הורים לחיילים בצה"ל - גם אתם תוהים מי ירפא את ביקורופא?
על בריאותה של הראשונה מבין שלושה חיילים שאני אמורה לספק לצבא הוא לא הצליח לשמור במיוחד. תשמעו סיפור מסתכל
אין מה להגיד. הילדה פורחת בדרום השומם, אי שם ליד דימונה. הכל זרם על מי מנוחות, עד אשר באמצע יולי כאב לה הגרון. רגע... לפני שאני מתחילה, ספוילר. קחו קיטבג גדול, כי אתם עומדים לעבור טופס טיולים במקום הכי מאתגר בצה"ל - המערכת הרפואית.
רופא או מכונת אמת?
נתחיל בחר"פ באר שבע, שם אובחן חיידק. צוידה באנטיביוטיקה מסוג רפאפן ונשלחה לנוח בבית בתל אביב. יומיים אחרי, כשהתסמינים המשיכו ללא שיפור, הלכנו למרפאת 'ביקור רופא'. למי שטרם יצא להכיר, מדובר במרפאות הנותנות שירות לחיילים החל מהשעה 18:00 בערב, מה שמייצר לחץ בכניסה מהסגנון שנוצר בהשקת דקטלון בישראל. מאחר והתנסינו בסניף התל אביבי ונכוונו, השלנו את עצמנו שבכפר סבא היאוש נעשה יותר נוח ונסענו לשם.
התבדינו. אחרי שלוש שעות המתנה שלא ישובו עוד, נכנסנו אנחנו, אמא, אבא וחיילת כאובה אל הרופא. בחור צעיר, אולי מתמחה, שניכר עליו על פי המונוטניות בקולו וכמות הפעמים שהרים עיניו אלינו, שעיקר עיסוקו הוא לאבחן האם החיילים הנכנסים לחדרו דוברי אמת או שקר. למזלנו החום הגבוה והגרון הפורח עשו את שלהם ולכן צייד אותה הדוקטור מבלי להתעכב מדי בתותחית כבדה יותר ממשפחת הפניצילין - אוגמנטין.
יומיים אחרי, כאב הגרון אמנם פחת, אבל הפעם החלו כאבי בטן חזקים, תופעת לוואי של התרופה מתברר ומיד הוריתי לחיילת להפסיק. במוצאי שבת התייצבנו שוב בסניף 'ביקור רופא' התל אביבי ואז גיליתי תגלית מרעישה, שזה ממש לא משנה כמה מוקדם נגיע כדי להכנס בין הראשונים, לעולם יהיו אחרים שחשבו על זה הרבה קודם. אחרי המתנה שנראתה כמו נצח, קרוב לשעה 22:00 בלילה, נקראה החיילת לחדרו של הרופא ומאחר שלא היה לה חום, הוא פתר אותה ב'קל-בטן' והיידה, חזרה לבסיס. כשאין זמן, מיומנות ומצבור ידע - המדד היחיד למחלה הוא חום. וכך ביום ראשון בבוקר היא עלתה על מדים, קיטבג על הגב וכאבים בבטן.
רק רוצה לישון
שלושה ימים אחרי התקשרה חברתה לחדר ולקול בכיה של החיילת שלי ברקע אמרה שהיא מתפתלת מכאבי בטן וצוואר. ביקשתי שיזעיקו אותה לרופא היחידה. זה הסתיים באקמול ומנוחה בחדר. למחרת בבוקר, כשהכאבים לא פסקו, היא נשלחה הביתה והגיעה סמרטוט.
כאן הרמתי ידיים מפארסת הבריאות הצה"לית ומהרתי איתה לרופא פרטי, כי אין מחיר לבריאות. הרופא בדק בטן, צוואר, חיבר לאינפוזיית ויטמינים והציע מנוחה. "אם הכאבים ימשיכו לכו למיון". הכאבים המשיכו.
עד מהרה התוודעתי אל עוד מוקד מידע של חיל הרפואה בשם "מקול הלב". שטחתי את סיפור המעשה וביקשתי רק דבר אחד - אסמכתא לבדיקות דם במיון. אחרי מו"מ ארוך וקשוח עם החיילת הנחמדת מעבר לקו שהעלה חרס, היא סיכמה את דבריה והודיעה כי אין לה סמכות לקבל החלטות מסוג זה ואם אנחנו הולכים למיון ואין לה חום וחיידק בגרון, שנדע שהעלות הרפואית, עלינו. ללא ספק הקול שלי חדר ללב.
ובכל זאת, שירת הברבור שלי בשיחה היתה "אני אלך ל'ביקור רופא' ואבקש מהם להפנות אותי למיון". "לא", היא סתמה את הגולל על ניסיונתי העקרים. "ביקור רופא לא מפנים למיון או עושים בדיקות דם ובמיון לא יטפלו בה ללא הפנייה", ואז הבנתי שצה"ל הוא צבא שלא ממצה את הפוטנציאל שלו. למה לצאת לחזית אם אפשר להתיש את האויב במבוכי מערכת הרפואה? בינתיים החיילת הפרטית שלי מהבית, התעייפה וביקשה רק לישון.
