אלמנתו של אורי שלף: "מצליחה לשמוע אותו אומר לי: 'תמשיכי'"

אחרי שבעלה, מנהל הפועל ת"א, מת בפתאומיות בגיל 43, תמר שלף התקשתה להתאושש. מה שהציל אותה היה קבוצת כדורשת, שהיא הייתה שותפה להקמתה

תמר שלף. "הייתי במקום הכי נמוך, והוכחתי לעצמי שאפשר לקום" (צילום: סבטלנה קריחלי)
תמר שלף. "הייתי במקום הכי נמוך, והוכחתי לעצמי שאפשר לקום" (צילום: סבטלנה קריחלי)

לפני שלושה חודשים החליטה תמר שלף שהיא חייבת להפסיק לעשן. אחרי שנים שבהן עישנה כמעט קופסה ביום, נמאס לה מהריח, וגם החשש לבריאותה החל לנקר. מול עיניה היא ראתה את הילדים שלה, ניב (שבע) וגלי (ארבע וחצי), שהתייתמו מאביהם, איש הכדורסל אורי שלף ז"ל, לפני שלוש שנים. מישהו סיפר לה שיש איזה בחור, "הקוסם" קוראים לו, שמקבל אנשים בלי תשלום מתוך אידיאולוגיה, ומצליח לגמול מסיגריות גם מעשנים כבדים. היא פנתה אליו. "'הקוסם' ראה אותי ואמר, 'תמשיכי לעשן ובעוד עשר שנים תהיי עם בלון חמצן על הגב'. כיוון שהכל בראש, לקח לי יום אחד להפסיק", היא נזכרת.

 

מה גרם לך לרצות להיגמל דווקא עכשיו? 

"מרגע שאורי נפטר והמשכתי לעשן, הרגשתי אמא פחות טובה. הבנתי שיש עליי אחריות גדולה יותר ואי־אפשר לקחת סיכונים. אמרתי לפסיכולוגית שלי, 'די, אני לא רוצה שהילדים יאבדו גם את אמא שלהם בגלל הסיגריות. אני מבינה שיש דברים שהם לא בשליטתי, אבל על הסיגריות יש לי שליטה'. אני מתה על הסיגריות שלי, אבל מה שמחזיק אותי זו השמחה שזה עשה לילדים שלי".

 

אורי שלף ז"ל. הלך לישון ולא התעורר (צילום: טל שחר)
    אורי שלף ז"ל. הלך לישון ולא התעורר(צילום: טל שחר)

     

     

    צאי לדייט, מה אכפת לך

    אבל כבד נפל לפני שלוש שנים על עולם הספורט הישראלי, כשאורי שלף, מנהל קבוצת הכדורסל הפועל תל־אביב, נפטר מדום לב בגיל 43. שלף, עורך דין במקצועו, היה בנו של הכדורסלן עמי שלף, שנפטר לפני 30 שנה בגיל 52 מסרטן. כמו אחיו, גור שלף, כדורסלן העבר ושחקן נבחרת ישראל, גם הוא גדל בהפועל תל־אביב, אימן ילדים ונוער, אבל זכור במיוחד בזכות מהלך יוצא דופן: שלף היה אחד ממקימי "הפועל אוסישקין" (היום הפועל אוסישקין תל־אביב), קבוצת כדורסל שהוקמה על ידי עמותת האוהדים בשנת 2007 על חורבותיה של הפועל תל־אביב.

     

    גם בחלומותיה הוורודים ביותר לא תכננה המושבניקית תמר שלף (35), אז פרץ, להצטרף למשפחת הכדורסלנים המיתולוגית. שלף, ילידת מושב כפר־יובל שליד מטולה, היא השלישית

    "ממבט ראשון הרגשתי שהוא הבנאדם של חיי. עד אז חשבתי שאהבה ממבט ראשון זו רק קלישאה. כשאת רואה את האהבה שלך, את לגמרי יודעת"

    מבין ארבע בנותיהם של ציפי ומוריס, עולים מהודו ואלג'יר, חקלאים שעוסקים היום בתיירות. את אורי שלף פגשה בשנת 2009 בחתונת חברים משותפים. הוא התחיל את השנה השנייה בניהול קבוצת הכדורסל שהקים עם עמותת האוהדים, ובמשך שמונה חודשים חיזר אחריה.

     

    "בהתחלה לא רציתי לצאת איתו", היא אומרת, "הוא גר בתל־אביב ואני לא רציתי לגור כאן. הוא מבוגר ממני ב־11 שנה, וזה נראה לי לא מתאים. אבל אורי לא ויתר. אחרי שמונה חודשים, אחת האחיות שלי, שהתגוררה בתל־אביב, הסתכלה בפייסבוק שלו ואמרה לי, 'אני והוא נולדנו באותו תאריך, צאי איתו לדייט אחד לפחות, מה אכפת לך'. גם חברה שלי אמרה, 'זה אח של גור שלף, מה קרה לך?'". הפגישה הראשונה שלהם הייתה במסעדה בנווה צדק, "וממבט ראשון הרגשתי שהוא הבנאדם של חיי. עד אז חשבתי שאהבה ממבט ראשון זו רק קלישאה. כשאת רואה את האהבה שלך, את לגמרי יודעת".

     

    תמר ואורי שלף ז"ל. "שנה שלמה נתתי לכאב להיכנס לכל וריד ותא בגוף שלי" (צילום: אלבום פרטי)
      תמר ואורי שלף ז"ל. "שנה שלמה נתתי לכאב להיכנס לכל וריד ותא בגוף שלי"(צילום: אלבום פרטי)

       

      מה ידעת עליו?

      "די מהר הבנתי שכל חייו הם הפועל תל־אביב. הוא בנה את הקבוצה החדשה, ואני הסתכלתי על זה בגאווה וחשבתי, גם אם הוא לא מרוויח מזה יותר מדי כסף, הוא בונה פה משהו מהלב ומהנשמה. בהמשך זה אולי בא על חשבון דברים אחרים - תמיד היה לנו בית, תודה לאל, אבל כסף לא תמיד היה, במיוחד לא בהפועל. מצד שני, אף פעם לא הרגשתי שחסר משהו, וכשהסתכלתי עליו מהצד, בחצי קנאה, חשבתי, איזה כיף לו, יש דבר שכל כך

      "אמרתי לאורי, 'חייבים לעשות מהר ילדים'. הרגשתי שהוא הבנאדם, ואם הוא מבוגר ממני ב־11 שנה, ילדים זה השלב הבא. בדיעבד כנראה לא סתם מיהרתי"

      ממלא אותו".

       

      בתוך זמן קצר עברה לחיות עם שלף בדירתו שהייתה אז במתחם נגה היפואי, ולאחר חודשיים עברו לדירת ילדותו במרכז תל־אביב. היא עזבה את עבודתה כמנהלת השיווק של מרכז קנדה במטולה, והפכה למנהלת השיווק של הקאנטרי קלאב של שיכון למד בתל־אביב. "עד שהכרתי את אורי, תל־אביב מבחינתי הייתה עיר שבאים אליה אחרי הצבא, מעבירים שנה־שנתיים וחוזרים למקום שבו גדלנו. לא חשבתי שילדים באמת יכולים לגדול בתל־אביב. תמיד הייתה לי מחשבה שיום יבוא ונחזור לגליל, כי לגדל ילדים במושב זה אחרת. גם אורי אהב מאוד את הגליל, אבל התאהבתי בתל־אביב".

       

      מתי הבנת שאת רוצה להקים איתו משפחה?

      "אחרי חצי שנה אמרתי לו, 'אין לנו זמן, חייבים לעשות מהר ילדים'. הרגשתי שהוא הבנאדם, ואם הוא מבוגר ממני ב־11 שנה, ילדים זה השלב הבא. הוא אמר לי, 'בכוונה רציתי מישהי צעירה, שלא תלחץ עליי לעשות ילדים' (צוחקת). יצא שבסוף אני לחצתי עליו, בגלל הגיל שלו. בדיעבד כנראה לא סתם מיהרתי לעשות ילדים. זו המתנה הכי גדולה שהוא יכול היה להשאיר לי".

       

      כשנה לאחר פגישתם הראשונה, באוקטובר 2010, נישאו בגן אירועים בפרדס־חנה־כרכור. חתונה קטנה, 150 אורחים. תמר הייתה כבר בתחילתו של היריון. "זו הייתה חגיגת אהבה", היא נזכרת. "אני באה ממשפחה מסורתית, והיה למשפחה שלי חשוב שתהיה חתונה. אם זה היה תלוי באורי, גם לא היה צריך ללכת לרבנות". פחות מתשעה חודשים אחרי חתונתם נולד ניב, היום תלמיד כיתה ב' שלומד בבית הספר שבו למד אביו, ומשחק בקבוצת הפועל אוסישקין תל־אביב, שאביו היה ממקימיה ("יש לו מכבי בבית הספר, אבל היה לו ברור שהוא לא משחק אצלם ושאמא מסיעה אותו עד האולם של הפועל"). היא לא חזרה לעבודתה אחרי הלידה, וכעבור שנה החלה לעבוד כמנהלת משרד לייעוץ כלכלי בתנועת המושבים והקיבוצים, שממוקם במרחק הליכה מדירתם, ושם היא עובדת עד היום.

       

      "תל־אביב הצילה אותי. לגדל את הילדים בעיר הזאת, על הקצב והאנרגיות והחיים שיש בה, מאפשר לי לחיות את החיים שאני רוצה" (צילום: סבטלנה קריחלי)
        "תל־אביב הצילה אותי. לגדל את הילדים בעיר הזאת, על הקצב והאנרגיות והחיים שיש בה, מאפשר לי לחיות את החיים שאני רוצה"(צילום: סבטלנה קריחלי)

         

        מסיבה במקום אזכרה

        29 במרץ 2015, יום מותו של אורי שלף, התחיל כעוד יום שגרתי בחייהם. "בערב האחרון לחייו אורי ישב במרפסת והסתמס עם כל העולם. הוא אמור היה לנסוע שבועיים אחר כך לארצות־הברית, להיפגש עם חבר ולחפש שחקנים חדשים לקבוצה, והיה במין היי לקראת הנסיעה. רציתי שהוא יבוא לישון איתי, אבל הוא אמר, 'אני רוצה עוד לשבת פה'. הוא בא למיטה אחריי. בבוקר הוא היה לצדי ולא התעורר".

         

        מה עשית?

        "מיד הזמנתי אמבולנס. ניסו להחיות אותו, אבל לא הצליחו. היום, כשאני מדברת על הפתאומיות הזו, זה לא נראה לי כמו משהו שהמוח יכול להבין, עד כמה בנאדם יכול ללכת ברגע. הוא פשוט

        "בערב האחרון לחייו אורי ישב במרפסת והסתמס עם כל העולם. רציתי שהוא יבוא לישון איתי, אבל הוא אמר, 'אני רוצה עוד לשבת פה'. הוא בא למיטה אחריי. בבוקר הוא היה לצדי ולא התעורר"

        הלך לישון ולא קם. הוא מת בלי ייסורים ובלי כאב, ובמיטה שלו".

         

        איך את זוכרת את עצמך באותו בוקר?

        "הייתי בשליטה מלאה. נילי, אמא של אורי, הייתה בתל־עדשים אצל גור, שמרה על הנכדים. אלה, אחות של אורי, הייתה בעבודה. הבנאדם הראשון שקראתי לו היה הבוס שלי, כי המשרד קרוב מאוד. הוא בא בריצה, ורק כשהוא נכנס הרשיתי לעצמי להתפרק. הוא כבר קרא לאלה ולכל מי שצריך. גור ואשתו שירה היו בשדה תעופה בחו"ל, בדרך לארץ. הוא קיבל עדכון בחו"ל. פחדו שהוא ישמע על זה דרך העיתונות".

         

        בנתיחה שלאחר המוות נמצא לב מוגדל, "מועד לפורענות לדום לב", היא אומרת. "הבנתי מהר מאוד שאני לא מתעסקת בשאלה מה היה קורה אילו היינו יודעים קודם".

         

        איך נראתה שנת האבל הראשונה?

        "בחודש הראשון לא הפסקתי לחשוב איך יכול להיות שבנאדם הולך לישון ולא מתעורר. חבר רופא אמר לנו, 'זה פשוט חוסר מזל. מישהו רצה אותו למעלה'. אחר כך התמודדתי עם כל שלבי האבל הקלאסיים. שנה שלמה נתתי לכאב להיכנס לכל וריד ותא בגוף שלי. נסעתי הרבה לבית הקברות לדבר עם אורי. כמה חודשים אחרי שאורי נפטר, הלכתי ברחוב ושאלתי, העולם הזה באמת יכול להמשיך להתקדם? איך אנשים יושבים בבתי קפה?"

         

        הלכת לטיפול?

        "יצא שכמה חודשים לפני שאורי נפטר, הייתי בירידה במצב הרוח וחשבתי שיכול לעזור לי לדבר עם מישהי. הייתה לי נפילה קטנה, שאלתי את עצמי איפה אני רוצה להיות. חברה המליצה לי על מטפלת טובה, ואורי קרא לה 'המטלטלת', כי כבר אחרי הפגישה הראשונה הפכתי מאישה כבויה לאישה שמחה. כשאורי נפטר היא ליוותה אותי בצורה צמודה, והיא מצילה אותי עד היום. היא לימדה אותי איך לפרק נכון את מה שקרה לנו, מול הילדים ומול עצמי.

         

        "כשבנאדם נעלם ככה בכזאת פתאומיות, את חווה פחד קיומי. הכל מרגיש לך נורא זמני. למדתי איך לא להפוך את הפחד הקיומי הזה לחלק מהחיים שלי. פעם נורא פחדתי מהמוות. אורי

        "כשבנאדם נעלם בפתאומיות, הכל מרגיש לך נורא זמני. למדתי איך לא להפוך את הפחד הקיומי הזה לחלק מהחיים שלי. פעם נורא פחדתי מהמוות. אני כבר לא פוחדת ממנו"

         עצמו מעולם לא דיבר יותר מדי על המוות של אבא שלו, עמי. בנושא הזה הוא היה יחסית סגור. היום, אחרי ש'ישנתי' עם המוות כמה שעות, אני כבר לא פוחדת ממנו. וכן, אני מבקשת מאורי סימנים שהוא רואה אותי, אבל אני עדיין לא מצליחה לראות אותם, אם הם מגיעים. המוות הפתאומי של אורי גם העלה אצלי את השאלה מה עדיף: שבנאדם ייעלם לך ככה, או שתהיה איזו הכנה? מה פחות אכזרי? למות בפתאומיות או ממחלה? עד היום אין לי תשובה. בחרתי לזכור את אורי כמו שהוא היה, איש שמח".

         

        זו כבר השנה השלישית שחגגו לאורי שלף ז"ל מסיבת יום הולדת בלעדיו, אירוע המוני שהפך למסורת. 600 מוזמנים הגיעו ב־16 בפברואר לגלריית דובנוב התל־אביבית. חברים תרמו תפאורה, יהלי סובול, מחבריו הקרובים של אורי, הופיע. הוקרן סרט קצר לזכרו. הילדים לא הגיעו מפאת גילם הצעיר. בעתיד הם יהיו חלק מזה. "אורי אהב לעשות מסיבות ולחגוג ימי הולדת, הוא היה אופטימי ואף פעם לא עצוב. אני בטוחה שאם הוא היה יכול להגיע לפה לרגע, הוא היה אומר, 'אתם גדולים שבחרתם לזכור אותי ככה'. המסיבה הזו היא מבחינתי אזכרה לזכרו".

         

        נשארת לגור בתל־אביב.

        "אני חיה בבית שאורי נולד בו וגדל בו כל חייו. את כל הבית הוא שיפץ לבד, בחר הכל, ויש בבית נוכחות מלאה שלו. זה עושה טוב לי ולילדים, וכרגע מרגיש נכון לגור בו. תל־אביב עצמה הצילה אותי. לגדל את הילדים בעיר הזאת, על הקצב והאנרגיות והחיים שיש בה, מאפשר לי לחיות את החיים שאני רוצה. אם הייתי צריכה לחזור היום למושב שבו גדלתי, הייתי שוקעת. לילדים שלי יש סבא וסבתא במושב, ההורים שלי, וכשהם מבקרים שם הם פורחים בטבע. אבא שלי הוא כמו בוב הבנאי שאוהב לבנות דברים. גור, אח של אורי, חי בתל־עדשים, ואנחנו מבקרים אותו כל הזמן".

         

        איזה קשר יש לך עם נילי שלף?

        "נילי היא אישה גדולה מהחיים, יש לה שמחה שלא נגמרת. לאבד בן זה לא כמו לאבד בעל, והיא סופר־חזקה. היא לא חמותי, היא חברה שלי. אני מעריצה אותה והיא נותנת לי הרבה כוח בהתמודדות. בשנה הראשונה, בכל בוקר כשהתעוררתי, הסתכלתי הצדה והוא לא היה שם, זה היה מאוד קשה, אבל משפחת שלף לא נותנת לאף אחד להרגיש לבד. כולם צמודים אליי".

         

        "משפחת שלף לא נותנת לאף אחד להרגיש לבד". גור שלף, אח של אורי (צילום: ראובן שוורץ)
          "משפחת שלף לא נותנת לאף אחד להרגיש לבד". גור שלף, אח של אורי(צילום: ראובן שוורץ)

           

          באיזה אופן אורי נוכח בחיים של הילדים?

          "אני מציינת את יום ההולדת שלו גם עם הילדים. לנו, המבוגרים, קל לתמלל רגשות. אצל הילדים הרבה פעמים הרגש נשאר תקוע, ואני חופרת להם, ברוך השם. השיח בבית נורא פתוח, יש להם יכולת לדבר על זה עם חברים ולא להתבייש. ביום המשפחה הם אומרים שיש אבא בשמיים ששומר עלינו, כך בחרתי להציג את זה. היה שלב ששניהם חשבו שאנשים חיים עד גיל 43, והראיתי להם את הסבים שלהם. הם שואלים אותי כל כמה ימים למה דווקא אבא שלהם מת. התשובה שלי היא שדברים רעים קורים בעולם שלנו ואין לנו שליטה עליהם, אבל קורים גם הרבה דברים טובים. אורי וגור

          "היה שלב שהילדים חשבו שאנשים חיים עד גיל 43. הם שואלים אותי כל כמה ימים למה דווקא אבא שלהם מת"

           כתבו את ספר הילדים 'צביקי הרואה ואינו נראה' (יצא ב־2006 בהוצאת גלורי היכל התהילה). ניב, הבן שלנו, מרגיש בנוח להקריא קטעים מהספר בכיתה ולהראות מי זה אבא שלו.

           

          "ניב יודע שאבא שלו עשה דבר גדול כשהקים קבוצת כדורסל חדשה להפועל תל־אביב מקבוצה שלכאורה כמעט לא הייתה קיימת בשנים האחרונות. זה דבר שלא נעשה לפני כן בספורט הישראלי. הוא מרגיש ברחוב את האהבה של האנשים לאורי. לפני כמה חודשים, ניב והחברים שלו לקבוצה עלו למגרש עם קבוצת הבוגרים, הקריין אמר, 'הנה הבן של אורי שלף', וגלי אמרה, 'הרבה אנשים אהבו את אבא'. זה היה מרגש. כשקראו יציע על שמו אחרי מותו, הילדים עמדו לידי".

           

          מתי אורי הכי חסר לך?

          "החוסר שלו איתי כל הזמן, זה לא משהו שבא והולך. אני לומדת לחיות עם זה. אני עדיין מסתכלת על הדלת בתקווה שהוא ייכנס ואני אתעורר מאיזה חלום רע. גלי אמרה פעם לגננת, 'כשמדברים על אבא, אמא עצובה, היא מתגעגעת אליו'. אבל היא רואה אותי גם אמא שמחה, שנהייתה פתאום ספורטאית".

           

          הצלחתי לקום מהספה

          כן, מה שהציל את תמר שלף, הוא גם הדבר שנתן חיים לאורי בעלה: הספורט. חצי שנה אחרי מותו היא הצטרפה אל מודי רובינשטיין, ספורטאי ויזם ספורט, ויחד עם נשים נוספות הקימו את קבוצת הכדורשת של שכונת צייטלין בתל־אביב. אחרי כמה אימונים ביקשה לקרוא לה "הפועל אורי", והפכה לקפטן הקבוצה. גבות התרוממו, ביקשו ממנה להוסיף לפחות את סמל מכבי, שנותנים חסות לאיגוד הכדורשת הישראלי, אבל היא סיפרה את סיפורה ובהנהלת מכבי ישראל אפשרו לסמל הפועל להישאר, ועכשיו גם הנהלת הפועל ישראל נותנת חסות לקבוצה. מעציב לחשוב שלולא הטרגדיה, חיבור כזה לא היה מתקיים.

           

          השנה עלתה קבוצת "הפועל אורי" לליגת־העל, והיא תשחק בטורניר אילת שיתקיים ב־14 במרץ, ויהיה בסימן עשור לאיגוד הכדורשת הישראלי. יותר מ־2,000 שחקניות בגילאי 50-30 יגיעו

          "מצאתי חברות חדשות שלא היו בחיים הקודמים שלי. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנת האבל, להרכיב קבוצה, לעלות איתה ליגה למקום תחרותי"

          לארבעה ימי משחק באולמות הספורט ובחופים. אילת תיצבע ורוד, הצבע של איגוד הכדורשת. יגיעו גם קבוצה ממדריד וקבוצה מגרמניה. בנוסף מוזמנת קבוצת ח־רשת, קבוצת נשים חירשות המשחקות גם הן באיגוד.

           

          צריך להגיד משהו על המשחק עצמו: הוא מבוסס על חוקי הכדורעף, ופותח לפני כ־12 שנה על ידי שחקניות כדורסל מכפר־סבא. איגוד הכדורשת הישראלי, שיש בו נשים בלבד, הוקם לפני עשור. כיום יש קבוצות ב־14 מדינות, בזכות ישראליות לשעבר שמתגוררות בהן. בארץ משחקות יותר מ־20 אלף נשים בליגת־על, בליגה לאומית וגם באופן לא תחרותי. לפני שנה הוקמה ליגה לנערות, ויש גם ליגה לנשות המגזר הערבי וליגה למקומות עבודה. "יש לנו סיירת שנוסעת בעולם ומפיצה את הבשורה במקומות שיש בהם פרטנריות מתאימות", אומרת סער אמיר, סמנכ"לית שיווק איגוד הכדורשת הישראלי, בעצמה שחקנית בקבוצת הוד־השרון בשמונה השנים האחרונות.

           

          שלף לא ידעה את כל זה כשהחלה לשחק. "שבועיים לפני שאורי נפטר, הוא פגש את מודי רובינשטיין. אורי אמר לו, 'אתה מודי כדורשת שמקים קבוצות בתל־אביב? אתה חייב לגרום לאישה שלי לקום מהספה, כי היא לא עושה שום דבר עם עצמה'. באמת לא עשיתי שום דבר. מאז שילדתי את גלי ישבתי על הספה כל ערב, ורק רציתי שיניחו לי. לא רציתי לדבר עם אף אחד ובטח שלא לעשות ספורט".

           

          "אמא נהייתה פתאום ספורטאית". עם הילדים, ניב וגלי (צילום: אלבום פרטי)
            "אמא נהייתה פתאום ספורטאית". עם הילדים, ניב וגלי(צילום: אלבום פרטי)

             

            ואז?

            "אחרי שאורי נפטר, מודי הציע לי לבוא לשחק. סירבתי. ניב היה בן ארבע, גלי הייתה בת שנה וחצי. לא היה בי רצון. פעם בשבוע מודי היה לוחץ, 'אני פותח קבוצה ממש מתחת לבית שלך, את לא צריכה להתאמץ, רק לרדת במדרגות'. אחרי חצי שנה כבר לא היה לי נעים. אם בנאדם כל כך רוצה שאני אבוא, אני אלך. כנראה גם משהו בתוכי רצה לקום ולעשות משהו".

             

            בקבוצה של שלף, שבה, כאמור, היא משמשת קפטנית, משחקות גם מיקי חיימוביץ' והבמאית מיכל ורשאי, שכמעט מהרגע הראשון הבינה שיש פה סיפור והחלה לצלם את מה שיהיה

            "שבועיים לפני שאורי נפטר, הוא פגש את מודי רובינשטיין. אורי אמר לו, 'אתה מודי כדורשת שמקים קבוצות בתל־אביב? אתה חייב לגרום לאישה שלי לקום מהספה"

            בעתיד סרט תיעודי על הקבוצה. שלף היא הרוח החיה מאחורי דבוקת הנשים הזו. "מצאתי חברות חדשות שלא הכירו את אורי ולא היו בחיים הקודמים שלי. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנת האבל, להקים משהו מההתחלה, להרכיב קבוצה, לעלות איתה ליגה למקום תחרותי. הייתי במקום הכי נמוך שיכול להיות והוכחתי לעצמי שאפשר לקום. יש עוד המון נפילות, ואני אומרת לעצמי, 'די, אני לא רוצה יותר, אין לי כוח'. גם אז, אני מצליחה לשמוע את אורי אומר לי, 'את עושה עבודה מדהימה, תמשיכי'".

             

            בימים אלה היא מנסה לרתום את רון חולדאי, ראש עיריית תל־אביב, להקצות לקבוצתה אולם ספורט מתאים בעיר, משום שכרגע אולם הבית של "הפועל אורי" נמצא באור־יהודה. שלף מלאת מוטיבציה לחולל שינויים טובים בקבוצה, אבל מסביב שואלים אותה מה עם אהבה.

             

            "אני לא חושבת שאתחתן שוב, אבל אולי כן אהיה בזוגיות", היא אומרת, "אני בטוחה שאורי היה רוצה את זה בשבילי. אני לא מחפשת שום תחליף לאורי או אבא לילדים. יש לי תמיכה מהמשפחה לכל המשכיות שתהיה, אבל מה שיבוא בעתיד, אף פעם לא יהיה במקומו".

             

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד