"תינוקות בני מספר שעות וימים עוברים בדיקות רופא מאוד קשות. לפעמים הרופאים עסוקים והייתי צריכה לקחת אותם, להפשיט ולהשאיר אותם לחכות עירומים עם חיתול על המשטח לרופא", מספרת לי בכאב האחות יעל (שם בדוי). "היו פעמים בהם יצאתי לחפש את האמא של התינוק ולהציע לה שתבוא להיות עם התינוק בזמן הבדיקה או החיסון. 'אני סומכת עלייך', הן היו אומרות לי ולא באות. לא הייתי יכולה לשמוע את הבכי של התינוקות".
הטורים הקודמים של חגית:
- "את מדברת על טראומת לידה? תגידי תודה שיצאת עם תינוקת בריאה"
- "מאז הניתוח הקיסרי אני לא מרגישה אמא טובה. אישה אמיתית יולדת"
- זיכרונות של עוּבָּרים: מה אנחנו זוכרים מתקופתנו בתוך הרחם?
יילוד צריך אהבה כדי לשרוד
משה היה בן שלושה חודשים כשאמו לא יכלה יותר להצפינו. הכינה לו תיבת גומא, חמרה אותה בחומר, הניחה אותו בתוכה ושמה אותה בין קני הסוף על שפת היאור. מרים אחותו הגדולה ניצבה מרחוק "לדעת מה יעשה לו" (שמות ב', ה'). ניתן לשער שמאוד לא פשוט לשחרר תינוק בן שלושה חודשים לגורלו. זהו מעשה הנוגד את הביולוגיה הכי בסיסית שלנו. למבנה הביולוגי–גנטי הזה ישנן סיבות מהותיות.
הכל התחיל, כותב פרופסור יורם יובל ב"מה זאת אהבה" לפני כמאה עד מאה וחמישים מיליון שנים. אז הופיעו על פני הכדור חיות קטנות, שעירות, מניחים שגודלן היה כשל עכבר - היונקים הראשונים, האמהות והאבות הקדמוניים של כולנו. בתחילה הם נאלצו להתחבא על נפשן מפני הטורפים הרבים שהסתובבו בשטח, טורפים קרי-דם ממשפחת הזוחלים. טורפים אלו העדיפו לנוע בשעות ובעונות החמות.
בכדי לשרוד, סיגלו לעצמם אבותינו היונקים חיי לילה. בלילות, כשהטמפרטורה ירדה, ירד גם חום גופם של הזוחלים האימתניים והם התקשו לנוע. חום גופם של היונקים יציב בכל עונות השנה והיממה, איכות המקנה להם תנועה זריזה ומחשבה בהירה בכל מזג אוויר. זהו יתרון שאפשר להם לשרוד בגדול את תקופת הדינוזאורים ואף להשתלט על כדור הארץ.
חום גוף קבוע דורש תמיכה רציפה ותמידית ב"הסקה". משמעו מזון ובכמויות. יונקים ואף ציפורים צורכים מזון במכסות הרבה יותר גדולות מאשר זוחלים הדומים להם בגודל ובמשקל. בעיה נוספת אותה נדרשו היונקים לפתור היא שמנגנוני וויסות חום הגוף אינם במיטבם בראשית החיים. זאת בניגוד לזוחלים, שאצלם רוב האימהות מוצאות מקום מסתור אידאלי, מטילות את ביציהן בכמויות מסחריות וחוזרות לחייהן שמחות וטובות לבב. הזוחלים הקטנטנים אשר יבקעו מביצים אלו בקרוב יהיו מצוידים בכל הדרוש להם בכדי לשרוד ועם הרבה מזל גם להתבגר. היונקים ואף הציפורים הקטנטנים אינם מסוגלים לחמם את גופם ובטח שלא לשרוד מבלי עזרה צמודה וצפופה של הוריהם.
חמי הדם הראשוניים הללו נדרשו לפצח חידה קיומית נוספת: איך "מדביקים" את הגור לאמו ואת האמא לגור? שהרי ללא חלב אמו הגור הרך לא ישרוד. זה צריך להיות דבק "היפוקסי" מהסוג המשובח והעמיד ביותר. האיכות המצמידה הזו נמצאה. לדבק הזה, כותב יורם יובל, קוראים אהבה. כל היונקים נולדים כשמוחם מצויד במבנים ומנגנונים ליצור אהבה ולחוש בה. האהבה כאן איננה בבחינת מותרות. היא צורך קיומי. גור שלא הצליח להקסים את אמו ולגרום לה להתאהב בו אנושות קיים חשש חמור לחייו.
גם התינוקות, גורי האדם, זקוקים לקשר קרוב ורציף עם אימותיהם או אביהם. הם זקוקים לאהבה בטוחה ורציפה מרגע היווצרותם ובוודאי בשעות ובימים שלאחר לידתם. כל לביאה, זברה או חולדה יודעת ידיעה גנטית עמוקה שהיא צמודה לגוריה 24/7 עד להתבגרותם או עד להיעלמותם. ואצלנו? החלק החושב שבנו ממציא פרוטוקולים ונהלים שעשויים לשבש צרכים קיומיים עתיקים. הוא ממציא את התינוקיות של בית החולים.
אחרי כמה ימים התינוקות נכבים
"אני ממש לא מבינה מה קורה לאמהות", מוסיפה האחות יעל, שעזבה מזמן את התינוקיות ועברה להיות אחות במחלקת יולדות של "אפס הפרדה". "איך המערכת בלבלה אותן, איך המערכת טשטשה את החושים הכי בסיסיים שלהן. כשתינוק נולד הוא כמו מלך, כמו נס. ציפו לו, חיכו לו, הודיעו לכולם על בואו. התרגשות רבתי. ובצדק. ברגעים הראשונים אחרי הלידה, מצלמים אותו מכל מיני זוויות. האבא, הסבתא ובטח שהאמא מחבקים ומנשקים אותו בכזו אהבה ואז... האוצר הכי יקר שיש נאסף לעריסת פלסטיק שקופה, מגולגל לתוך התינוקייה ונעזב. אחיות התינוקייה יכולות לעשות בו כרצונן ואין שם שום אחות גדולה הניצבת ממרחק וצופה. להיפך.
"לא שרדתי בתינוקייה. התינוקות בכו. תינוקות קטנטנים שרק נולדו בוכים ואת לא יכולה... את לא מסוגלת להגיע לכולם. יש לך רק שתי ידיים וכל כך הרבה מטלות. הם בכו ואני בכיתי איתם. עבדתי ובכיתי, השתדלתי, מה את יכולה לעשות? במקסימום לדחוף להם מוצץ לפה ולהמשיך הלאה לתינוקות האחרים, למטלות. בכל יום חזרתי הביתה מרוסקת אחרי משמרת. בכיתי גם בבית. חיבקתי את הילדים שלי ובכיתי על התינוקות בתינוקייה. כאן באפס הפרדה הרבה יותר נכון לי. אני מטפלת בתינוקות ובאמא במחלקה. תינוק ואמא שלו זו יחידה אחת. ככה אני רואה אותם".
אפשר לזהות הבדל בין תינוק שרק נכנס לתינוקייה לבין תינוק ששוהה בה יום-יומיים?
"כן, אפשר. התינוקות נכבים. לראות את זה קרע אותי מבפנים. בהתחלה הם בוכים בכל כוחם. בטח בבדיקות או בטיפולים או שהם מפוחדים מכל הרעש והבכי שסביבם או פשוט רעבים. איש אינו נענה לבכי שלהם, לא כל כך ניגשים והם נכבים. צרודים ומותשים הם מוותרים. תביני, מדובר בתינוק בן יום-יומיים, שרק לפני מספר שעות היה בתוך הרחם השמור מגירויים ובבת אחת נחשף לכמות מטורפת של רעשים, קולות, אורות, מגע והוא מפוחד, ומבוהל. לא פלא שהוא בוכה בכל כוחו. והבלתי יאמן בכל הסיפור הזה, שהוא נותר להתמודד עם כל אלה לבד, שוכב בתוך אולם עם עוד רבים כמוהו. איזו חוויה נצרבת בהם?"
השיחה עם יעל כיווצה אותי שוב ושוב. במהלך הריאיון נזכרתי איך בתמימות מסרתי בזמנו את ילדיי שלי לתינוקייה מיד לאחר לידתם. אז, לא הרהרתי בכך כלל. נהגתי כפי שמקובל - אחרי הלידה התינוקות מועברים לחזקת האחיות. נזכרתי איך חששתי באותם ימים מחוסר הניסיון שלי כאם צעירה וסמכתי על ניסיונם של אחרים שיודעים טוב ממני מה נכון לילדיי. מתוך הכיווץ שלי אני כותבת היום, בידיעה שאת הנעשה אין להשיב אך בעזרת מודעות וידע ניתן למנוע מהתינוקות הבאים סבל וניתן גם להתייחס ולהציע מרפא לבוגרי התינוקייה לדורותיהם. רובנו נמנים עליהם.
מה שתינוק מבקש לאחר מסע הלידה שלו הוא פשוט – להתקבל באהבה ולהישאר צמוד, עור לעור, לאמו או אביו, כמו כל גור יונק אחר על פני האדמה. למרות זאת, אנחנו משיטים את ילדינו מיד לאחר היוולדם בתיבה שקופה הרחק מאיתנו.
מקורות
יובל, יורם. (2005). מה זאת אהבה. תל-אביב: קשת. עמ' 25 – 27.
חגית בן שחר, מטפלת בתנועה ומומחית לטיפול ממוקד גוף בטראומה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לחצו על התמונה וקיראו גם על מור ועינב, תאומות בנות 31 שלא נפרדות לעולם:
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