כשהבנתי כמה קשה לחייל סובל להגיע לדבר שנראה פשוט מאוד באזרחות – חדר מיון, התחלתי לחפש תשובות מהורים בעלי ניסיון. וכשאני מחפשת תשובות אני מוצאת עוד ועוד שאלות ברשתות החברתיות ובקבוצות ייעודיות שמנהליה עומלים באופן מעורר הערכה כדי לתווך את המערכת הצבאית להורים הדואגים. מצאתי שם חיילת עם מחלת הנשיקה שקיבלה רק שלושה גימלים בטענה שאולי זו מחלה מדבקת, אבל לא כואבת; חייל שהמתין שבע שעות במרפאה רק כדי למדוד חום; חייל נוסף הסובל מכאבי הליכה כתוצאה מהתעלמות של רופא יחידה להוראת אורטופד צבאי; רופא יחידה שמסרב לאפשר מנוחה לחיילת מקיאה; דחיות לבקשת MRI לפני ניתוח ועוד ועוד סוגיות מטרידות שעולות וחוזרות ומבהירות שמדובר בבעיה לאומית.
כואב לך? חכי ליום ראשון
הכאבים לא פסקו ושוב אחרי מנוחה, שינסתי מותניים וניסיתי את מזלי עם אותו המוקד באסמכתא למיון. יום חדש, חיילת חדשה במוקד. פניתי אל מוקד הלב שלה וביקשתי מאוד מאוד יפה. "תראי גברת", היא ענתה. "היום זה יום שישי. מטפלים רק במקרים דחופים. שביום ראשון היא תחזור ליחידה שלה ושם רופא היחידה יתן לה הפניה לבדיקות דם ואז היא תיסע משם לעיר הבה"דים ושם יעשו לה את הבדיקות".
"אבל כואב לה עכשיו. היא סובלת עכשיו", אמרתי. "בעצם מה שאת אומרת לי זה שהיא תמתין עם הכאבים עד יום ראשון, תיסע לבסיס שנמצא ליד דימונה עם קיטבג ענק על הגב וכאבים בצוואר ובבטן, משם היא תסע לעיר הבה"דים לעשות בדיקות דם ומשם תחזור בחזרה לבסיס, להמתין לתוצאות".
"כן", היא ענתה בלקוניות וניכר בקולה שיש עוד אלף כמוני.
"כלומר", הקשיתי. "הצבא מוכן לקחת את הסיכון שחס וחלילה יקרה משהו כתוצאה מאיבחון מאוחר של מה שזה לא יהיה?" אמרתי.
"כן, זה הנהלים", היא אמרה.
"אני מבינה את העובדות, אבל לא את ההגיון", אמרתי. "למה שאני לא אקח אותה לחר"פ בצריפין?"
"הם לא יעשו לה שם בדיקות דם", היא אמרה.
"אני יכולה לדבר עם מישהו מוסמך?" שאלתי.
"לא, אין אף אחד. זה יום שישי ויש מענה רק למקרים דחופים, כמו פציעות, תאונות". וואלה, פישלנו.
ביום ראשון היא חזרה לבסיס ומיהרה למרפאה לבקש הפניה לבדיקות דם, רק כדי לגלות שביום ראשון הרופא לא נמצא ושביום שני הוא מגיע שעה וחצי באיחור למרפאה. לא נורא, הצבא לימד אותה לדחות סיפוקים.
יכולתי להמשיך לכתוב על זה ספר, כי מאז ועד היום נמשכים להם כאבי הבטן. עדיין לא נמצאה הבעיה. עברו 8 חודשים מאז שהתחילו הבעיות הרפואיות, הילדה עדיין סובלת וצה"ל עדיין לא מצא לה פתרון. 8 חודשים בודקים משהו שניתן היה לסיים אותו בחודש. 8 חודשים היא סובלת ומטורטרת. 8 חודשים היא ממתינה בתורים לרופאים ונוסעת בכל הארץ למרפאות מרוחקות.
שלושה ילדים אני מפקידה בידיכם, צבא ההגנה לישראל, זו הראשונה ואני רותחת. כל כך הרבה מושקע בביטחון. זרקו עצם לבריאות. תנו כבוד לחיילים שתורמים באהבה זמן לא מבוטל מחייהם, עוברים טירונות, הקפצות אל תוך הלילה, תרגילים, מסעות כומתה, אלונקות באובך, בגשם ומה לא, דווקא כאן אתם רוצים להשבי"ז אותם? תנו אנשי מקצוע מיומנים, תנו מרפאות מסודרות שנותנות מענה כולל, נגיש, מכבד - תנו להם בריאות.
תגובת דובר צה"ל:
החיילת נפגשה עם כלל גורמי הרפואה הרלוונטיים ונמצאת בעיצומו של הליך בירור רפואי. מפאת סודיות רפואית לא נוכל לפרט מעבר לכך.
צה״ל רואה חשיבות רבה במתן מענה מיטבי ואיכותי למשרתים, תוך נתינת סיוע וטיפול רפואי, ופועל על מנת לשפר את המענה לחיילים בזמן שעות הפעילות במרפאות ומעבר. במסגרת זו, בוצעו שינויים במרפאות ״ביקורופא״. ביניהם הגדלת מספר הרופאים במרפאות, קיצור זמני ההמתנה ופתיחת סניפים נוספים, זאת במטרה לשפר את זמינות ואיכות השירות שניתנים לחיילים. כמו כן, מוקד ״מקול הלב״ אויש בחודשים האחרונים על ידי כוח אדם נוסף וזמן ההמתנה למענה טלפוני קוצר באופן משמעותי.
