בחלל הכניסה המואר של מרכז היום לקשיש בחולון, שנחנך לפני חודש בשכונת תל גיבורים הוותיקה, יושבות על כורסאות צבעוניות שלוש החברות מרי, שרה ומהין. הן נהגו להיפגש ב״מרכז קליין״ בשכונה הסמוכה, עד שנפתח המרכז החדש. אז נפרדה מהן מהין, שביתה נמצא ממש ממול. ״ראיתי את הבנייה וכל יום באתי לשאול מתי פותחים״, היא מספרת. שתי החברות באו לבקר אותה, ונראה שהן יתקשו לחזור. ״זה כמו בית מלון, במרכז השני זה יותר מקלט״, הן מסבירות.
המבואה אכן גבוהה ומוארת ביחס למרכזי היום לקשישים בישראל, הצנועים לרוב במידתם. קשה גם להתעלם מגובהו ומחזיתו הלבנה המודרניסטית של המבנה, כאשר נוסעים ברחוב המעפילים הסואן. לעיני העוברים והשבים נחשפת מרפסת ענקית וחזית צדדית ארוכה (50 מטר) שנמתחת לאורך הכביש, וחושפת שלוש חצרות פנימיות.
"המרכז הרב-גילאי" נקרא כך, משום שבקרוב יצטרפו לכאן לא רק אנשים מבוגרים אלא גם ילדים והוריהם. זה יקרה כאשר ייפתח בבניין מרכז טיפולי לילד הרך, שבמסגרתו יטפלו פסיכולוגים ועובדות סוציאליות בילדים עד גיל 6, במסגרת שירות של אגף הרווחה העירוני.
את הבניין תכנן האדריכל גדעון פובזנר, בנו של אחד האבות המייסדים של האדריכלות המודרניסטית בישראל, שמעון פובזנר (ספר על עבודתו, מאת צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון, יצא לאור בימים אלה). המבנה משתרע על פני 2,000 מטרים רבועים ועוד כ-400 מ"ר מרפסות, ועל עיצוב הפנים הופקדה האדריכלית ורד פלוק. הקשר עם פובזנר נעשה בעקבות מרכז דומה שתכנן בהוד השרון.
״אני בא מתפישת עולם מודרניסטית״, אומר האדריכל בסיור בבניין. ״הצורה באה בעקבות התוכן, והחומרים באים לידי ביטוי: הפלדה היא פלדה, הטיח לבן, ועץ הוא עץ - גם אם במקרה הזה הוא רק נראה כמו". בכך הוא מתייחס לחיפוי העץ בחזית, שלפי צו האופנה הוחלף על ידי הקבלן בדמוי עץ. זה אמנם אמור להקל על תחזוקת החומר, אך לדברי פובזנר, יש סוגי עץ עדיפים בהרבה שתחזוקתם קלה.
זה היה חניון משאיות ארוך וצר
שני הדברים העיקריים שהכתיבו את צורת הבניין נובעים מהמגרש הארוך והצר, ומאופי האנשים שעומדים להשתמש במבנה. כדי למנוע תחושה של מסדרון כלוא, כתוצאה מצורת המגרש ששימש בעבר כחניון למשאיות, החליט פובזנר לפתוח לאורך המגרש את שלוש החצרות הפנימיות, שמחדירות אור אל המסדרון הראשי ואל החדרים שפונים אליו. הפרש הגובה בין הבניין לרחוב המעפילים, שאליו פונה החזית, שימש כיתרון והפך את החצרות לאינטימיות - ולא פתוחות למבטם של הנהגים החולפים.
המסדרון הארוך מלווה את הנכנסים כבר בכניסה הדרומית המוארת, וממשיך בכך עד לחצר האחורית המוצלת, שתחומה בקיר-תמך גבוה, בשל הפרשי הגובה עם המגרש השכן. לאורך המסדרון ממוקמים חדרי הפעלות ושני "חללי שהייה" - האחד נרחב, ומשמש בחלקו לפינת ישיבה וביתר לחדר האוכל, עם גריד עמודים עגולים שמפרידים אותו מהמסדרון; השני מופנם יותר, ותחום בחדרי ההפעלות. סבכת עץ אקוסטית בצורת גל עוברת לאורך כל 50 מטרים של המסדרון.
להבטיח שמטופלים דמנטים לא יברחו מהמרפסת
מבוגרים ומוגבלים זקוקים לנגישות מרבית. מאחר שהמגרש ממוקם בין שני רחובות (המעפילים ואלחריזי) שהפרש הגובה ביניהם מגיע לכדי קומה של בניין, היה צורך לבנות את מפלס הקרקע בדיוק באמצע הדרך. מכל רחוב, מגשרות רמפות אל רחבת הכניסה.
אתגר הנגישות היה מורכב עוד יותר, בגלל תשושי-הנפש שיפקדו את הבניין ועלולים לתעות בדרכם. "אתה לא יכול להשאיר אותם ללא השגחה", מזכיר פובזנר, "אחרת הם יכולים למצוא עצמם בכביש או במקום אחר, ואף אחד לא יודע איפה הם. חיפשתי דרך לתת להם מקום פתוח באופן טבעי, ומצד שני, שלא ילכו לאן שהם רוצים״.
כך נוצר המאפיין הבולט ביותר של המבנה: מרפסת ענק בשטח של כ-270 מטרים רבועים ובגובה של שתי קומות, שמוצלת בסככת עץ ואמורה להעניק תחושה של חצר פתוחה מבלי לסכן את שלומם של מבקריה. אם האדריכל חשב שההפרש המפלסי יספיק, התברר לו שצריך להגביה את המעקות לגובה של שני מטרים ולנקוט אמצעי-בטיחות נוספים. ״הסבירו לי שהם ממש מטפסי הרים״, אומר פובזנר, ״אי אפשר לסמוך עליהם שהם לא יברחו״.
מעל המרפסת הגדולה ממוקמת מרפסת נוספת, בקומה השלישית, שתשמש את הילדים שיטופלו כאן (האגף הזה עדיין נמצא בבנייה). למרכז הטיפול לילדים ולקומת תשושי הנפש, שתיפתח אחרי חג הפסח, תהיה כניסה נפרדת מהרחוב השכן.
רב-גילאי? ההזדמנות הוחמצה
בישראל פועלים 165 מרכזי יום לקשישים. לדברי אורנה בר, מנהלת קרן הסיוע להקמת מרכזי יום לקשישים בביטוח הלאומי, מדי שנה מוקמים בין שלושה לארבעה מרכזים חדשים, וכ-20 אחרים משופצים או מורחבים. המבנים פעילים בשעות היום ומרכזים הפעלות שונות - תרפיה באמנות או בספורט, הרצאות או מספרה - לקשישים שמתגוררים בבתיהם, אך נזקקים לסיוע מסוים בשגרת יומם, כולל ארוחות בוקר וצהריים.
לנוכח הזדקנות האוכלוסייה הישראלית, מציינת בר, גובר הביקוש להקמת מרכזים תומכים, וביתר שאת לתשושי הנפש שדורשים טיפול פרטני יותר. ״אוכלוסיית הזקנים הדמנטים גדלה, ובני המשפחה הבינו שהעובד הזר המועסק על ידי המשפחה זקוק לקבל יום חופשה או סוג של מנוחה, בזמן שהזקן שוהה במרכז היום״, היא אומרת.
המרכז הרב-גילאי בחולון מציג תפישה ייחודית: מלבד קהל הקשישים, אמורים לפקוד אותו בקביעות הורים וילדים, שישתמשו במרכז הטיפול לילד. אלא שההזדמנות למפגש בין-דורי הוחמצה, משום שלכל אחד מהקהלים יש חללים שונים בקומות שונות ואף כניסות נפרדות, כך שהם לא עתידים להיפגש. אם לא די בכך, הרי שמרכז הטיפול לילד ומרכזי הקשישים יפעלו בשעות היום בלבד, ולא יהפכו לאבן שואבת לסביבתם בשעות אחר הצהריים והערב.
מחקרים הראו, כי הפרדת הקשישים למבנים מבודדים - בתי אבות, דיור מוגן וטיפול סיעודי – מדירה אותם מהסביבה הכללית ומגבירה את הדיכאון שהם שרויים בו. במדינות שונות כבר גוברת המגמה של שילוב גילאים במרכזי הטיפול לאוכלוסייה המבוגרת, באופן שלא רק מחבר את הזקנים לילדים ולצעירים, אלא גם ממקסם את השימוש במבנה אחד: במקום שעות ספורות ביום - יממה שלמה.
כך, למשל, במרכז היום לקשישים במרכז ברצלונה, שתכנן משרד RCR הספרדי (חתני פרס פריצקר לאדריכלות אשתקד), משולבת ספרייה ציבורית שפתוחה כל שעות היום. מלבד האדריכלות המרשימה, הספרייה בנויה כגשר בין שני בניינים קיימים, ומהווה שער כניסה אל החצר האחורית שבה ממוקם מרכז הקשישים. השילוב בין הקהלים מייצר קסם מיוחד, כאשר בחצר נפגשים זקנים, בני נוער וסטודנטים שלומדים בספרייה, לצד ילדים והוריהם שבאו לשעת סיפור או להשתעשע בגן המשחקים האחורי.
יש גם בתי אבות שהכניסו גני ילדים פנימה, וכך הזקנים והפעוטות חולקים את חדר האוכל ואת חדרי ההפעלות. לפני שלוש שנים התפרסם בעולם בית האבות ״סן וינסנט״ בסיאטל, ארצות הברית, הודות לסרט תיעודי שסקר את השילוב הבין-דורי שמתרחש בו. גם בגרמניה צוברת התופעה תאוצה ניכרת, עם הקמתם של בתים ״רב-גילאיים״ (או ״רב-דוריים״, Mehrgenerationenhaus). אחד המרשימים בהם, ״בית אנה האג״ בשטוטגרט, שתוכנן במשרד Aldinger ב-2007, זכה לפרסום הודות לאולם התלת-קומתי שנמצא בלבו, ובו נפגשים בני אדם בראשית, באמצע ובסוף חייהם.
ומה יהיה עם התחזוקה לאורך זמן?
תשע שנים עברו מאז שהועלה הרעיון להקים את המרכז ועד חנוכתו, והמהלך עלה 16.5 מיליון שקלים (לא כולל ריהוט וציוד), במימון של העירייה, הביטוח הלאומי ותוכנית "אשל" של ג'וינט ישראל. מנהלת המרכז היא מיכל מגדסי, שכבר ניהלה מרכז-יום לקשישים בחולון, והיא כבר מבחינה בשני צדי המטבע של ההשקעה הכספית: ״הקשיש מרגיש שהשקיעו בו, שחשבו עליו, אבל ישנו פער בין עלויות התחזוקה של מבנה כזה ובין יכולות העמותה שמפעילה את זה״.
פובזנר מאשר את הדברים: ״אלה מבני הציבור היחידים שמקימים למעשה בשכונות - ועד שמשקיעים בבנייה, לא משקיעים בתחזוקה. זה לא עניין של כסף, זה עניין של מודעות״.
--------------------
איך ייראה המהפך שתעבור כל שכונת תל גיבורים בחולון? לחצו
