לאן כולם נעלמו? הרגע ליוויתי אותם בבכי לגן ופתאום הם נוטשים אותי

היא מתעכבת עוד שעה ועוד כמה דקות, מפחדת לחזור לבית הריק בסוף היום. ענת לב אדלר לא מבינה מתי התחלף פנקס החיסונים בפנקס חוגר

ענת לב אדלרפורסם: 11.03.18 08:57
מתי התינוק שלי התחיל ללבוש מדים?
מתי התינוק שלי התחיל ללבוש מדים?

אדון זמן נכבד, לפני שעה וחצי חיתלתי את הבן שלי על ספסל בפארק הירקון. הוא היה בן כמה חודשים ואני הייתי אמא טרייה ומבוהלת. לא הספקתי למצמץ וכבר השארתי אותו בגן טרום-טרום חובה כשאני ממררת בבכי מעבר לדלת והוא מתפלש בארגז החול. רק הגעתי לקצה הרחוב ותיקנתי את האיפור וכבר שלום כיתה א', ושוב מסדר בכי, וביי-ביי בית ספר יסודי ואיך יכול להיות? כי התיכון שלו הוא גם משהו שאני זוכרת כמו חתיך שחותך אותי על סקייטבורד, משב רוח מהיר של ריח נעורים שהתחלף בלי שאשים לב בניחוח שמן הרובים שנקרש בין סיבי הבד הצה"לי.

 

שקט שיכול להרוג

אבל בחיאת, הרי רק לפני סיבוב אחד של מחוגים עוד קיטרתי על הימים הבלתי נגמרים, על הנזלת בגינה, על מוקשי הילקוטים והצלחות הקרושות מהצהריים שהמתינו בסלון, מפוזרים מעל מגדל של קוביות וחליפות ג'ודו משלשום, שאף אחד מלבדי לא יאסוף, ותוך שנייה וחצי, בזמן שאני מחשבת לאיזה צד של הספה להתמוטט בסוף היום, הוא מתקשר מהבסיס ומודיע שהוא נשאר בסוף שבת ואז אני צוללת שוב לתוך תהום ריקה של אוקיינוסים של ימים שצריך למלא עד היציאה הבאה.

 

ככה עברתי לחיות. משישי לשישי, מיציאה ליציאה, ובמהלך השבוע, אני מושכת בו, בזמן, כמו שמושכים בצק לחלה, ומסדרת לעצמי עוד הרצאה בערב, כי ממילא הבית ריק, ועוד פגישה בשש ועוד דרינק קטן אחרי העבודה, ובסוף אין ברירה, חוזרת לבית הריק שהשארתי בבוקר, והוא דומם ומסודר ונדמה לי שאנחנו לא חיים בבית, אלא במוזיאון. הדבר היחידי שזז הוא מפלס המים בכד השקוף של הנוריות, שהיו צמאות ושתו היום קצת יותר. ואם הייתי רוצה לחיות במוזיאון, אני אומרת לבנזוג, הייתי יצירת אמנות, ואלוהים יודע שאני לא.

 

והשקט הזה. השקט הזה יכול להרוג אותי, וגם אותו, את אב הבית, אבל הוא הרבה יותר משוכלל ממני בהסתגלות ואני מתפללת שתיכף תיפתח הדלת והשמיניסטית שבאופן כללי עברה לגור בצופים תתפרץ פנימה עם איזו חבורת לובשי חאקי שיתפזרו לי בכל הסלון וישאלו מה יש לאכול.

 

כן, אני יודעת שאני אולי נשמעת משוגעת, אבל הרף חיינו הוא כיריית האבן מן הקלע ועד נחיתת כובדה על המים, בלופ, בלופ, והכל הופך לעיסה אחת של זמן. מתי התינוק שלי התחיל ללבוש מדים, ומתי פנקס החיסונים התחלף בפנקס חוגר? ומה פתאום הוא ישן במיטה זרה, ומי זאת הנערה הזו שכל כך דומה לי, אבל מחבקת אותו במקומי והאם זה הם? אולי אלה הם, אני והחבר הראשון שלי, ההוא מהצבא, כי אני כל כך דומה לה, והוא כל כך דומה לו ומתברר שקו ישר הוא תמיד גם מעגל.

 

כבר לא צריך שאחבק אותו בזמן החיסון
    כבר לא צריך שאחבק אותו בזמן החיסון

     

    הקיום שלו כבר נפרד ממך

    עם כל זה שחלק גדול מאוד מהשנים בהן הילדים שלנו ממש קטנים אנחנו מוצאים את עצמנו מקטרים על כך שאין לנו זמן לעצמנו, הרי שכיום, כאשר אני כבר במקום אחר, בעשור אחר, עם ילד שיצא מהבית וילדה שתיכף מתגייסת, אני מבינה שדווקא הנוכחות של מישהו בבית שתלוי בך, שצריך לחזור אליו ולהתמסר לו, מסדרת משהו מאוד עמוק במנגנון החיים שלנו. העובדה הזו הפשוטה שאינה ניתנת לערעור, שיש משהו שהוא הרבה יותר משמעותי וחשוב ממך, איכשהו מסדרת נכון את הכלים על לוח הנשמה.

     

    ופתאום המשהו הזה מסמס לך שהוא שומר בלילה, ושאם אפשר לקנות לו עוד גופיות טרמיות, ואת לא מבינה איך זה הגיוני שאת תישני מכורבלת בפוך והוא

    ישב לשמור לאורו של הסמארטפון, ואת מבינה שהקיום שלו כבר נפרד ממך. ואם יש שנייה מדויקת שבה חבל הטבור נחתך באופן הסופי – זו השנייה הזו בה את קולטת שלדבר הזה שהיה עד לא מזמן שלוחה של הגוף שלך, זרוע נוספת, לב פועם בתוכך, יש עכשיו חיים שלמים שאת בכלל לא שותפה להם. שיש חלקים גדולים מהיום בהם את לא יודעת מה הוא עושה, שיש ימים שלמים שאין לו בכלל זמן להתקשר אליך. ימים. כן, ימים.

     

    את מבינה שהרפליקות האלה של "תאכל, תישן, תיקח, תעשה, שלא יהיה לך קר / חם" (מחקי את המיותר), הם דברים שאת משמיעה רק בשביל עצמך, כדי להרגיע אותך, כדי שתחשבי בטעות שאת עדיין יכולה לכוון את התנועה בצמתים הסואנים של חייו. אבל אחותי, את לא. את בקושי תמרור, חצי רמזור מהבהב בכבדות לאורכה של מה שהייתה פעם הדרך הראשית, אבל ננטשה לטובת אוטוסטראדת החיים.

     

    אין לי מילים פחות פומפוזיות לתאר את זה, לבד מנטישה. כן. נטישה. הרי אף אחד לא שאל אותי, אף אחד לא התייעץ איתי, אף אחד לא בדק האם אני מסכימה להפסיק ולהיות משמעותית בחיי היומיום של הילד שלי. הוא פשוט הגיע לגיל הזה שקובע שילדים יוצאים מרשות הוריהם ובום. החיים התהפכו. וכן, כן, אני יודעת, אני יודעת, תגידו לי עכשיו שמה את מקשקשת, זו דרכו של עולם וככה זה אצל כולם וילדים גדלים ועוזבים את הבית ואת תראי, זה יעשה לו רק טוב והוא יתפתח ויצמח ויהיה עצמאי.

     

    אבל מי בכלל מדבר עליו או עליהם? אני מדברת עלי. על זה שפתאום, באמצע החיים, הדבר הכי משמעותי שהגדיר אותי – היותי אמא של מישהו שצריך אותי בכל יום מחדש – הולך ופוחת ונעלם. והוא כבר צריך אותי פחות ופחות, והוא כבר משתמש בי פחות ופחות. וכל הורה שיגיד לי שזה לא מעציב אותו או מעיק עליו פשוט משקר. כי כמה, כמה נוכחות יש לו, להיעדר.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמא, כותבת, נשואה, עובדת, אוהבת, מגדלת, מג'נגלת, ממהרת. לא מתחרטת, לא משתעממת, לא מזריקה, לא צובעת (בינתיים), לא יוצאת מהבית לא מאופרת. מרצה וסופרת, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה", מפרסמת את "מחברות אותך לעצמך" - מחברות השראה, יומני תוכן וקלפי השראה לנשים. מרצה על שינוי באמצע החיים.