אנה אזרי, שגרירת ישראל בפולין: "זרים ניגשים אליי ומבקשים סליחה"

בריאיון בלעדי מספרת אזרי על המשבר הדיפלומטי בין שתי המדינות בעקבות "חוק השואה", וגם על הסידור הזוגי המיוחד שלה ושל בעלה: היא גרה בוורשה, הוא ברמת גן

"כשנאמתי בטקס באושוויץ, ראש ממשלת פולין וראשת הממשלה לשעבר לא מחאו כפיים. למחרת החל המשבר שהפך אותי לדמות מוכרת לרעה. באופוזיציה, לעומת זאת, הפכתי לגיבורה" (צילום: שאול גולן)
"כשנאמתי בטקס באושוויץ, ראש ממשלת פולין וראשת הממשלה לשעבר לא מחאו כפיים. למחרת החל המשבר שהפך אותי לדמות מוכרת לרעה. באופוזיציה, לעומת זאת, הפכתי לגיבורה" (צילום: שאול גולן)

מוצאי שבת 27 בינואר, כשעה לפני הטקס לציון יום השואה הבינלאומי, שנערך במחנה ההשמדה אושוויץ, קיבלה אנה אזרי, שגרירת ישראל בפולין, שתי שיחות טלפון מישראל. בעלה, מאיר אזרי, ויובל רותם, מנכ"ל משרד החוץ, התקשרו אליה באותו עניין: יום קודם, אחרי כניסת השבת, אישר הפרלמנט הפולני את התיקון ל"חוק הזיכרון ההיסטורי", המכונה "חוק השואה הפולנית". התיקון קובע כי מי שייחס פשעי מלחמה של הנאצים לאומה או למדינה הפולנית, יועמד לדין והוא צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. היא הבינה מיד שמדובר בעניין רציני ורגיש, אבל לא שיערה את עוצמת ההדים שהוא יעורר.

 

איך מגיבים לעדכון כזה? מה הייתה ההנחיה הרשמית שקיבלת?

"להביע בפני ראש ממשלת פולין את המחאה שלנו

"כשנאמתי בטקס באושוויץ, ראש ממשלת פולין וראשת הממשלה לשעבר לא מחאו כפיים. למחרת החל המשבר שהפך אותי לדמות מוכרת לרעה. באופוזיציה, לעומת זאת, הפכתי לגיבורה"

 ואת דאגתנו מכך שהתיקון לחוק ימנע דיון היסטורי פתוח בנושא השואה ועלול לסכן את נותני העדות, ניצולי השואה. אמרתי למנכ"ל שאני עומדת לנאום בטקס מיד אחרי ראש הממשלה הפולני, והוא ביקש שאביע מחאה גם בפני הנוכחים בטקס".

 

נאלצת לשנות את הנאום שלך בתוך שעה. מה עשית?

"התקשרתי למורה שלי לפולנית ושאלתי איך אומרים 'תיקון לחוק'. היום אני יודעת את צירוף המילים הזה היטב: 'נובליזציה אוסטאווה'".

 

הנאום הקצרצר החדש שלה תיאר במדויק את המסר שהתכוונה להעביר: החשש של ישראל מפגיעה אפשרית בניצולי השואה ובנרטיב ההיסטורי.

 

אילו תגובות היו לנאום?

"האנשים שישבו בשורה שלפניי בטקס, כולל ראש ממשלת פולין וראשת הממשלה לשעבר, לא מחאו כפיים. למחרת החל המשבר הקשה ביותר ביחסי שתי המדינות (מאז כוננו מחדש בשנות ה־90, צ"ר) שזיעזע את הקשרים הדיפלומטיים, גרם לסערה בינלאומית והפך אותי לדמות מוכרת לרעה, לפחות בקרב צופי התקשורת הפרו־ממשלתית. באופוזיציה, לעומת זאת, הפכתי למעין גיבורה".

 

תיארת לעצמך שיתפתח משבר כזה?

