאה בטעות?

      ״כן. קחי למשל את ארצות־הברית לעומת יפן. בכל

      "בארה"ב מאמינים שצריך ללמוד מהר מכישלון ולנסות שוב, והגישה הזו עומדת בבסיס ההמצאות והיוזמות. ביפן, לעומת זאת, נורא מפחדים מכישלון ומטעות. כישלון בעסקים לא נתפס כהזדמנות ללמוד אלא כסימן שמלכתחילה לא היה לך מספיק כישרון להצלחה"

       אחת מהן היחס לטעות בעולם העסקים שונה בצורה קיצונית. הנרי פורד אמר: 'כישלון הוא פשוט הזדמנות להתחיל שוב, והפעם בצורה מושכלת יותר'. המיזם הראשון של פורד, חברת המכוניות של דטרויט, קרס, וכך גם החברה השנייה שהקים, חברת הנרי פורד. אבל הכישלונות הללו לימדו אותו שיעורים רבי ערך בתחומים שונים של ייצור ושיווק מכוניות, ולכן החברה השלישית שהוא הקים, חברת המכוניות פורד, שינתה את העולם.

       

      "בארצות־הברית מאמינים שצריך ללמוד מהר מכישלון ולנסות שוב, והגישה הזו עומדת בבסיס ההמצאות והיוזמות. הם מאמינים שאין שום בושה שכרוכה בכך שניסית בעבר ונכשלת. ביפן, לעומת זאת, נורא מפחדים מכישלון ומטעות. כישלון בעסקים לא נתפס כהזדמנות ללמוד אלא כסימן לכך שמלכתחילה לא היה לך מספיק כישרון להצלחה".

       

      כריכת הספר "גישת הקופסה השחורה"
        כריכת הספר "גישת הקופסה השחורה"

         

         

         

        חולשות מול ביצועים

         

        המציאות מלמדת שגם המצליחנים מאוד נאלצים לעבוד קשה וללמוד מטעויות, הכישרון לא מגן עליהם מפני זה, אומר סייד. ״אם מסתכלים רק על ההישגים והביצועים של ספורטאים או מוזיקאים, רואים רק קמצוץ מהמאמץ שהם השקיעו כדי להגיע לצמרת. אף פעם לא רואים את הזיעה, חריקות השיניים, הנחישות ושעות האימונים הארוכות. מובן שכישרון תורם להצלחה, אבל הוא רק חלק קטן מהישגים גדולים. המצליחנים מאוד מבינים שכל טעות מעניקה להם מידע חשוב על הפערים ביכולת או בידע שלהם ושבזכות הטעות הזו הם יכולים לתקן ולהתאמן בצורה ממוקדת.

         

        "תחשבי על הדוגמה של מחליקי קרח אלופי עולם. הם נופלים יותר פעמים במהלך האימונים מאלה שאינם כישרוניים כמוהם, כי הם לא מפחדים לקחת סיכון. הם מנסים קפיצות קשות יותר, מוכנים לצאת מאזור הנוחות, מוכנים להיכשל. ולמרות שהם נופלים, הם לומדים מהנפילה ומשכללים את הביצועים שלהם.

        "הימנעות מטעויות לא מאפשרת לתקן חולשות של ביצועים. הצלחה היא מסע, וכישלונות הם חלק בלתי נמנע מכל מסע. מי שמוכן לטעות, יש לו סיכוי גבוה פי כמה לממש את הפוטנציאל שלו".

         

        אלופים בהחלקה על הקרח נופלים יותר במהלך האימונים (צילום: Shutterstock)
          אלופים בהחלקה על הקרח נופלים יותר במהלך האימונים(צילום: Shutterstock)

           

          כתבי עת מדעיים אינם מפרסמים ניסויים שנכשלו, ולכן מדענים לעולם לא יכולים ללמוד מטעויות של אחרים. מה דעתך על זה?

          "הגישה של המדע לטעויות השתנתה מאוד לאורך ההיסטוריה. היום המדע רואה בכל כישלון הזדמנות להמציא דרך חדשה לערוך ניסויים או לבסס תיאוריה משוכללת יותר, וההתקדמות שלנו נעשית בזכות הטעויות והלמידה מהן. זה מה שהפך את המדע המודרני לתחום הכי מצליח בהיסטוריה של המין האנושי – תחום שמתמודד עם טעויות באמצעות עוד ועוד יצירתיות ודמיון והמצאות חדשות.

          "העובדה שכתבי עת לא מפרסמים כישלונות בניסויים, או שאנחנו לא מלמדים את הילדים בבתי הספר על תיאוריות שנכשלו והוחלפו באחרות, נובעת מכך שהתרגלנו לראות תוצאות חיוביות והצלחות, וזה בהחלט עלול לפגוע ביכולת של המדע להמשיך להתנהל כמסע שהטעויות שלו משמשות לו דלק להמשך".

           

          איך ניתן ליישם את הגישה שלך בחיים האישיים?

          "הגישה שלי אומרת שצריך לנסות לשפר את כל המרכיבים של כל משימה שאנחנו מבצעים, ואפילו אם זה רק במעט. ניתן ליישם את זה בכל מקום ובכל תחום. תחשבי על ספורט שאת אולי רוצה להשתפר בו. פרקי אותו למרכיבים קטנים ונסי לראות אם יש חלק לא מוצלח שאת אולי יכולה לשפר. עברי חלק אחר חלק. כך גם בעסקים או במערכות יחסים. אם תגלי שאת 'עסוקה מדי' או 'כל הזמן ממהרת', חפשי את הפרטים הקטנים שאולי גורמים לכך, שני בקטן את כל הגורמים שתורמים למצב, ומיד תראי שינוי ושיפור בכל תחום בחיים".

           

           

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד