כעסת?
"איך יכולתי לכעוס, זה מה שעשה את אמא שלי לאחת הנשים הכי חשובות בהיסטוריה של העיתונות".
על אף שהיא מדברת על אמא שלה, וויימאות לא מגזימה אפילו קצת. קתרין גרהאם, שלקחה את ניהול ה"וושינגטון פוסט" בלי שום ניסיון, עם אפס ביטחון ובלי אף מודל לחיקוי, היא לא רק אחת הנשים החשובות בהיסטוריה של העיתונות, היא אחד האנשים החשובים בהיסטוריה של העיתונות. ואם למישהו עוד היה ספק, הוא הוסר ברגע שמריל סטריפ לקחה על עצמה לגלם את גרהאם בסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג. אם מריל סטריפ מגלמת אותך, את יודעת שעשית את זה.
פוליצר בגיל 80
אליזבת (לאלי) וויימאות נולדה לעולם של תקשורת ופוליטיקה. אביה, פיליפ גרהאם, היה הבעלים של ה"וושינגטון פוסט" כשזה עוד היה עיתון מקומי קטן וכמעט זניח. הוא סבל מבעיות נפשיות וב־1963, ימים ספורים לאחר ששוחרר מבית חולים פסיכיאטרי, שם קץ לחייו בגיל 48. לאלי הפכה למשענת שהחזיקה את אמה, קתרין, שעוד לפני שהיה לה מספיק זמן להתאושש, הייתה צריכה לקבל הכרעות לגבי גורל העיתון. כל זה היה חדש לה לגמרי.
"אבא שלי היה מאוד חזק וחכם ונוצץ", מספרת וויימאות, "והיא הייתה פשוט אמא. היא גידלה ארבעה ילדים, לקחה אותנו לחוגים, לא היה לה ניסיון והיא מעולם לא עבדה מ־9 עד 5. היא הייתה
חסרת ביטחון לגבי הרבה דברים, אבל היא כן ידעה שהיא לא מוכנה למכור את העיתון".
תגדירי חסרת ביטחון.
"בהתחלה אפילו את נאומי הרמת הכוסית בחג המולד הייתי צריכה לעזור לה לכתוב. היא הייתה עושה עליהם חזרות אצלי בחדר: 'שלום לכולם, אני מאוד שמחה להיות כאן בחג המולד'. כתבתי לה את הנאום לחבר המנהלים שבו היא מודיעה שהיא לא רוצה למכור את העיתון. היא שמרה את הנאום הזה וכללה אותו בספר שלה, שזכה בפרס פוליצר כשהייתה בת 80. אז זו אישה שלמעשה התחילה את הקריירה שלה בגיל 45 בלי שום ביטחון, ו־20 שנה אחרי הייתה בין אנשי העסקים המובילים באמריקה".
חלק מזה בוודאי קשור לעובדה שלא היו עוד נשים בתפקידים כאלה.
"אז לא כל כך שמנו לב שיש רק אישה אחת, כי זו הייתה המציאות. החברים של ההורים שלי היו זוגות מסורתיים במובן שבו הגבר הלך לעבוד והאישה נשארה בבית לגדל את הילדים. קשה לנשים צעירות היום להבין עד כמה זה היה עולם של גברים. אחרי ארוחות ערב בוושינגטון הייתה חלוקה ברורה לשתי קבוצות, הנשים היו הולכות לחדר לדבר על אופנה, והגברים היו נשארים בסלון לדבר על פוליטיקה. אמא שלי שמה לזה סוף, היא לא הלכה לדבר על אופנה. היא חשבה שתחזיק את העיתון באופן זמני לפני שתעביר אותו אלינו, אבל אחרי זמן קצר היא התחילה ליהנות, צברה ביטחון והבינה שהיא טובה בזה".
גרהאם החלה לשנות את ההיסטוריה ב־1971, כשאישרה לפרסום את "מסמכי הפנטגון" אשר הוכיחו כי ממשלת ארה"ב שיקרה לאמריקאים לאורך שנים לגבי ההתרחשויות במלחמת וייטנאם. בית המשפט אסר על פרסום המסמכים המודלפים וגרהאם החליטה לתמוך בעורך העיתון, בן בראדלי, ולפרסם בכל זאת. הסיפור האדיר הזה הפך לסרט "העיתון", המועמד לאוסקר בטקס שיתקיים בשבוע הבא והעניק למריל סטריפ מועמדות נוספת לפרס השחקנית הראשית על עוד הופעה שבה היא נטמעת לגמרי בדמות.
וויימאות, שאת דמותה שלה מגלמת אליסון ברי, מאוד אהבה את הסרט. "זה סרט מצוין, מריל ממש הפכה לאמא שלי. אני חושבת שספילברג העביר היטב את ההתפתחות שלה מעקרת בית לאחד מאנשי העסקים הטובים באמריקה. זה תהליך שלקח במציאות הרבה שנים ובסרט נמשך בערך שבוע".
שנה אחרי "מסמכי הפנטגון" נפל לידי ה"וושינגטון פוסט" תפוח אדמה לוהט נוסף, הפעם בדמות הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון. זה כבר היה מבחן גדול עוד יותר. הפעם זו הייתה ממש מלחמת ראש בראש עם הנשיא ריצ'רד ניקסון. וויימאות זוכרת ימים לא נעימים. "ניקסון היה מאוד מפחיד. חששנו שהוא ייקח לנו את הרישיון להפעיל תחנות טלוויזיה שאבא שלי קיבל הרבה שנים קודם. לא הייתה לנו אבטחה בבית והיו סיבות לפחד.
