''צורת המים'' – שהתמודד על 13 פסלונים בטקס האוסקר וזכה, בין היתר, בפרס הסרט הטוב ביותר – צולם בתקציב של 19.6 מיליון דולרים. מעולם לא לקחתי חלק בצילומי סרט בתקציב כזה, אך בהוליווד הוא נחשב לצנוע מאוד, בייחוד לפנטזיה שעוצבה לפרטי פרטיה.
אלייזה, גיבורת הסרט, היא אשה אילמת ובודדה, שגרה בדירה קטנה מעל בית קולנוע המציג מחזות זמר אמריקאיים ועובדת כמנקה במעבדה ממשלתית סודית. שם היא פוגשת את הגיבור השני של הסרט, יצור מעולם אחר, מושאו של ניסוי מסווג.
אי אפשר שלא להשוות את ''צורת המים'' לסרטי מפלצות של שנות ה-50, שביטאו פחד ממרוץ החימוש האטומי ומההשלכות המסוכנות של קרינה על בני האדם. הבמאי גיירמו דל טורו התבסס כאן על סרט אימה מ-1954, "Creature from the Black Lagoon", שביים ג'ק ארנולד – סרט שליווה אותו עוד מילדותו במקסיקו. הוא חלם להפיק לו גרסה חדשה, ועבד במשך שנים על "צורת המים".
המעצב האמנותי של הסרט, פול דנהאם אוסטרברי, שמועמד לאוסקר על העיצוב הטוב ביותר, הוא יליד טורונטו, אדריכל שפנה לעיצוב סרטים וחתום על הפקות כמו "המלכודת", "אקסמן" ו"פומפיי". גם כאן הוא יוצר עולם שנע בין שני קצוות: הפנטזיה וחיי היום יום.
המים נמצאים בכל מקום בסרט, וכארט דיירקטורית מה שבלט לעיני יותר מכל הוא דווקא צבעם, גוון ירקרק-תכלכל שנקרא teal – תכול פלדה. אוסטרברי מספר שהתוכנית המקורית שלו ושל דל טורו הייתה לצלם בשחור-לבן, אך לאחר שנפגשו עם הצלם ועם מפיקי FOX נאמר להם שתקציב הסרט יהיה גבוה יותר אם יצולם בצבע, וכך התחילו את עבודת העיצוב: בבחירת הגוון.
הוקסמתי מסצנות הפתיחה והסיום, שיש בהן מעין צלילה לתוך חלום, עד כדי התמסרות טוטאלית ואיבוד הכרה בתוך המים. שתי הסצנות ממחישות את המוטיב המוביל בסרט, של מים המקבלים את צורתו של כל כלי קיבול, ממש כמו האהבה - כך הסביר הבמאי בראיונות שנתן. "מים יכולים להיות כל כך עדינים וגם אחד הכוחות הכי חזקים שקיימים. גם האהבה מקבלת את הצורה המתאימה לאוהב, בין אם זה גבר, אשה או יצור מעולם אחר, והיא כוח עצום". המים נמצאים בכל מקום בסרט. הם מקיפים את היצור, זורמים ומודגשים במחזוריות היומיום (למשל בפעולות הרפטטיביות היומיות של הגיבורה: הרתחה של ביצים קשות, אוננות באמבטיה, עבודתה כמנקה, שטיפת ידיים מרובה).
הסרט הוא פנטזיה, אבל הסטים ריאליסטיים לחלוטין, ומתאימים לרוח התקופה: 1962, ארצות הברית על רקע המלחמה הקרה ומרוץ החלל. פלטת הצבעים הפופולרית אז קיבלה השראה מהטבע, בירוק-חום-כתום – טרנד שבא לידי ביטוי בעיצוב פנים, באופנה ואפילו בצבעי מכוניות. הגוון הירוק-תכלכל שנבחר כמוביל בסרט מופיע בו בכל תחומי החיים, כולל הקדילק החדשה שקונה מנהל המעבדה, לאחר שסוכן המכירות משכנע אותו שזהו צבע שמקרין מצוינות והצלחה.
תהליך העיצוב, מספר אוסטרברי, התחיל באיסוף רפרנסים, ציור סקיצות ויצירת הדמיות מדויקות שהפכו לסטים. את ההשראה לעיצוב המעבדה עם הבריכה – לב הסרט בעיני – לקח מצילומים ישנים של מחוז צרפתי נטוש.
הכשרתו כאדריכל שימשה אותו היטב. המעבדה עוצבה בסגנון ברוטליסטי; את הדירה של אלייזה והשותף שלה בנו מעל בית קולנוע ישן (דל טורו ביקש לתת כך ביטוי לנפשה הרומנטית של הגיבורה); ובשני הבתים שמככבים בסרט מככבת סקלת הצבעים החמה של סוף שנות ה-50, בצהוב-חום-אדמדם-כתום, המנוגדת לכחול-ירוק המימי השולט ברחבי מעבדת המחקר, כולל המשרדים, המלתחות והשירותים, מדיהן של המנקות, צבע הקירות וצבען של מצלמות האבטחה.
במעבדה הסרט מתחיל, שם הכל נבנה ומשם הכל קורה. הסט נבנה בתוך אולפן, והאריחים שבהם נעשה שימוש אמיתיים, בגלל השימוש במים. את הגוון הספציפי מצאו בלוקיישן שבו צילמו את הלוקרים וחדרי השירותים. דווקא האריחים שם לא היו בגוון המדויק, ונצבעו ידנית, אחד אחד.
בתוך המבנה הקר הזה יש בריכה גדולה, שמזכירה בצורתה מקווה מים או חמאם. בזכות סיפור האהבה נוצרת בה תחושה של חום ואינטימיות. זוהי תחושה מבלבלת: האם זו מעבדה סטרילית, או מקום רומנטי?
כך, באמצעות הצבע, מבצעים אוסטרברי ודל טורו מניפולציה רגשית בצופים. אלייזה, שהיא הדמות הרגישה ביותר, מאופיינת בצבעים ששייכים לסקאלת הצבעים הקרים, אך היא מצליחה מיד, ובלי כל מאמץ, לעורר הזדהות ואמפטיה. היא ישנה בדירתה על ספה ירקרקה, בחלוק ירקרק, ומתעוררת בכל בוקר כמו מתוך חלום אל הפנטזיה הפרטית שהיא יוצרת לעצמה.
ביתו של מנהל המעבדה, לעומת זאת, נעטף בצבעוניות חמה, אך שם בולט הניכור. צוות המעצבים של הסרט יצרו שני עולמות שתוכנם הרגשי מנוגד לצבעים השולטים בהם: הבית הבורגני נראה כמו פלקט של החלום האמריקאי, עם קדילק בחצר, ילדים, כלב והבגדים הנכונים. לעומת זאת, דווקא במעבדה הקרה נוצרת תחושת חום וקרבה, בזכות מערכת היחסים שמתפתחת בה בין שני הגיבורים.
וזה כוחו של העיצוב בסרט: הוא עוזר לבמאי לגרום לצופים להבין שדווקא אנשי השוליים, דמויות שאינן ''לפי הספר'' האמריקאי, הם הגיבורים האמיתיים. דמותו של היצור, שעליה עבדו אינספור מעצבים ואנימטורים, כובשת. מהר מאוד מבינים שהוא גיבור ולא נבל, ועם התקדמות הסרט הוא הופך אנושי יותר מרוב עובדי המעבדה. כך, בתוך העולם השקט והקר שנברא במעבדה, מועבר מסר אופטימי, של חמלה ואהבה ככוח מול מלחמה, ציניות ושנאה.
• דורית בן שושן היא מעצבת אמנותית של סרטים, פרסומות וסדרות טלוויזיה