"הנאום שלי שודר בשידור חי, והייתי מודעת היטב לכך שהוא יביא למשבר קשה ביחסים בין שתי המדינות, אבל אני מודה שהמשבר שפרץ היה חמור יותר מששיערתי".

 

"הרבה יותר פשוט להרוס יחסים מאשר לבנות אותם מחדש" (צילום: שאול גולן)
    "הרבה יותר פשוט להרוס יחסים מאשר לבנות אותם מחדש"(צילום: שאול גולן)

     

     

    חברים מכיתה ט'

     

    הריאיון עם אנה אזרי מתקיים בבית קפה ברמת־גן, לא רחוק מביתה, שעות ספורות לפני שובה לוורשה. היא הגיעה לארץ לביקור בזק, לצורך דיונים בין קבוצת עבודה ישראלית בראשות מנכ"ל משרד החוץ (קבוצה שכוללת דיפלומטים, משפטנים והיסטוריונים ישראלים), ובין קבוצה פולנית מקבילה בראשות סגן שר החוץ הפולני, ברטוש צ'יחוצקי.

     

    כבר שלוש שנים וחצי היא מכהנת כשגרירת ישראל בפולין, תפקיד שאליו הגיעה אחרי קריירה מגוונת במשרד החוץ. היא בת 58, נשואה למאיר אזרי, רבה של קהילת "בית דניאל" הרפורמית

    "הנאום שלי שודר בשידור חי, והייתי מודעת היטב לכך שהוא יביא למשבר קשה ביחסים בין שתי המדינות, אבל אני מודה שהמשבר שפרץ היה חמור יותר מששיערתי"

     בתל־אביב, ואם לאדם (34) ולדפנה (28).

     

    בגיל 12 עלתה לישראל מווילנה שבליטא, ואינה זוכרת גילויי אנטישמיות מילדותה. "למדתי בבית ספר אליטיסטי, וכשעלינו ארצה, כל הכיתה והמחנכת באו להיפרד ממני בנמל התעופה", היא מספרת.

     

    גם הקליטה כאן עברה עליה בלא ייסורים. העובדה שנכנסה לבית הספר ליאו בק בחיפה, ששייך לתנועה הרפורמית, השפיעה על המשך חייה. בחוגי הנוער של התנועה הכירה את מאיר אזרי, שלמד בכיתה המקבילה. הרומן ביניהם התחיל בין כיתה ט' לכיתה י' והם נישאו בגיל 19, לאחר שהספיקו להיות יחד בגרעין נח"ל. "הנישואים המוקדמים שלנו התחילו מתוך כוונה חתרנית. רצינו להינשא בחתונה רפורמית ולגרום לכך שהנישואים יאושרו בבג"ץ, ובסוף נישאנו ברבנות וגם בטקס רפורמי", היא צוחקת.

     

    לאחר שעשתה תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה (ובהמשך תואר שני, במדע המדינה, והיא גם בוגרת המכללה לביטחון לאומי), ראה בעלה, שהיה סטודנט למדע המדינה, מודעה שקראה לסטודנטים להצטרף לקורס צוערים במשרד החוץ. "הוא היה אז בתחילת לימודי רבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים, והציע שאגש למבחנים. זה קסם לשנינו, היינו נאיביים. דמיינו שנוכל להעניק כל פעם לאחד מאיתנו קדימות בתפקיד. זה לא כל כך עבד בהמשך הדרך".

    למשרד החוץ נכנסה אחרי קורס צוערים, והתקדמה עקב בצד אגודל.

     

     

    הבן נשאר בבית, הבת הצטרפה לקייב

     

    התפקיד הראשון שאליו נשלחה, ב־1989, היה קונסולית בסן־פרנסיסקו. בנה היה אז בן חמש ובתה בת חצי שנה. בעלה, שהיה מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, עזב את תפקידו ונסע איתה.

