האחות המוצלחת שלו: לשרי אלפי אין חלום. היא חיה אותו מדי יום

השחקנית-תסריטאית-זמרת-מרצה לסטטיסטיקה הוסיפה לאחרונה עוד תואר מכובד לרשימה - סופרת. את הדחיפה לכתוב, אגב, היא קיבלה מהאח המפורסם, גורי אלפי

שרי אלפי. "יש הרבה דברים שמעניינים אותי ושעושים לי טוב, ויש בי הרבה אנרגיה. לאנשים מסוימים זה נראה מוזר כי הם נוטים להיתפס להגדרות" (צילום: דנה קופל)
שרי אלפי. "יש הרבה דברים שמעניינים אותי ושעושים לי טוב, ויש בי הרבה אנרגיה. לאנשים מסוימים זה נראה מוזר כי הם נוטים להיתפס להגדרות" (צילום: דנה קופל)

השנה הייתה 1981, ומספר הסיפורים יוסי אלפי הרגיש שעומד להיות לו יופי של סיפור ביד. הוא ואשתו סו קראו לבכור שלהם בן, לאח שנולד אחריו – גור, ולילד השלישי תכננו לקרוא יון. כך הם תמיד יוכלו לומר שהם ההורים של "בן־גור־יון". רק שאז קרה דבר לא צפוי: נולדה להם בת.

 

"אני חושבת שבתקופה שנולדתי כבר אפשר היה לגלות את מין היילוד בזמן ההיריון, אבל ההורים שלי בחרו לא לדעת", מספרת שׂרִי אלפי־ניסן, הבת ששינתה את התוכניות. "כשגדלתי שאלתי אותם: 'אבל למה קראתם לי דווקא שרי? למה לא יונה?' והם אמרו בזעזוע: 'בן־גוריונה? זה מגוחך לחלוטין'. כאילו שבן־גוריון זה לגמרי נורמלי".

 

אז כן. שרי אלפי־ניסן היא בתו של השחקן, הבמאי, הסופר, המורה ומספר הסיפורים, יוסי אלפי, וגם אחותו הקטנה של השחקן, הבמאי, המנחה והכותב גורי אלפי־אהרון. היא שחקנית ("האלופה", "שחקנית ספסל"), תסריטאית ("צחוק מעבודה", "מצב האומה"), זמרת (ב־2014 הוציאה את האלבום "ימים חמים" המשלב בין מוזיקה אלקטרונית למוזיקה עיראקית ובימים אלה עובדת על אלבום שני), כותבת טור (בערוץ ההורים של Ynet), בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה (מאוניברסיטת תל־אביב), מרצה לסטטיסטיקה (באוניברסיטת בר־אילן), שלאחרונה גם סיימה (בהצטיינות!) תואר שני בפסיכולוגיה חברתית.

 

צפו בשרי אלפי שרה את "דילילול"

 

היא נשואה ואמא לשלוש בנות (לירי, בת תשע; יהלי, בת שש וחצי וגאיה, בת שנה וחצי), שמדגישה שעם כל ילדה היא נשארת בבית עד גיל שנתיים ולא פחות חשוב: מקפידה לאכול ארוחת צהריים עם הבנות שלה מדי יום. סיבת הריאיון הרשמית שלנו היא העובדה שלרשימת התארים הארוכה והמכובדת הזו התווסף לאחרונה גם התואר "סופרת", עם צאת ספר הביכורים שלה "כדאי שתשבי" (מודן).

 

"רק לאחרונה, כשעורכת הספר הייתה צריכה לתאר אותי על גב הכריכה, הבנתי שאני באמת עושה הרבה דברים", היא אומרת בחיוך. "פשוט יש הרבה דברים שמעניינים אותי ושעושים לי טוב, ויש בי הרבה אנרגיה. לאנשים מסוימים זה נראה מוזר כי הם נוטים להיתפס להגדרות. למשל, אחרי שהוצאתי אלבום, היו שאמרו לי: 'אה, עכשיו מצאת את עצמך. את זמרת'. או כרגע, עם הספר, יש שאומרים: 'אה, אז החלטת להיות סופרת'".

 

אולי יש כאלה שחושבים שאת מחפשת את עצמך.

"אני לא מחפשת את עצמי, כבר מצאתי את עצמי מזמן. אני שם. אני גם לא יכולה להגיד שיש לי חלום, כי אני מרגישה שאני חיה את החלום".

 

 

ברמת־גן הכי אין להיות עיראקי

 

היא נולדה לפני 37 שנה בשכונת רמת חן ברמת־גן, שבה היא מתגוררת עד היום. לידה גרים הוריה ובמרחק כמה דקות הליכה ממנה גר אחיה גורי (42) עם משפחתו. אחיה הבכור בן (44), איש עסקים, גר עם משפחתו בתל־אביב.

 

אביה, שעלה לישראל מעיראק בגיל שלוש, הכיר את אמה האנגלייה סו פלאט (שמנהלת לצדו את משרד ההפקות שבבעלותם) לפני 47 שנה במסיבה. "אמא שלי נולדה במנצ'סטר, ובגיל 19 הגיעה לישראל כדי להתנדב בקיבוץ", מספרת אלפי־ניסן. "היא הכירה את אבא שלי כמה חודשים אחרי זה, אבל תמיד מדגישה שהוא לא הסיבה שבגללה החליטה לעשות עלייה".

 

איך זה לגדול בבית חצי עיראקי־חצי אנגלי?

"העיראקים מנומסים ברמות ונורא אוהבים תה, אז זה הולך טוב ביחד. בגלל הכיבוש הבריטי יש להם שמות אנגליים, כמו אלברט וויקטוריה, אבל אני חושבת שהתרבות שלנו בבית הייתה בעיקר עיראקית. אנחנו עושים את הקידוש עיראקי וגם את כל החגים עיראקיים. בפסח אנחנו מקריאים את ההגדה בעברית ובערבית. אני חושבת שאבא שלי עבר כל מיני תהליכים עם המוצא שלו, ואני בטוחה שכנער הוא לא היה הכי גאה בעיראקיות שלו, אבל כאדם בוגר הוא אוהב את המורשת שלו והעביר לנו אותה. אני מופיעה איתו כבר כמה שנים במופע 'כרטיס לשני כיוונים', שבו הוא מספר סיפורים ואני שרה".

 

כנערה היית מציגה את עצמך כעיראקית או כאנגלייה?

"ברמת־גן הכי אין להיות עיראקי. לא היה לי שום צורך להגיד שאני בריטית כי כולנו היינו עיראקים. פעם כתבתי על זה בטור שלי: על איך שכולנו הסתובבנו עם פטרוזיליה בין השיניים מהסביח של הבוקר".

 

שרי ומשפחתה בילדותה: גורי (מימין), יוסי, סו, שרי ובן (צילום: אלבום פרטי)
    שרי ומשפחתה בילדותה: גורי (מימין), יוסי, סו, שרי ובן(צילום: אלבום פרטי)

     

    בעקבות מבחני מחוננים בכיתה ב', הוחלט להקפיץ אותה ישירות לכיתה ד'. "הבנות שלי נורא מתעצבנות על זה שלא עשיתי את כיתה ג'", היא אומרת בשעשוע. "הן חושבות שזה לא פיר".

    בתיכון למדה בבית הספר בליך במגמת מוזיקה (מגיל שש כבר ניגנה בפסנתר) ובצבא שירתה בלהקת חיל החינוך. אחרי השחרור למדה פסיכולוגיה ומלצרה במסעדה, שם גם הכירה את בעלה: רובי אלפי־ניסן (38), מנהל מחלקת דוברות והסברה ב"קרן לידידות". "מלצרנו

    "בדייט הראשון עם בעלי חשבתי שאני מגניבה מאוד כשאמרתי לו: 'שתדע מראש: אני בחיים לא מתכוונת להתחתן'. בסוף יצא שהתחתנו כשהייתי בת 24, והייתי הראשונה מכל החבר'ה שהתחתנה"

     ביחד והתחלנו לצאת כשהייתי בת 22", היא מספרת. "בדייט הראשון שלנו חשבתי שאני מגניבה מאוד כשאמרתי לו: 'שתדע מראש: אני בחיים לא מתכוונת להתחתן'. בסוף יצא שהתחתנו כשהייתי בת 24, והייתי הראשונה מכל החבר'ה שהתחתנה".

     

    בדומה לאחיך גורי, שאימץ את שם משפחתה של אשתו, אהרון, גם רובי אימץ את שלך.

    "נכון, רק שלא היה לזה כל קשר לגורי. רובי ואני מכירים הרבה אנשים שעשו את זה ולשנינו זה נראה הכי טבעי בעולם. מה שכן, שמעתי לא מזמן על מחקר שעשו לגבי שמות משפחה בארץ, ומתברר שרק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה מאמצים את שם המשפחה של בן הזוג השני באופן הדדי. כנראה שכל שלושת האחוזים הללו הם החברים שלנו".

     

    בעוד שאלפי־ניסן הקימה משפחה בגיל צעיר ולא מפסיקה לממש את הפוטנציאל שבה, גיבורת הספר שלה, דפנה רוזנפלד, היא אנטיתזה שלה: בחורה בת 29 שלא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים, עובדת כמלצרית (לא טובה במיוחד) וחולמת לפגוש את הגבר הנכון. ועדיין, "כדאי שתשבי", רומן מרגש ובעיקר משעשע, כולל לא מעט דמויות ואירועים השאובים מתוך חייה האמיתיים.

     

    הסיפור נפתח כשסבתה של הגיבורה, איילין רוזנפלד, אישה אצילית שעלתה לישראל כמה שנים קודם לכן ממנצ'סטר, מתקשרת לנכדתה, מודיעה לה שהיא "קצת נדרסה", ומבקשת ממנה להגיע למקום התאונה. דפנה מוצאת את סבתה שרועה על מעבר חצייה, כששתי רגליה פונות לכיוונים לא טבעיים בעליל. השתיים מפונות יחדיו לבית החולים ובמהלך כמה שבועות הנכדה סועדת את סבתה במחלקה האורתופדית, ובמקביל מתמודדת עם העולם הכאוטי שלה, שכולל הורים גרושים שלא נמצאים בארץ, אח תאום ויהיר, קרייריסט מצליח שהעז להתארס עם מישהי מושלמת, אקס נוירוטי ומטופח שמרוכז רק בעצמו ופסיכולוג בית החולים שיש לו חיוך ממיס, רק שלא ממש ברור אם הוא פנוי.

     

    האב, יוסי אלפי. "אוהב את המורשת שלו והעביר לנו אותה" (צילום: ג'ואי כהן)
      האב, יוסי אלפי. "אוהב את המורשת שלו והעביר לנו אותה"(צילום: ג'ואי כהן)

       

      אז כן. גם לאלפי־ניסן הייתה סבתא בשם איילין שהתגוררה במנצ'סטר, אבל היא מעולם לא עלתה לארץ ומעולם לא נדרסה. מי שכן נדרסה הייתה אמה סו. "זה קרה לפני שלוש שנים", היא נזכרת. "הייתי בדרך לשיעור יוגה כשאחי בן התקשר. הוא אמר: 'מה המצב, הכל בסדר?' עניתי: 'כן, מה קורה?' והוא ענה: 'כלום, אמא... לא חשוב, יאללה ביי'. אמרתי: 'מה אמא? מה קרה?' הוא אמר: 'כלום, שום דבר, היה איזה רכב, היא קצת נקעה את הרגל, לא חשוב, הכל בסדר'. סגרתי את הטלפון ומשהו הרגיש לי לא נכון. החלטתי להתקשר לגורי. אמרתי לו: 'מה קורה?' הוא אמר: 'הכל סבבה, אנחנו פה'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת אנחנו? אתה עם בן?' הוא ענה: 'כן'. אז הבנתי שמשהו חמור קרה. שאלתי: 'איפה אתם?' הוא ענה: 'במיון של איכילוב'. מיהרתי לשם, וכשהגעתי ראיתי גם את אבא שלי, ואמא של

      "אצלנו, העיראקים, כשפותחים את השיחה ב'הכל בסדר', מיד ברור שמשהו לא בסדר. כשאומרים על מישהו שהוא 'קצת לא מרגיש טוב', זה אומר שהוא מת"

      י שכבה על המיטה כששתי הרגליים שלה מכוסות בגבס. נכנסתי להלם מטורף".

       

      למה הם לא רצו לספר לך?

      "כי הם רצו לשמור עליי. זה היה ההסבר שלהם, שלא אבהל. אבל אני כמובן כעסתי מאוד. היה עוד יותר מפחיד להגיע לבית החולים ולראות את אמא שלי במצב הזה בלי כל הכנה מוקדמת. הרי כל מה שהם אמרו לי זה שהיא 'קצת נקעה את הרגל'. מצד שני, בהתחשב בכך שזו המשפחה שלי, לא הייתי צריכה להיות מופתעת. אצלנו, העיראקים, כשפותחים את השיחה ב'הכל בסדר', מיד ברור שמשהו לא בסדר. כשאומרים על מישהו שהוא 'קצת לא מרגיש טוב', זה אומר שהוא מת".

       

      סליחה?

      "זה מה שסיפרו פעם לאבא שלי כשהוא היה ילד. אמרו לו שדוד שלו 'קצת לא מרגיש טוב'. ואז יום אחד הוא ראה קרוב משפחה שלו מתהלך עם זקן. הוא שאל אותו למה גידל זקן, והקרוב הסביר שזה בגלל שהדוד מת. אבא שלי מיד שאל את אמא שלו אם זה נכון והיא ענתה לו שכן. הוא אמר, אז למה אמרתם לי שהוא 'קצת לא מרגיש טוב?' היא אמרה: 'כי לא רצינו להבהיל אותך'".

       

      איך אמא שלך נדרסה?

      "בדיוק כמו שהסבתא בספר נדרסת. היא יצאה מהמשרד שלה בתל־אביב, חצתה את הכביש במעבר חצייה ומכונית העיפה אותה. באסרטיביות מוחלטת, עם רגל אחת מעוקמת לצד השני, היא הוציאה את הנייד שלה מהתיק והודיעה לאחי שהיא 'קצת נדרסה'".

       

      "אין לי בעיה להיות דומה לגורי. אני חושבת שהוא מהמם" (צילום: אלי דסה)
        "אין לי בעיה להיות דומה לגורי. אני חושבת שהוא מהמם"(צילום: אלי דסה)

         

        אמה של אלפי־ניסן עברה ניתוחים בשתי הרגליים, הייתה מאושפזת בבית החולים כשבועיים, ואז יותר מחודשיים הייתה מרותקת למיטתה בלי יכולת לזוז. אלפי־ניסן סעדה אותה לאורך כל התקופה, ואז גם נולד הספר. "כתיבה היא חלק מהיומיום שלי", היא מסבירה. "אז בתוך כל חוסר המעש הזה, שבו השיא של היום היה להזיז את התמונה שתלויה על הקיר כי היא נראתה לאמא שלי מהמיטה קצת עקומה, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לכתוב. בכל יום הייתי מקריאה לאמא שלי את מה שכתבתי וזה הפך להווי היומי שלנו. כשאמא שלי הבריאה התלבטתי מה לעשות: להמשיך בכתיבת הספר או לראות בזה משהו שהיה הפאן שלנו לתקופה הזו ולעצור. בסופו של דבר הרגשתי שיש שם משהו עמוק ודמות שנבנתה, שנורא בא לי לשמוע את כל הסיפור שלה".

         

        עד כמה הסבתא בספר מזכירה את סבתך האמיתית?

        "לצערי, סבתא איילין, אמא של אמא שלי, הלכה לעולמה כשהייתי בת 16. עד אז אני והאחים שלי היינו מבקרים אותה באנגליה פעם בשנתיים, כך שבניגוד לגיבורה, לא היו לי יחסים קרובים איתה. מה שכן, ברור שבדמות של סבתא איילין יש שילוב של אמא שלי.

        "נפגעתי מגורי וכתבתי לו מה אני מרגישה במייל שהנושא שלו היה 'זהירות, מייל רגשני!' הוא ענה שהמכתב שלי כתוב טוב. זה עודד אותי להתמקד בכתיבה"

        למשל, זה שהיא מכנה אותי 'סוויטי פיי' או אומרת 'אין לך הומור', ובגלל המבטא הבריטי שלה זה נשמע קצת כמו 'אין לך חמור'.

         

        "אמא שלי עוד לא יודעת את זה, אבל בחרתי להקדיש לה את הספר. כתבתי שם שהיא לימדה אותי את כל מה שחשוב באמת. אנגלים לא אלופים בלהביע רגש, אז מעניין אותי מאוד מה תהיה התגובה שלה. יש בי רצון שהיא תקרא את ההקדשה ותהיה התייפחות כזו גדולה ונורא עיראקית, אבל יש מצב שהיא פשוט תגיד: 'זה מאוד יפה. יכולה להעביר לי את התה בבקשה?'"

        (עדכון: זמן לא רב לאחר הריאיון עדכנה אלפי שאמה ראתה את ההקדשה, התרגשה מאוד ואפילו היו דמעות).

         

        לגיבורה יש יחסים מורכבים עם אחיה. עד כמה זה משיק לחייך האישיים?

        "היחסים שלי עם האחים שלי ממש לא דומים ליחסים של דפנה עם אחיה. לנו יש דינמיקה משפחתית מאוד שונה מזו שבספר. אנחנו עושים את כל הטיולים שלנו לחו"ל יחד, יש לנו ארוחה משפחתית כל שישי והילדים של כולנו חברים. אבל אני כן חושבת שבכל משפחה יש יחסים מורכבים ושביחסים עם אחים יש הרבה שכבות. לפני כמה שנים כתבתי לגורי מייל שהכותרת שלו הייתה 'זהירות, מייל רגשני' עם הרבה סימני קריאה. נפגעתי ממנו ממשהו וכתבתי לו מה אני מרגישה. הוא ענה שהוא אוהב אותי, שהמכתב שלי כתוב נורא טוב והוסיף 'למה את לא כותבת פרוזה?' ההערה הזו היא עוד אחת מהסיבות שעודדו אותי להתמקד בכתיבה. מה שכן, זה לא שכל היום אנחנו אומרים 'אני אוהב אותך' ושולחים לבבות אחד לשני".

         

        את מודעת לכך שמבחינה חיצונית את וגורי דומים מאוד?

        "גורי עשה לא מזמן את האפליקציה בפייסבוק 'איך היית נראה בתור בחורה' ויצא ממש כמוני. הוא שלח את זה לווטסאפ המשפחתי וכולם אמרו שזה בול אני. אין לי בעיה להיות דומה לגורי. אני חושבת שגורי מהמם".

         

         

        כריכת הספר "כדאי שתחשבי"
          כריכת הספר "כדאי שתחשבי"

           

          היפוכונדריה תורשתית

           

          עד גיל 12 היא הייתה הילדה הכי גבוהה בכיתה. "הייתי 1.60 מ', אבל הפסקתי לגבוה בכיתה ו' ואני באותו גובה מאז. העניין הוא שתמיד אני מדמיינת את עצמי נורא גבוהה, וכשאני רואה את עצמי בצילומים אני חוטפת שוק, מופתעת מהממדים שלי".

           

          בספר קצת קשה להבין איך דפנה נראית.

          "זה די מכוון. כאמור, לא התחלתי לכתוב את הספר מתוך מטרה. זה היה יותר תהליך תרפויטי, ומהר מאוד הרגשתי כאילו הספר נכתב בעצמו. כשסיימתי נתתי לכמה חברות טובות שלי לקרוא אותו, והדבר הראשון שהן אמרו לי היה: 'תיארת לפרטי פרטים

          "אם טיפה כואב לי הגרון, אני מיד חושבת שזה סרטן הגרון. גם אבא שלי היפוכונדר ולדעתי זה תורשתי. אבל כולנו מתייחסים לזה בהומור"

          איך נראות הדמויות בספר, ורק את דפנה את לא מתארת'. ואז הן המשיכו ואמרו: 'אני תיארתי אותה כ...'. גיליתי שכל אחת מהן תיארה אותה בצורה שונה, ובגלל זה החלטתי להשאיר את הטקסט כפי שהוא. אהבתי את זה שכל אחת מדמיינת אותה אחרת, כי אני מקווה שהספר ידבר להרבה נשים ושכל אחת תראה את דפנה בעצמה".

           

          יש ביניכן נקודות דמיון?

          "ההיפוכונדריה. אם טיפה כואב לי הגרון, אני מיד חושבת שזה סרטן הגרון. גם אבא שלי היפוכונדר ולדעתי זה תורשתי. אבל כולנו מתייחסים לזה בהומור".

           

          נראה שגם החיבה של שתיכן לחתיכים היא משהו משותף.

          "או, לא. כל עניין החתיכים הוא לגמרי השפה של דפנה. ממש לא אני".

           

          עם בעלה ובנותיהם. "אימוץ הדדי של שם המשפחה נראה לנו הכי טבעי בעולם" (צילום: אלבום פרטי)
            עם בעלה ובנותיהם. "אימוץ הדדי של שם המשפחה נראה לנו הכי טבעי בעולם"(צילום: אלבום פרטי)

             

            הייתי מאמינה לך אלמלא מתחת לטור שלך ב־Ynet היה כתוב "נשואה לאיש חתיך".

            "אמממ... (מגמגמת וצוחקת) זה התחיל בכלל כבדיחה. כששלחתי את הטור הראשון, העורכים ניסו להגדיר מי אני ושאלו אם זה בסדר לכתוב 'אמא לבנות'. כתבתי בחזרה 'וגם נשואה לאיש חתיך'. הם חשבו שזה משעשע והחליטו להשאיר את זה. אבל מה אני אגיד לך, לרובי יש שיער בלונדיני ועיניים כחולות והוא באמת חתיך. מה אני אעשה".

             

            אם כבר חתיכים, במהלך הספר, איתן החתיך מספר לגיבורה שצבים מקיימים יחסי מין הרבה יותר משפנים ושלמעשה צריך להגיד "עושים את זה כמו צבים". בהחלט חידשת.

            "אז זהו, בעניין הזה חשוב לי להגיד שזה לא מדעי. הסיפור הוא כזה: מהרגע שהבת הגדולה שלנו נולדה, עשינו מינוי לספארי ושמנו לב שאין פעם שאנחנו מגיעים והצבים לא עושים את זה. לא משנה באיזו עונה או באיזו שעה ביום, בכל פעם שבאנו לראות אותם הם היו עמוק ברגע, ואנחנו היינו צריכים להסביר לילדות שלנו למה הצב עולה על הצבה. כתבתי את זה בספר בלי שבאמת וידאתי את הנושא במקורות מוסמכים. יש מצב שבטבע זה לא נכון. אבל אני כן יכולה להגיד לך שבספארי ברמת־גן יש בוודאות את הצבים הכי חרמנים שיש. אף פעם לא ראיתי את השפנים שם עושים שום דבר אחר חוץ מלנשנש חסה".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דודי חסון, סגנון: סיון חימי)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דודי חסון, סגנון: סיון חימי)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד