באמצע החיים, רגע לפני גיל 40, קמה נתלי תמיר, עזבה את העמק שבו גרה כל חייה ופתחה עם משפחתה פרק חדש במקום שונה לגמרי. "הייתה במהלך הזה שבירה של מוסכמות ותבניות, ואנשים שמכירים אותנו חשבו שזה צעד שגוי", היא מספרת. "בפועל, היציאה מהמשבצת המוכרת והנוחה אפשרה לי לעשות לחיים שלי ריסטארט מהמקום הכי נקי ורגוע בעולם. כל ה'לא, לא, לא' הפך ל'כן, כן כן'".
מי את?
"נתלי, בת 40, נשואה לנֹעם ואמא של בר (14), איתי (12) ודולב (שנתיים וחצי). גרה בתל אביב".
ומה את עושה?
"אני מעצבת אינטראקטיב, מנהלת את מעבדת הסקרנות בפקולטה להנדסת תעשייה באוניברסיטת תל אביב וכן מרצה ומנחת סדנאות צילום בסמארטפון בארץ ובחו"ל".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי במושב רם-און שבעמק יזרעאל, בת ראשונה אחרי שלושה בנים. אבי יהודה הוא בן מושב כפר ויתקין, ואמי חוה נולדה וגדלה במושב באר טוביה. הוריי החליטו להתחיל את דרכם במושב צעיר, רם-און, ושם עסקו בגידול פרחים ועופות לפיטום. לימים הפך אבי לשמאי בתחום החקלאות. אמי עבדה במשק, וכיום היא מפסלת בקרמיקה. את הלול שלנו הפכה לגלריה ענקית המכילה עשרות פסלים שלה. הבית היה חם ופתוח. הוריי אימצו שלושה חיילים בודדים שהיו מגיעים אלינו בשבתות עם עוד המון חברים של כולנו. אמי אהבה לארח, ולא הייתה לה בעיה לארגן בהתרעה קצרה אירוח גם ל-50 איש. האחים שלי - שלושתם ספורטאים מצטיינים ולוחמים בצה"ל - השרו הווי גברי ותחרותי, אבל התייחסו אליי כאל נסיכה וגוננו עליי. אבי, לעומתם, התייחס אליי כשווה בין שווים ותבע ממני לסייע בעבודות המשק. לא אהבתי את זה, אבל קיבלתי את הדין.
"כשהייתי בכיתה ב', חלתה אמי בסרטן, ובעקבות ההתמודדות שלה למדתי להסתכל על חצי הכוס המלאה. גם כשעברה טיפולים קשים, הייתה בבית תחושת ביטחון שהכל יהיה בסדר - וכך היה: היא הבריאה.
"לכאורה, השתייכתי למשפחה מאוד מוצלחת, עם הורים וילדים מוצלחים, סוג של תו איכות מלידה, אבל לא הרגשתי מוצלחת. הרגשתי שכל ההישגים שלי הם בגלל האחים שלי ולא בזכות עצמי. בתיכון עזבתי את בית הספר המקומי לטובת מגמת עיצוב אופנה בבית ספר בעין חרוד, ושם התעצמה תחושת הזרות וחוסר השייכות שלי".
בגיל 18 הכירה במועדון בעמק את נֹעם, סטודנט בטכניון, ומאז הם ביחד. בצבא שירתה כפקידת מבצעים במשרד הביטחון, ואחרי השירות התחילה ללמוד תקשורת חזותית במכללת עמק יזרעאל. "בסוף שנה א' נֹעם ואני נישאנו", היא מספרת, "ועברנו לגור ליד הוריו במושב ציפורי. עם סיום הלימודים, בהצטיינות, הוצעה לי משרה בסטודיו עוז, משרד עיצוב גדול שעוסק במיתוג לחברות מובילות. זו הייתה חשיפה נהדרת למקצוע והזדמנות לעבוד מול לקוחות גדולים, אבל הרגשתי שאני נובלת, שאין לי מספיק מקום לביטוי יצירתי משלי. אחרי שכבר היו לי שני ילדים, החלטתי שאני לא רוצה לעסוק בעיצוב גרפי; שזה פשוט לא בשבילי.
"התחלתי ליצור מתנות בעיצוב אישי. בהתחלה יצרתי עבור המעגל הקרוב שלי, אבל תוך זמן קצר פנה אליי מפיק מהעמק וביקש שאעצב מתנה לשרי הממשלה שהגיעו לאזור. אחר כך התבקשתי לעצב שי לקנצלרית גרמניה שהגיעה לארץ. העסק צבר תאוצה, שכרתי עובדים, קיבלתי עוד עבודות, ושוב מצאתי את עצמי נשאבת לעבודה סביב השעון, שלא התאימה לרצון שלי להיות אמא נוכחת בחיי ילדיי.
"אחרי שדולב נולד, נֹעם קיבל פרויקט גדול במרכז, והחלטנו להגשים חלום שטיפחנו שנים - לעזוב את המושב ואת העמק ולעבור לגור בעיר הגדולה. ההחלטה נפלה בהפתעה על הסביבה הקרובה שלנו: שנינו בני העמק, חלק מקהילה ענפה ומבוססת שטוב ונוח לגדל בה ילדים; אף אחד לא הבין מה דחוף לנו לעזוב. גם בר ואיתי לא היו מוכנים לשמוע על עזיבה של הבית והחברים, אבל קיבלנו החלטה וביצענו אותה. שכרנו דירה ברמת אביב עם מוסדות חינוך קרובים, ובקיץ 2016 עברנו לשם. עיצבתי את הבית החדש שלנו יחד עם הילדים, וביחד גילינו את העיר החדשה שלנו, ממש כמו תיירים. כשהתברר לילדים כמה הכל קרוב, במרחק הליכה או נסיעה קצרה - כולל הים שנעשה חלק משגרת יומם - התחלפה ההתנגדות שלהם בהתלהבות גדולה.
"רציתי להקדיש כמה חודשים לבית כדי לייצב את כל המערכות בעקבות המעבר, אבל שיחה מקרית עם אמא של חבר של בני הביאה הצעה להצטרף למעבדת הסקרנות באוניברסיטה, שבראשה עומד ד"ר גורן גורדון. במקביל לעבודתי שם נרשמתי לקורס בלוגריות והעליתי לאוויר בלוג אישי, מתחת לאף, שגרם לי להתאהב במילה הכתובה וגם לחקור את עולמי דרך הצילום. גיליתי עולם ומלואו. לא הפסקתי לצלם, ולהפתעתי הרבה, נוצר סביבי קהל נאמן".
מה לקחת מבסיס האם וממסע חייך לנתלי של היום?
"מאבי לקחתי את היכולת להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה: לדעת שבכל דבר יש גם טוב, והרבה. מאמא לקחתי את יכולת האלתור והיצירתיות, את הפשטות שביצירה ואת ההנגשה שלה לכל אחד. לאורך חיי חוויתי המון חוסר ביטחון וחוסר אמונה בכוחות וביכולות שלי. גם ההצלחות שלי בדרך לא חדרו אליי פנימה. המעבר לתל אביב אפשר לי בפעם הראשונה בחיי להיות אדם בזכות עצמי, וזה שחרר אצלי משהו מאוד משמעותי. היום כבר לא אכפת לי מה יגידו ומה יחשבו עליי. אני כבר לא תלויה בהערכה של אחרים, כי אני אוהבת את עצמי, בדיוק כמו שאני".
מסר לאומה?
"עזיבת אזור הנוחות שלנו מייצרת לפעמים חוויה של שחרור גדול מכבלים נפשיים ומחשבתיים, שלא תמיד אנחנו מודעים אליהם. מתוך השחרור הזה יכולים לצמוח דברים נהדרים שבאמת הולמים את מי שאנחנו ולא את מה שלמדנו לחשוב על עצמנו. פתאום המעבר הוא רק אוסף פרטים טכניים שניתן להתגבר עליהם ללא קושי, ונוצרת הלימה בין החלומות שלנו לבין הביטוי שלהם במציאות".
______________________________________________________
הילד עם המשקפיים הוא כיום שף מפורסם. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
