שלושה חודשים לפני בחינת הבגרות במתמטיקה כתב המורה בתיכון בליך ברמת־גן תרגיל על הלוח וביקש מהתלמידים לפתור אותו. "הסתכלתי על התרגיל, הוא הסתכל עליי, והבנתי שלא נועדנו זה לזה", משחזרת נאוה מקמל עתיר. "אבל כולם לקחו עטים והתחילו לכתוב, אז גם אני כתבתי. המורה ראה שהיד שלי רצה על הדף, והבין שקורה פה נס גדול. כשהסתיים הזמן שהוקצב לפתרון, המורה ביקש: 'נאוה, תקריאי לנו את מה שכתבת'. עמדתי וקראתי בפעם הראשונה בחיי שיר שלי בהקראה פומבית. בשורות האחרונות של השיר כתבתי: 'חיים בשיעור אינסופי של חשבון/ לא באים בחשבון כשאהיה מבוגרת./ אני רוצה לי שיעור של חיים בעברית/ ושכולם יקראו לי סופרת'.
"הייתי בטוחה שהמורה יזמן את הוריי וינזוף בי, אבל הוא חייך ואמר: 'פעם, כשתעמדי בשבוע הספר, אנחנו נבוא לבקש חתימה', ולימים, כשהייתי כבר סופרת, הענקתי לו אחד מספריי מתנה".
בימים אלה היא מוציאה לאור את ספרה השלישי למבוגרים, "יד אחות" (בהוצאת ידיעות ספרים, כשאר ספריה), רומן היסטורי שבמרכזו דמותה של רחל המשוררת. ספרה הקודם, "אות מאבשלום", רומן היסטורי על אבשלום פיינברג, נמכר ב־120,000 עותקים והוכרז ב־2015 כ"ספר יהלום".
בזכות יהודה אטלס
היא נשואה ואם לתום (29), אופק (23) וסתו (17). גדלה ברמת־גן כבת למשפחה של בוני העיר ומתגוררת בה עד היום. "אמא שלי הבינה שהחוזקה שלי היא בכתיבה ופשוט משכה את החוטים האלה החוצה. היא עבדה, ועדיין עובדת, בתחום החינוך, ובין היתר הייתה מנהלת בית ספר ועסקה בטיפוח מחוננים. היא זיהתה את כושר הביטוי שלי, וכבר כשהייתי בגיל הגן היינו יושבות בארוחת ערב, אמא אומרת מילה, אני חורזת והיא רושמת. היינו משחקות עם המילים והיא נתנה לי לעוף עם הדמיון כמה שאפשר. בזכותה אני סופרת, היא נתנה לי כנפיים".
בסוף התיכון כתבה שירים וסיפורים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". בצבא הייתה קצינת מיון, ואחרי השחרור למדה ספרות, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב. בגיל 22 נישאה לאלי מקמל, החבר שלה מכיתה ט', כיום ניצב משנה במשטרה, קצין אגף החקירות והמודיעין של להב 433.
כשסיימה תואר ראשון קיבלה מלגת הצטיינות על שם מיכה גרנית, חלל צה"ל ממלחמת יום הכיפורים. "לקראת הטקס נפגשתי עם אמו רות, שנפטרה לפני שלושה חודשים. בסוף הפגישה חזרתי הביתה, לקחתי את בני הפעוט על הידיים וכתבתי שיר על מיכה
מהזווית של אמא. יהודה אטלס פרסם את השיר ב'ידיעות אחרונות' וכתב עליי ועל השיר. מאז שמי הפך מוכר. יהודה אטלס היה עוד מישהו שנתן לי כנפיים. הוא לימד אותי שאם מגלים מישהו עם להט כתיבה וכישרון, צריך לפתוח לו דלת".
כשבנה היה בן שלוש התחילה למלא מקום כמורה לספרות בתיכון והתאהבה במקצוע. "לא למדתי מעולם הוראה", היא מודה. "לימדתי בכיתות י"ב, הכנתי תלמידים לבגרות, ורק לאחר שש שנות הוראה עשיתי שני קורסים וקיבלתי רישיון הוראה. הייתי מורה בפועל תשע שנים ברצף, אבל ידעתי שההוראה היא רק תחנת ביניים, ולמרות שאני אוהבת את זה, אחזור לייעוד האמיתי שלי, הכתיבה".
למה לא כתבת עד אז, מה עצר אותך?
"בעלי היה איש משרד הביטחון והיה לי ברור שאני צריכה לחכות עם זה. אלו היו שנות האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אלי היה מעט מאוד בבית וילדיי היו צריכים אותי, שלא לדבר על הפחדים והחרדות שליוו אותי בגלל השירות שלו. הכל היה נורא קשה ואי־אפשר באמת ליצור במצב כזה. כתיבה צריכה ים רגוע, ובעל בשירות הביטחון זה ים סוער. אבל לא הרגשתי שאני מוותרת. הרגשתי שזה נכון לי וידעתי שאחזור לכתיבה".
עד היום כתבה נאוה מקמל עתיר 30 ספרים, רובם ספרי ילדים ונוער ושלושה מהם למבוגרים. בין ספריה: "העדי של עדי", ספר ילדים שנכנס לתוכנית הלימודים וזכה בפרס זאב היוקרתי. אחרי כמה שנים כתבה מחזה על פיו, שהועלה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. "צביה הוברמן, שניהלה אז את התיאטרון, היא מהאנשים האלה שעומדים בצמתים בקריירה שלי. התחלתי לכתוב לתיאטרון, לאט־לאט גימדתי את משרת ההוראה ובמקביל התחלתי לקיים מפגשים עם תלמידי בתי ספר ונוצר ביקוש להרצאות שלי. זה מילא אצלי את הצורך בשני דברים: הכתיבה והכמיהה לתיאטרון. ככל שרבו הספרים התרבו ההרצאות. כיום אני מרצה חמש פעמים בשבוע בבתי ספר וגם בפני מבוגרים. יש לי שלושה מופעים על פי ספריי, שבהם אני גם מרצה וגם משחקת, בשיתוף שחקנים וקטעי נגינה".
רומן עם שז"ר
ספרה הראשון למבוגרים היה "הנערה במרפסת ממול", שיצא ב־2006, סיפור שמתחיל בתל־אביב הקטנה של שנות ה־20 ונפרש עד ימינו. שלוש שנים לאחר מכן כתבה את "אות מאבשלום", שזכה להצלחה עצומה והפך לרב מכר.
איך את מסבירה את ההצלחה ההיסטרית של "אות מאבשלום"?
"אני חושבת שיש לנו איזשהו געגוע לדמויות היסטוריות גדולות מהחיים. בספר הזה הרמתי את הצעיפים מעל סיפור שהיו סביבו המון סימני שאלה במשך עשרות שנים והוא עדיין מלהיט את הדמיון: האם אכן היה סיפור אהבה בין שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג, שהיה
מאורס לאחותה רבקה? כתבתי אותו אחרי שרבקה כבר לא הייתה בחיים ולא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. הייתה לי חירות לכתוב כמו שפירשתי את הדברים".
נו, אז מה את חושבת? באמת היה סיפור אהבה בין שרה גיבורת ניל"י ובין אבשלום פיינברג?
"ברור שהיה. סיפור ענק".
הצלחת הספר הפתיעה גם אותה. "שום דבר לא הכין אותי לזה. עד אז הייתי סופרת לילדים ולנוער, ופתאום עליתי למדף אחר, ואלה כללי משחק שונים לגמרי. בפעם הראשונה הבנתי שאנשים מגיבים באינטרנט – משהו שלא הכרתי קודם. שבוע אחרי שהספר יצא לאור ראיתי באינטרנט תגובות שגרמו לנשימתי להיעתק, ופשוט התמכרתי לזה. הייתי קמה באמצע הלילה, ניגשת למחשב לראות מה כתבו על הספר, ולכל תגובה כזו הייתה משמעות אדירה על היום שאחרי. מישהי כתבה שאני פוגעת בזכרה של רבקה אהרונסון, ואחרת כעסה עליי איך אני מעזה לכתוב שאבשלום פיינברג עבר טיפול נפשי בגיל ההתבגרות. עניתי לה שאני מעריצה אותו דווקא כי הוא היה כאחד האדם, ואז היא ענתה לי שיש דברים שמן הראוי לא לפרסם. בשבועות הראשונים זה היה אובססיבי עד כדי כך, שאלי אמר לי שאי־אפשר לנווט את החיים על פי זה".
למה בחרת ברחל כגיבורת ספרך השלישי למבוגרים?
"האמת היא שהדמות שלה הילכה עליי קסם לאורך שנים, אבל באיוולתי חשבתי שסיפור חייה לא יכול להחזיק ספר והנחתי לה. אחרי 'אות מאבשלום' רציתי לעסוק בגיבורה נשית ובחרתי במניה שוחט – דודתו של אבשלום, דמות הרואית עם עלילות גבורה, ממקימות 'השומר', וכבר התחלתי את התחקיר. ואז, לפני חמש שנים, התגלגל לידיי ספרו של ההיסטוריון מוקי צור 'רחל – החיים, השירים', וכך הוא כתב בפתח דבר: 'הספר הזה היה צריך ל
היכתב על ידי מישהו אחר – אישה וסופרת... אני כותב זאת בתקווה שמישהו אחר, מתאים ממני, ישתמש בו וייכנס להיכל של רחל, מצויד בחומרים ראויים'.
"הרגשתי שזה נכתב עבורי וקורא לי לצאת לדרך. הרמתי בחרדת קודש את הכפפה שהניח מוקי צור, והחלטתי שרחל תהיה גיבורת ספרי החדש. במהלך התחקיר הרגשתי שהאישיות שלה, מהלך חייה, ההחמצות, הגורל שתופס אותה בצמתים – כל אלה לא רק מסמלים תקופה, אלא אדם עם תעצומות נפש גדולות וחוש הומור שאנשים לא יודעים עליו, ואני גיליתי את הדברים טפח אחר טפח.
"ארבע שנים וחצי נמשכה הכתיבה על רחל, ובשנים האלה היא הפכה להיות חברה שלי, אישה כותבת כמוני, שאני יכולה להבין אותה, את הבעירה בקצות אצבעותיה ואת הצורך לכתוב. כשקראתי במכתביה ובביוגרפיות שונות שנכתבו עליה כי בערוב ימיה (רחל נפטרה ב־1931, צ"ר) היא לקחה את המחברת למיטה וכתבה בכתב מעוקם ולא קריא, אבל לא יכלה שלא לכתוב, ממש בכיתי.
"וקרה לי עוד משהו: כל השנים נהגתי לעשן במהלך הכתיבה. העישון היה חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלי. תוך כדי העבודה על הספר עברתי תהליך. רחל חולה בשחפת, מתאשפזת בבית חולים לחולי ריאות בצפת, ופתאום מכה בי ההכרה שהחברה הכי טובה שלי דועכת – ומה אני עושה לעצמי? מעשנת. בדיוק חזרתי מחו"ל עם סיגריות מהדיוטי פרי, ואחרי שנים רבות של עישון הפסקתי לעשן באבחת סכין".
את מאמינה במשמעת כתיבה או במוזה?
"מוזה זו המצאה של אנשים שלא צריכים לקחת ילדים לחוגים, לבשל, לנהל בית. אני מרצה חמש פעמים בשבוע בבתי ספר ומשאירה בוקר אחד שבו אני כותבת משמונה וחצי עד אחר הצהריים, עושה הפסקה וממשיכה הלאה, עד שעה מאוחרת מאוד. אני כותבת הרבה בערבים ובלילות. כשכתבתי על רחל היו ימים שהרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותה וכתבתי אפילו 16-15 שעות ביום".
בספר את מספרת על סיפורי האהבה המוחמצים של רחל עם לא מעט גברים, ובהם ברל כצנלסון וזלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שהיה נשוי. היה אכן רומן בין רחל ושז"ר?