     

    ביולי 1992 ראיינתי אותם ל"לאשה", לכתבה על דיפלומטיות שבעליהן התלוו אליהן לשליחות. כשעמדתם לצאת לשליחות ידעת מה תעשה בסן־פרנסיסקו? שאלתי אז את מאיר אזרי. "יצאתי לשם די אופטימי", הוא ענה בזמנו. "הייתי פעיל בתנועה הרפורמית, היו לי קשרים והיה הסכם ג'נטלמני עם הסוכנות היהודית. הייתי בטוח שאקבל תפקיד של שליח עלייה, אבל כשהגענו ציפתה לי אכזבה. תפקיד ממשי לא קיבלתי. אחרי שלוש שנים בארץ, עם יום עבודה שמתחיל בבוקר ומסתיים בלילה, פתאום אף אחד לא מצלצל אליך, אין מזכירה שתדפיס לך, היית משהו ובן לילה אתה לא כלום. בעלה של... זה קטע של נפילה. למזלי, שיננתי לעצמי שוב ושוב שזה פסק זמן שלקחתי במודע".

     

    בהמשך ניצל מאיר אזרי את השהות בארצות־הברית

    "כשהייתי קונסולית בארצות־הברית בעלי חזר לארץ. זה היה קשה, אבל שמחתי. הייתי מלאת אשמה על כך שלקחתי בחור מוכשר והפכתי אותו ל'עקר בית' שלא מיצה את עצמו שם"

    כדי ללמוד באוניברסיטת ברקלי, להרצות וללמד, ואז הגיעה אליו ההצעה לכהן כרב של "בית דניאל" - ביתה של הקהילה הרפורמית הגדולה בארץ.

     

    מאיר חזר ואת נשארת בארצות־הברית. לא פשוט.

    "זו הייתה החלטה משותפת, הוא חזר לישראל כדי לכונן את מה שהפך למפעל חייו. בהתחלה זה היה מאוד קשה, אבל אני שמחתי, כי עם כל הסיפוק בתפקידי הייתי מלאה רגשי אשמה על כך שלקחתי בחור סופר־מוכשר והפכתי אותו באיזשהו מקום ל'עקר בית' שלא מיצה את עצמו שם".

     

    אנה נשארה עוד שנה בסן־פרנסיסקו עם שני הילדים ועם או־פר מאוקראינה. שליחותה הבאה, כעבור שלוש שנים, הייתה כצירה (סגנית שגריר) ברוסיה, והיא נסעה למוסקבה עם שני ילדיה ובלי בעלה. "זה היה צעד דרמטי למדי, תקדימי ובהחלט לא מקובל אז", אומרת אנה, שמראש הגבילה את שהותה שם לשנתיים. מה שעזר לה, לדבריה, היה בית הספר הישראלי שפעל אז במוסקבה, והיווה מרכז חברתי חמים לשליחים. "הבן שלנו, שהיה אז בכיתה ה', היה שותף בהחלטה אם לנסוע איתי, והוא בהחלט היה חלק מהצלחת המשימה".

     

    כשמונתה לשגרירה באוקראינה, התחלקה המשפחה: אנה נסעה לקייב רק עם דפנה בת העשר. בעלה ובנה, אז בן 16, תלמיד תלמה ילין, נשארו בבית. "יש לנו במשפחה נטייה דמוקרטית,

    "יש בפולין הרבה 'יודופילים', בוגרי היסטוריה יהודית ולימודי השפה העברית. זו תופעה מדהימה, עד כמה ישראל והיהדות מעניינות את הפולנים המשכילים. לפני המשבר, זו הייתה השליחות הכי פרודוקטיבית ורגועה שהייתה לי כדיפלומטית"

    משתפים את כולם בהחלטות. בשלב ההוא כבר היינו מתורגלים בענייני טיסות ושמרנו קשר מרחוק".

     

    מה ילדייך אומרים בדיעבד על צורת החיים הזאת?

    "כמו שאמרתי, תמיד התייעצנו איתם בקבלת החלטות. היום הם בהחלט לא מתלוננים, ועושה רושם שהם שמחים על זה".

     

    לשליחותה השנייה במוסקבה, הפעם כשגרירה, נסעה ללא בעלה וילדיה, שנשארו בארץ. היא כיהנה שם ארבע שנים, בין 2006 ל־2010. לפולין הגיעה ב־2014, ללא בני משפחתה. "במוסקבה היה לי יותר קל עם הלבד, כי זו הייתה השליחות השנייה שלי שם וכשהגעתי כבר היו לי חברים. בפולין זה היה להתחיל מאפס. עם זאת, ברור שהגעתי למסגרת מגוננת ומרפדת, ומתוקף תפקידי אני מכירה הרבה אנשים, שמתוכם אפשר למצוא כאלה שנעים לי איתם אישית".

     

    איך היו יחסינו עם פולין כשהגעת לשם, לפני שלוש שנים וחצי?

    "פולין היא אחת המדינות הידידותיות לישראל באיחוד האירופי. יש בה אוכלוסיות רבות שמתעניינות בישראל וביהודים וכל הדלתות היו פתוחות בפנינו. יש בפולין הרבה 'יודופילים', בוגרי היסטוריה יהודית ולימודי השפה העברית. זו תופעה מדהימה, עד כמה ישראל והיהדות מעניינות את הפולנים המשכילים. לפני המשבר, זו הייתה השליחות הכי פרודוקטיבית ורגועה שהייתה לי כדיפלומטית".

     

    הדג היהודי

     

    השגרירות שהיא עומדת בראשה היא "נשית לחלוטין", לדבריה. "יש לי סגנית, רות כהן־דר, נספחת תרבות ונספחת כלכלית. הבנים במיעוט".

     

    מה הם תחומי העיסוק העיקריים שלכם?

    "הרצון המרכזי שלנו הוא להציג את ישראל העכשווית בתחומי האמנות, הספרות, הטכנולוגיה והחדשנות, בין השאר כי ברקע תמיד קיים הסיפור ההיסטורי. הקהילה היהודית הכי גדולה, שנעלמה למעשה מן העולם, חיה בפולין מאות שנים. לכן לפולנים יש נטייה לדמיין את ישראל כמעט כשטעטל יהודי שעבר דירה מפולין למזרח התיכון. אנחנו רוצים להראות את ישראל המודרנית והמגוונת. לכן אנחנו יוזמים השתתפות בתערוכות, ירידים והרצאות, שלא לדבר על הענקת מדליות לחסידי אומות העולם שנעשית בתיאום עם 'יד ושם' בעיירות שבהן קרו האירועים עצמם. יחסית לשגרירויות אחרות בוורשה, יוצא לנו לנסוע הרבה

    "היום יש לא מעט זוגות שמתפצלים בשליחויות. אני מסתכלת על זוגות שבהם בני הזוג יוצאים ביחד, ואז המחיר הוא המימוש העצמי של בן/בת הזוג, שמועסקים בתפקידים לא מאתגרים ולא משתלמים כספית"

    ברחבי פולין, בגלל פעולות התרבות, הכנסים ואירועי הטכנולוגיה שאנחנו משתתפים בהם. בשנה שעברה, לדוגמה, השתתפנו בכנס של 'קונגרס הנשים', אני נשאתי הרצאה על נשים בתנועה הציונית והענקנו פרס בתחרות סטראטאפיסטיות, שהתקיימה במסגרת הכנס".

     

    איך זה להיות דיפלומט ישראלי בחו"ל בימים אלה?

    "תלוי איפה ובאיזה רגע. בחלק מהמדינות מרבית העבודה נעשית סביב הסכסוך הישראלי־ערבי, ובחלק גדול מהנציגויות עיקר העבודה הוא יצירת קשרים בתחום התרבותי־כלכלי. עד למשבר הנוכחי בפולין היה אצלנו מיקס של פעילות מדינית ופעילות בתחום התרבות. בחודש האחרון הכל בהולד".

     

    מה שונה בשגרירות בפולין לעומת מקומות אחרים ששירתת בהם?

