מי הרופאה שעשתה הכי הרבה צנתורי לב ומי שיאנית ההתמחויות?

פרופ' עידית מטות: מנהלת המערך הרפואי הכי גדול בישראל

פרופ' עידית מטות, את מנהלת זה עשר שנים את מערך ההרדמה, טיפול נמרץ וכאב במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב).

מה כוללת העבודה?

"מדובר במקצוע מדהים, מרתק, מלא אדרנלין ומאתגר. רופא מרדים נאבק על החיים של כל המטופלים – מפגים ועד קשישים, עם מחלות וסיבוכים המאפיינים כל גיל. משום כך עליו להכיר את כל תחומי הרפואה. התחום שלנו נוגע בחיים ובמוות בצורה משמעותית. אני עובדת משש בבוקר עד שעות הערב המאוחרות ואני המאושרת באדם. מעבר לזה שאני רופאה מרדימה פעילה, אני אחראית על 100 רופאים ואחראית ניהולית וקלינית על 30 חדרי ניתוח. אני עוסקת גם בהוראה והכשרה של כל הצוותים, כולל הסטודנטים והסטאז'רים, וגם בפיתוח של תחומים חדשים".

מטות, בת 57, חברה זו השנה החמישית בוועדת סל התרופות (שיא בפני עצמו) ויושבת ראש איגוד הרופאים המרדימים. בעלה, ד"ר ישראל מטות, הוא נוירולוג ילדים ב"הדסה" ויש להם שני בנים ונכדה. גם אמה של פרופ' מטות הייתה רופאה מרדימה. "היא עבדה שעות ארוכות, נעדרה במשך שבועות בזמן מלחמות ושהתה בחו"ל בשבתונים, ולא הרגשנו שהוזנחנו. עבור כולנו המשפחה היא ערך עליון, אבל אם לא משקיעים – אין סיכוי להתקדם".

זה דורש הרבה ויתורים.

"מציק לי שאני לא פוגשת מספיק את החברים. אבל איני מוותרת על ריצה של 10 ק"מ בחמש בבוקר שלוש פעמים בשבוע, על חדר כושר עם בעלי פעם בשבוע ועל בישולים, שאני אוהבת מאוד".

(מאת: צפורה רומן)

עידית מטות. מנהלת עשר שנים את מערך ההרדמה, טיפול נמרץ וכאב במרכז הרפואי תל אביב(צילום: יובל חן)

ד"ר חנה וקנין־אסא: הרופאה שעשתה הכי הרבה צנתורי לב

ד"ר חנה וקנין־אסא (53) היא האישה היחידה שמנהלת שירות צנתורי לב בישראל, ועושה זאת בבית החולים בילינסון בפתח־ תקווה. היא ביצעה עד כה אלפי צנתורים ומאות השתלות מסתמים.

למה בחרת להיות מצנתרת לב?

"כתיכוניסטית התנדבתי במד"א ונשלחתי עם אמבולנס לביתו של אדם שלא הצלחנו להציל את חייו. פטירתו והעובדה שלא היו לי כלים לעזור לו הביאו אותי להחלטה ללמוד רפואה. אחרי התמחות בפנימית ובקרדיולוגיה, בחרתי לעשות תת־התמחות בצנתור. זה תחום דינמי, שיש בו חידושים ופעולות מאתגרות מדי יום. מטופל מגיע לבית החולים בסכנת חיים, עם התקף לב, כשהוא סובל מכאבים בחזה, ולאחר שאני מצנתרת אותו ופותחת את העורק החסום, אני רואה בזמן אמת תגובה מיידית שנותנת לי סיפוק רב".

העובדה שאת אישה במקצוע שרובו מאויש בגברים פגעה בהתקדמותך?

"אכן, אין הרבה נשים במקצוע הזה, אולי בגלל שעות העבודה הרבות, ההקפצות לבית החולים, או העובדה שבתקופת היריון אי אפשר להיכנס לחדר צינתורים בגלל הקרינה, אבל אני מעולם לא הרגשתי שמגבילים אותי בשל היותי אישה. יש לי שני מנטורים בבית החולים, פרופסור רן קורנובסקי ופרופסור עבד עסלי, שתמכו בי ובקידומי ואני עובדת איתם בשיתוף פעולה פורה. כשאני בבית, אני משתדלת להקדיש כל דקה לבת שלי (בת תשע), ויש לי משפחה תומכת ובעל מדהים. עם זאת, קשה לכולם כשבעיצומו של סיפור לפני השינה מזעיקים אותי למקרה דחוף".

(מאת: צפורה רומן) 

חנה וקנין-אסא. האישה היחידה שמנהלת שירות צנתורי לב בישראל(צילום: אלבום פרטי)

ד"ר יעל אוריון: הרופאה שעשתה הכי הרבה התמחויות

תספרו: פנימית, המטולוגית, גריאטרית ופליאטיבית – ד"ר יעל אוריון מומחית בכל התחומים האלה והיא עובדת כמנהלת מחלקה פנימית־גריאטרית במרכז הרפואי תל־אביב

(איכילוב).

"עשיתי מסלול לא שגרתי", מודה ד"ר אוריון, בת 54, נשואה ואם לשלושה (23, 21, 18), תושבת כפר־ויתקין. "למדתי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחיתי ברפואה פנימית בבית החולים מאיר בכפר־סבא. אחר כך המשכתי להתמחות בהמטולוגיה, וכשסיימתי יצאתי לעבוד בקהילה, בשירותי בריאות כללית.

"כעבור תשע שנים חיפשתי אתגרים נוספים. מאחר שאהבתי מאוד את האוכלוסייה הקשישה שטיפלתי בה, פניתי לבית החולים 'שהם' בפרדס־חנה, שהוא המרכז הגריאטרי הגדול בארץ. בגיל 47 התחלתי שם התמחות בגריאטריה ועם סיומה נשארתי שם כמנהלת מחלקה לסיעוד מורכב ותומך. עם הזמן הייתי אחראית על שלוש מחלקות כאלו. ב־2016, כעבור שש שנים, עמדתי בבחינה לקבלת מומחיות ברפואה פליאטיבית (גישה טיפולית המתמקדת בשיפור ובשימור איכות חייהם של חולים המתמודדים עם מחלה קשה), זו המומחיות הרביעית שלי".

מה עושים עם ארבע התמחויות?

"מדובר במקצועות קרובים זה לזה, וכל אחד מהם נותן לי נקודת מבט מעט שונה על החולה ומאפשר לי לראות אותו כמכלול. החולים הקשישים מעניינים ברמה האישית. יש על מה לדבר איתם. זו רפואה אישית יותר, כמו הרפואה של פעם".

יש לך טיפ לרופאות צעירות?

"תסתכלי תמיד על הסיטואציה הרפואית לא רק כאשת מקצוע, אלא גם מנקודת מבטו של המטופל. כך תוכלי לעזור יותר לחולה ולעצמך".

(מאת: צפורה רומן)  

ד"ר יעל אוריון. מתמחה ברפואה פנימית, המטולוגית, גריאטרית ופליאטיבית (צילום: אלבום פרטי)

ד"ר שושנה ערמון: הרופאה הפעילה הכי מבוגרת בארץ

בגיל 81, ד"ר שושנה ערמון, קרדיולוגית, ממשיכה לעבוד כרופאה בכירה במחלקה פנימית י' במרכז הרפואי תל־אביב (איכילוב). מאז שיצאה לגמלאות, היא עושה זאת בהתנדבות. ערמון, אלמנה, אם לשניים, סבתא לשישה וסבתא־רבתא לנין, מתגוררת בתל־אביב. "בשנת 2002, בגיל 66, יצאתי לגמלאות מתפקידי כסגנית מנהל בכירה במחלקה פנימית ב' באיכילוב. כבר למחרת התייצבתי לעבוד כרופאה מהשורה, בהתנדבות", היא מספרת. "היו לי הצעות לעבור לרפואה פרטית, אבל נולדתי לעבודה בבית חולים. אני אוהבת לעבוד בצוות, ללמד, להסביר, להתפתח. לפחות שעתיים ביום אני יושבת מול המחשב ולומדת על חידושים ברפואה. אני משתתפת בכנסים בארץ ועד לפני שנתיים השתתפתי גם בכנסים בחו"ל, עד שהתחלתי לסבול מבעיות בגב".

"פעמים רבות אני חושבת שמספיק, אבל כשאני מגיעה למחלקה המחשבה הזו נעלמת. הרופאים הצעירים מתייחסים אליי נהדר, מקשיבים לי, דואגים לי ולא נותנים לי להרגיש שאני לא רלוונטית. אילו חשתי כך, באותו רגע הייתי עוזבת. הידיעה שעליי להתייצב בשמונה בבוקר במחלקה, נותנת לי טעם לקום בבוקר וטעם לחיים".

(מאת: צפורה רומן)

ד"ר שושנה ערמון. "בגיל 66, יצאתי לגמלאות וכבר למחרת התייצבתי לעבוד כרופאה מהשורה, בהתנדבות" (צילום: אלבום פרטי)

חנה דיבון: המיילדת שיילדה הכי הרבה לידות

במשך 53 שנים עבדה חנה דיבון (79) כמיילדת במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים, במהלכן יילדה יותר מ־40,000 לידות. לפני שש שנים יצאה לגמלאות, היא נשואה, אמא לחמישה, סבתא ל־22 נכדים וסבתא־רבתא ל־13 נינים. "מאז שהייתי ילדה חלמתי להיות אחות", מספרת דיבון, שבגיל 19 החלה ללמוד סיעוד, המשיכה לקורס מיילדות ועבדה בבית חולים שערי צדק כל השנים.

"לא ספרתי אחת־אחת, מדובר בחישוב שערך בית החולים לפי מספר השנים שעבדתי ומספר הלידות הממוצע במשמרת. עד היום, כשאני מסתובבת בירושלים אני פוגשת נשים שמזהות אותי ואומרות לי: 'הלידה איתך הייתה חוויה שלא אשכח'. היו נשים שהודיעו שאם אני לא מגיעה עכשיו לבית היולדות, הן לא מוכנות ללדת, והיו גם שתי נשים שילדו אצלי שבעה או שמונה ילדים והתקשרו לספר שבעקבותיי החליטו ללמוד מיילדוּת".

לא חשת שחיקה בעבודה לאורך שנים כה רבות?

"זה מקצוע שמביא כל כך הרבה שמחה לעולם, לכן הוא אינו שוחק".

יילדת קרובות משפחה?

"כן, יילדתי 21 מתוך 22 נכדיי וגם כמה מהנינים. זו הייתה חוויה גדולה, דאגה מקצועית לצד התרגשות עצומה".

(מאת: יעל גרטי)

חנה דיבון. יילדה יותר מ־40,000 לידות(צילום: אייל פישר)

נינה קראסינסקי: עובדת מד"א שהתרימה הכי הרבה מנות דם בישראל

נינה, ההישג שלך הוא 57,991 מנות דם שאספת. עד שהכתבה תתפרסם, זה כבר יהיה גבוה יותר.

"ביום מוצלח, כשהכל זורם, אני מתרימה 30 עד 40 מנות דם. אחת לרבעון המתרימים מקבלים דו"ח, אבל אף פעם לא עשיתי סיכום. כשפרופסור אילת שנער, מנהלת בנק הדם, בישרה לי את המספר, פשוט לא האמנתי.

"אני ילידת באקו ועליתי לארץ ב־1990. לפני 24 שנים הגעתי לסניף בנק הדם של מד"א בבאר־שבע. הם חיפשו מתרימי דם והתחלתי כמתנדבת. לא היה לי ניסיון קודם. אחרי חצי שנה התקבלתי כעובדת בשכר".

מה צריך לדעת כדי להיות מתרימה טובה?

"מתרים צריך כמובן לדעת איך למצוא וריד ואיך לדקור נכון. צריך גם להכיר את כל הכללים ולדעת לפתור מצבים, כמו למשל כשמפספסים וריד. במקרה כזה צריך להתנצל, ולשאול את התורם אם הוא מסכים להידקר פעם שנייה. גם אם לא יסכים, הוא יקבל ביטוח דם לשנה, הוא לא אשם שלא מצאתי לו את הווריד".

(מאת: צפורה רומן)

נינה קראסינסקי. אספה למעלה מ-57 אלף מנות דם(צילום: ליאור רוטשילד)

נעמי היציג: האישה שתרמה הכי הרבה מנות דם

"סוג הדם שלי הוא AB, דם כחול, הכי נדיר שיש. בגיל 20 הגעתי למד"א כדי לתרום דם לקרוב משפחה ואז ביקשו ממני להתנדב כתורמת רשומה. היו מזעיקים אותי כשנזקקו למנה טרייה מסוג הדם שלי. כשנישאתי לשלמה, הוא הצטרף אליי. לפני כ־30 שנה התקשרה אלינו מנהלת 'מרכז פרזיס' (המקום שבו מפרידים את הדם לטרומבוציטים ולפלזמה) ושאלה אם נהיה מוכנים להירתם. כל תרומה כזו נחשבת לחמש תרומות דם רגילות. הסכמנו כמובן. בדרך כלל מפסיקים לתרום דם בגיל 65, ואני נאלצתי להפסיק בגיל 64 בגלל עניינים רפואיים. רשומות אצלי 140 תרומות, אבל קרוב לוודאי שהיו יותר, כי בתחילת הדרך הרישום לא היה מדויק".

(מאת: צפורה רומן)

נעמי היציג. "רשומות אצלי 140 תרומות, אבל קרוב לוודאי שהיו יותר"(צילום: אלבום פרטי)

• עוד שיאניות ישראליות בגליון "לאשה" החדש והחגיגי, עכשיו בדוכנים