"כשאת כותבת רומן היסטורי את קוראת המון ולפעמים העדויות סותרות, אבל אין ספק שהיה פה קשר אהבה. את קוראת את הבית האחרון בשיר 'אשתו' – 'לה טבעת זהב על היד/ מבהקת, שלווה/ אך כבלי ברזלי מוצקים / פי שבעה' – וזה הופך לך את הבטן. כשקראתי את השיר במסגרת התחקיר, וכבר הכרתי את רחל על כל היבטיה, פתאום כעסתי עליה. שאלתי אותה ביני לביני איך הסכימה להיות 'אשת צללים'. אבל רומן היסטורי הוא לא ספר
היסטוריה שאמור לשחזר את האירועים במדויק. אני לא היסטוריונית אלא סופרת, והרבה פעמים הפרשנות סובייקטיבית לחלוטין. יש לי חירות ספרותית לקבל דמות, להתרשם ממנה, לכתוב אותה, ולפרש את הדברים דרך העיניים שלי. עקרונית, גם בתחקיר יש לא פעם עדויות סותרות על אותו אירוע, ואני יכולה לכתוב את זה איך שאני רוצה. אגב, הייתה לי תחקירנית מדהימה, אילנה שקדי, והעורכת הנהדרת של כל ספריי, עפרה גלברט־אבני, הלכה איתי יד ביד".
מה החוויה הכי חזקה שהייתה לך במהלך הכתיבה?
"הביקור בבית הקברות בכנרת, שבו רחל קבורה. ראיתי מסביב את קבריהם של אנשי העלייה השנייה, שבעירת חייהם נקברה מתחת למצבות ולרובם לא היה דור המשך, כמו לרחל, וחשבתי לעצמי שיש שם חומר לעוד עשרה רומנים היסטוריים".
מה דעתך על כך שדמותה של רחל מונצחת על שטר של 20 שקל?
"אם מדינת ישראל החליטה שרחל מספיק חשובה, יש לי נחת, כי אני חושבת אותו דבר. עצם זה שהיא – שלא היה לה כסף – נמצאת על שטר בכל ארנק ובכל בית, משמח אותי, והעובדה שהיא על שטר צנוע ממש מתאימה לדמותה".
איזה משירי רחל את הכי אוהבת?
"אולי 'גן נעול' (שהולחן על ידי שוקי ודורית, צ"ר). השיר מתחיל במילים 'מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?'. שם הספר שלי, 'יד אחות', נגזר ממנו, אבל דווקא בספרי, היד פוגשת־גם־פוגשת יד אחות. הדמויות העכשוויות שארגתי לתוך הסיפור יוצרות אחווה נשית, סיסטרהוד.
"אגב, השיר היחיד שרחל הספיקה לשמוע מולחן היה 'שי', שהלחין יהודה שרת. עדה, אחותו של שרת, באה אליה, ורחל ביקשה ממנה לשיר לה את השיר על פי התווים שיהודה שלח לה והיא לא ידעה לקרוא אותם. היא כבר הייתה אז ממש בסוף ימיה".
מה השורה האהובה עלייך בשיר של רחל?
"'מסביב על כר ועל כסת/ מכתבים ישנים לרוב./ ואני על גבם קורסת/ כאישה הקוסמת באוב'.
זה מתוך השיר 'בלילה', שזכה ללחן ולביצוע של עפרה חזה. בהתחלה חשבתי לקרוא לספר 'כאישה הקוסמת באוב'. זה מה שהרגשתי במהלך הכתיבה. אלה המכתבים הישנים, גל החומרים שאני נוברת בתוכם, הדברים שאני מעלה מהאוב, מחברת ותופרת".
את כבר יודעת במה יעסוק הספר הבא שלך?
"יש לי על השולחן שלושה דברים: ספר שמיועד לתלמידי תיכון, הצגה שאני כותבת ותחקיר שהתחלתי לרומן ההיסטורי הבא, על בוריס שץ, מייסד בצלאל. הכל התחיל משיחת טלפון שקיבלתי. ג'ימי לבינסון, אחד מצאצאי משפחת שץ, התקשר אליי בעקבות 'אות מאבשלום', וכשנפגשנו הוא סיפר לי סיפור משפחתי־היסטורי מדהים, עם דמויות בעלות טביעות אצבעות בתרבות ובהיסטוריה שלנו. בדרך הביתה כבר היה לי דגדוג בקצות האצבעות והבנתי מי הגיבור של ספרי הבא".