    "אני לא נוטה להשוות בין מדינות. עם זאת, פולין בכל זאת מיוחדת במינה בגלל ההיסטוריה העמוקה של מאות שנות יהודים במקום, ובשל היעדרם המהדהד כיום, לאחר השואה".

     

    כמה יהודים יש כיום בפולין?

    "הריאליסטים אומרים כ־7,000, האופטימיסטים אומרים 15,000, החולמים אומרים: אולי 30,000. אני מתקשה להחליט בין כל אלה".

     

    כשאת מארחת באופן רשמי בשגרירות, את מגישה אוכל ישראלי?

    "האוכל כיום בכל מקום מעורב, אבל אין אצלנו אירוח ללא חומוס, שהפולנים אוהבים מאוד, בורקס, סלטים טריים ורטבים עם סילאן, שטעמו אקזוטי בעיניהם. הפולנים גם אוהבים מאוד אוכל חריף. את הגפילטע פיש הם מכנים 'הדג היהודי'. אני, אגב, צמחונית, ולא מגישה בשר בקבלות הפנים בשגרירות".

     

    את רחוקה ממשפחתך. קורה שאת חשה בדידות?

    "עם הזמן והתקדמות הטכנולוגיה, הבדידות נעשתה יותר נוחה. כשגרנו בסן־פרנסיסקו ורצינו לראות מה קורה בארץ, היינו מעבירים בינינו קלטת של 'מבט השבוע'. היום אפשר לתקשר עם כולם, אני יכולה לראות בשידור חי את 'גב האומה' והטיסות הלוך־חזור מפולין לארץ זמינות. עם זאת, אחרי כל ההסברים האלה, יש בהחלט גם בדידות. לי ולמאיר יש קשר שוטף ורצוף. אנחנו מדברים המון, ובצמתים של קבלת החלטות אני מסוגלת להתקשר אליו לשאול אם יש לו רעיון, והוא שמח לעזור".

     

    הוא נמצא בלעדייך בארץ, את נמצאת בוורשה – קרה שחששת לשלמות נישואיכם?

    "פעם זה בהחלט הטריד אותי. היום אני לא עסוקה במחשבות האלה, עברנו את הגיל".

     

    בכל זאת, שניכם אוספים חוויות נפרדות. איך מגשרים על הריחוק שעלול להיווצר?

    "קודם כל, מאיר מאוד אוהב את פולין. מלבד זה שאנחנו מדברים הרבה, הוא מגיע לחופשות ארוכות, ופעמיים הוא הביא את הקהילה שלו לפולין. אנחנו אוהבים לטייל יחד בארץ הזאת, שיש בה נופים מגוונים.

    "זה בהחלט לא פשוט, אבל אני חושבת שהמפתח הוא רמת החברות בין בני הזוג. אם אתם לא חברים, מן הסתם לא תשרדו את זה. מצד שני, אולי זה שומר על רעננות וסקרנות. היום יש לא מעט זוגות שמתפצלים בשליחויות. אני מסתכלת על זוגות שבהם בני הזוג יוצאים ביחד, ואז המחיר הוא המימוש העצמי של בן/בת הזוג, שמועסקים בתפקידים לא מאתגרים ולא משתלמים כספית. בכל מקרה, מדובר במחיר גבוה בכל אחד מהתרחישים".

     

    עם בעלה, מאיר אזרי, שמכהן כרב של קהילת "בית דניאל" הרפורמית בת לאביב (צילום: אלבום פרטי)
      עם בעלה, מאיר אזרי, שמכהן כרב של קהילת "בית דניאל" הרפורמית בת לאביב(צילום: אלבום פרטי)

       

      עבודת שיקום

       

      במהלך המשבר נשמעו בישראל דרישות להחזיר את השגרירה ארצה. אזרי מודה שהיא לא שללה את הרעיון. "לפחות פעמיים במהלך המשבר אני עצמי נטיתי לחשוב כך, אבל לדעתי – בסופו של דבר – ההחלטה שהתקבלה על ידי ראש הממשלה ומנכ"ל משרד החוץ, שלא להחזיר אותי, הייתה נכונה. הרבה יותר פשוט להרוס יחסים מאשר לבנות אותם מחדש, וגם במשברים מישהו צריך לנהל ומישהו צריך לבצע".