אמא שוב הייתה צריכה לקחת החלטה מאוד גדולה, אם ללכת עם סיפור שהיה הרבה יותר מסובך והרבה יותר ארוך. ה'פוסט' התעסק בווטרגייט חצי שנה ואף כלי תקשורת אחר לא נגע בזה. היא הייתה מאוד מודאגת לאורך התקופה הזו".
גרהאם החליטה שוב ללכת עם האינסטינקטים של בן בראדלי, אבל כאשר ב־1976 יצא הסרט "כל אנשי הנשיא", שתיאר את חשיפת הפרשה, לקתרין גרהאם לא היה חלק בו. "הם שלחו אליה את רוברט רדפורד, שיגיד לה שהיא לא תהיה בסרט", מספרת וויימאות. "היא זו שהייתה צריכה לקחת את ההחלטה הקשה והמסוכנת הזו, בלי להיות בטוחה בכלל במקור, ובסוף הם משאירים אותה מחוץ לסרט? היא הלכה לפרמיירה ממש כועסת. זו באמת הייתה תקופה אחרת, היא הייתה יכולה לעבור שבועות וחודשים בלי לדבר עם אישה אחרת כי לא היו נשים כמוה".
אם יש סצנה אחת ב"העיתון", שאותה וויימאות לא אהבה, היא זו שבה קתרין ובן בראדלי מדברים על חציית גבולות של עיתונאים ביחסים עם פוליטיקאים. "זה היה קטע מוגזם ואפילו קצת לא אמיתי. אני לא חושבת שקתרין גרהאם נזקקה להרצאות על אתיקה ואי־חציית גבולות. היא האמינה שחשוב לשמור על יחסים עם אנשים, גם כאלה שהיא לא מסכימה איתם. שנים רבות אחר כך היו לה יחסים מאוד קרובים עם ננסי רייגן. ננסי הייתה מגיעה אלינו הביתה לארוחת צהריים, ובוקר אחד הייתה ידיעה שלילית מאוד על רונלד רייגן בעמוד הראשון של ה'פוסט'. אבל שתי הנשים האלה הצליחו לעקוף את זה ושמרו על היחסים הטובים ביניהן".
מרואיין כועס וזועף
אף שגדלה בבית של עיתונות והוצאה לאור, וויימאות עצמה לא נמשכה לעבודה עיתונאית. לפחות לא בהתחלה. בדיוק כמו במקרה של אמה, זה קרה לה בגיל מאוחר יחסית. ההבדל הוא שלה לא הייתה בשום שלב בעיה של ביטחון. "כתבתי ספרים, עבדתי בשביל בובי קנדי לפני שהוא נרצח, ואז חבר שהיה עורך ה'ניו־יורק מגזין' אמר: 'בואי תעבדי בשבילי' והלכתי. כתבתי להרבה מגזינים והתחלתי לראיין את מנהיגי העולם. העורך ב'ניוזוויק' אמר לי: 'אם תבואי לעבוד בשבילי, אעשה אותך כוכבת'".
והוא צדק. וויימאות הצטרפה ל"ניוזוויק" והחלה להסתובב בעולם. היא ראיינה את כל ראשי מדינות המזרח התיכון, פגשה את אחמדינג'אד באיראן, את אסד בסוריה. את בנזיר בוטו ראיינה
ממש זמן קצר לפני שזו נרצחה, אין כנראה מנהיג עולמי חשוב שהיא לא פגשה, כולל פחות או יותר כל ראשי ממשלת ישראל ב־30 השנים האחרונות.
יש מנהיג עולמי שלא תראייני?
"לא, אני לא יכולה לחשוב על מישהו כזה".
מי המרואיין הכי מאיים שפגשת?
"ראיינתי את סלובודן מילושביץ' קצת לפני מלחמת הבלקן. הוא כעס וזעף במשך שעתיים ובסוף זרק אותי מהחדר. מאוד נהניתי".
מה לגבי מנהיגים ישראלים?
"שמעון פרס היה הישראלי הראשון שראיינתי, בשנות ה־80 של המאה הקודמת. הערצתי אותו. ראיינתי את שרון המון פעמים, אפילו סיקרתי את המשפט שלו, הוא היה טיפוס מרתק. ומאוד־מאוד אהבתי את יצחק רבין".
וויימאות, בת 74, הייתה נשואה בשנות ה־60 במשך שש שנים לארכיטקט יאן וויימאות ויש לה שני ילדים. לפני חודשיים איבדה את אחיה, וויליאם, ששלח יד בנפשו בדרך דומה לאביו. הוא היה בן 69 ו־וויימאות עדיין לא מסוגלת לדבר על כך. היא שותפה בכירה בצוות העורכים של ה"וושינגטון פוסט", למרות העובדה שהמשפחה שלה מכרה את העיתון ב־2013 לג'ף בזוס (מייסד אמזון). כמו כולם, היא מודאגת מעתיד העיתונות בעידן הפייק ניוז. "זו בעיה מאוד גדולה. לפני המדיה החברתית הכל היה עובר עורכים והיו פילטרים, היום אין שום מחסומים, זה עולם מסוכן".
עד מתי תמשיכי להתרוצץ ככה בעולם המסוכן הזה?
"עד שלא אוכל יותר. אני נהנית מכל רגע בעבודה הזו, זה בגנים שלי, אני לא יכולה להילחם בזה".