       

      איך הגיבו מכרייך הפולנים על התפוצצות הפרשה?

      "ניגשים אליי אנשים שאני מכירה וגם זרים ומבקשים סליחה על ההתנהלות של ממשלתם. זה בהחלט מרגש".

       

      נתקלת גם בתגובות אנטישמיות?

      "הרבה מאוד, ברשת ובמדיה. אני לא מגיבה. הרי לא אתחיל להתכתב עם כל תגובה אנטישמית".

       

      מה עמדתך לגבי משלחות הנוער הישראליות לפולין? האם אינך חושבת שזו הפגנת כוח לאומית מול הפולנים, שגם ככה רגישים לעניין?

      "איני רוצה להיות חלק מהוויכוח, אבל לי חשוב שכל עוד המשלחות מתקיימות,

      "לפולנים יש נטייה לדמיין את ישראל כשטעטל יהודי שעבר דירה מפולין למזרח התיכון. אנחנו רוצים להראות את ישראל המודרנית והמגוונת"

      הן יכללו מפגשים עם בני נוער פולני. כיום קרוב ל־30 אחוז מהמשלחות מקיימות מפגשים כאלה, והייתי רוצה לראות את המספר עולה, בייחוד לאור המשבר הנוכחי".

       

      מה בעצם קורה עכשיו עם המשבר?

      "אחרי המפגש שהתקיים בארץ (בשבוע שעבר, צ"ר) בין שתי המשלחות, אנחנו נמצאים בראשית מסלול של הידברות בנושא. השורה התחתונה היא ששני הצדדים הבינו לעומק את נקודת הראות של הצד השני, ואנחנו מקווים שנושא חוק הזיכרון ההיסטורי ייפתר על ידי בית הדין החוקתי של פולין. בשלב זה, הצד הפולני הבהיר שהחלקים שמדאיגים את ישראל לא ייושמו עד הפסיקה. אני חושבת שעדיין מוקדם לחזור לעסקים כרגיל, אבל בהדרגה נשוב גם לפעילויות, בעיקר בתחום הכלכלי, שאיננו רוצים לפגוע בו. עם שובי לשם, אני חושבת שנוכל להתחיל את עבודת השיקום ואני מקווה שאזכה בעצמי לחזות בשיקום מלא של היחסים בין שתי המדינות, שמעבר לנושא שבמחלוקת שוררת ביניהן ידידות עמוקה".

       

      עד מתי תישארי בפולין?

      "עדיין לא ברור. או עד סוף הקיץ או שיאריכו לי את הכהונה בעוד שנה. מאז המשבר אני חושבת שזה עוד יותר חשוב שאשאר שם, כדי לסגור את הפרשה הזו. זה לא אומר רק לסדר את עניין החוק, אלא גם לטפל בגל האנטישמי שהתפרץ סביב הפרשה, כדי שנחזור למצב החיובי ביותר של יחסינו עם פולין שהיה קודם לכן".

       

      כשאת בפולין את "גברת שגרירה". מגישים לך, מדיחים את הכלים. מה קורה כשאת מגיעה ארצה, הביתה? מצליחה להסתגל לשינוי?

      "כשאני מגיעה הביתה לחופשה, יש לי נטייה לשאול למה המזלגות מונחים ככה או למה רהיט זה או אחר עומד אחרת. ואז אני קולטת שאין לי בעצם זכות להגיד את זה. עכשיו, למשל, גיליתי שבעלי שם שני פסלי קרמיקה בסלון והחזרתי אותם למקומם המקורי. כשהוא שם לב, הוא אמר: 'ידעתי שתעשי את זה', וצחק".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין, סגנון: מזל חסון ל"סולו")
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין, סגנון: מזל חסון ל"סולו")
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד