"דיכאון אינו מחלה של המוח, הוא מחלה של החברה"

יוהאן הרי, עיתונאי מוערך שטופל שנים ארוכות בתרופות נגד דיכאון, גורס בספרו "קשרים אבודים" כי הסיבה למגיפת הדיכאון שפוקדת את עולמנו היא בדידות

ב־20 השנים האחרונות חלה עלייה של 50% במספר המאובחנים כסובלים מדיכאון, ובשש השנים האחרונות חלה עלייה של 13% בשימוש בתרופות נגד דיכאון בעולם (צילום: Shutterstock)
ב־20 השנים האחרונות חלה עלייה של 50% במספר המאובחנים כסובלים מדיכאון, ובשש השנים האחרונות חלה עלייה של 13% בשימוש בתרופות נגד דיכאון בעולם (צילום: Shutterstock)

בילדותו סבל יוהאן הַרי מאלימות קשה מצד אחד המבוגרים בחייו. כתוצאה מכך הוא חווה דיכאון קשה ובמשך 13 שנה טופל בתרופות נוגדות דיכאון. כל כמה שנים, כשחש שהכאב והמצוקה חוזרים להציף אותו, הוא שב לרופאים שנהגו להעלות את מינון התרופות שנטל.

 

הרי, עיתונאי בריטי, אינו יוצא דופן. אחד מכל שמונה אמריקאים ואחד מכל עשרה תל־אביבים (על פי סטטיסטיקה עדכנית) נוטלים תרופות נוגדות דיכאון. לאחרונה פורסם גם כי בשש השנים האחרונות חלה עלייה של 13 אחוז בשימוש בתרופות אלה בעולם, וכי ב־20 השנים האחרונות חלה עלייה של 50 אחוז במספר המאובחנים כסובלים מדיכאון.

 

"למה כל כך הרבה אנשים בעולם המערבי מרגישים כמוני? האם יכול להיות שלכל אחד מאיתנו, לגמרי במקרה ובנפרד, התרחש  אותו קלקול במוח?". יוהאן הרי (צילום: Simon Emmett)
    "למה כל כך הרבה אנשים בעולם המערבי מרגישים כמוני? האם יכול להיות שלכל אחד מאיתנו, לגמרי במקרה ובנפרד, התרחש אותו קלקול במוח?". יוהאן הרי(צילום: Simon Emmett)

     

    בספרו החדש "קשרים אבודים: חשיפת הגורמים האמיתיים לדיכאון והפתרונות המפתיעים", מנסה הרי לתת מענה לפרדוקס: איך לצד העלייה המתמדת בצריכת התרופות נרשמת גם עלייה חדה ותמידית במספר האנשים הסובלים מדיכאון.

     

    התשובה, לדבריו, טמונה בכך שתרופות נגד דיכאון אמנם מסייעות באופן זמני, מוגבל ושטחי למי שמשתמשים בהן, אבל הן לא הפתרון לדיכאון. יתר על כן: הן מפריעות לנו למצוא פתרונות אמיתיים למגיפה, שלמרות קיומן של תרופות רבות ומגוונות, רק הולכת ומתפשטת. הרי הוא עיתונאי שנוי במחלוקת. מצד אחד, הוא היה כתב מוערך שמאמריו התפרסמו בבמות מכובדות, כמו "הטיימס" הבריטי, "הניו־יורק טיימס", "האינדיפנדנט", "הפינגטון פוסט" והבי־בי־סי; הוא זכה בפרסים וספרו הקודם, שעסק בסיבות להתמכרויות לסמים ובדרכי הטיפול האפשריות, נחשב לאחד התחקירים פורצי הדרך בתחום.

     

    מצד שני, לפני כמה שנים הוא פרש מעבודתו ברעש גדול לאחר שהודה כי שילב בכתבותיו דברים שמרואייניו לא אמרו לו, אלא למראיינים אחרים. בגלל פרשת הפלגיאט הזו, מלווה את ספרו על הדיכאון אתר, שבו יכולים הקוראים להאזין לראיונות עם המומחים המצוטטים בספר (ויש רבים כאלה). ספרו החדש כבר מעורר סערה לא קטנה, אבל הפעם רק בגלל תוכנו החדשני.

     

    הספר "קשרים אבודים: חשיפת הגורמים האמיתיים לדיכאון והפתרונות המפתיעים", המעורר סערה בגלל תוכנו החדשני (צילום: )
      הספר "קשרים אבודים: חשיפת הגורמים האמיתיים לדיכאון והפתרונות המפתיעים", המעורר סערה בגלל תוכנו החדשני(צילום: )

       

       

      35 שנים של נטילת תרופות

      לפי נתונים המצוטטים בספר, 80-65 אחוז ממי שנוטלים תרופות נגד דיכאון חווים התקף דיכאון נוסף בתוך שנה. החוקרים מניחים שגם מקרב 20 האחוזים שאינם חווים התקף נוסף, חלקם היו מחלימים בתהליך טבעי גם ללא תרופות.

       

      הנחה זו מובילה את מחבר הספר למסקנה כי הגישה המקובלת כיום, שלפיה הדיכאון נובע מחוסר איזון כימי במוח (מחסור בסרוטונין) – שגויה ביסודה. "אנשים שסובלים מדיכאון הם לא מכונה פגומה שאפשר לתקן בתוספת של כימיקלים מתאימים", הוא כותב

      "אנשים שסובלים מדיכאון הם לא מכונה פגומה שאפשר לתקן בתוספת של כימיקלים מתאימים. אנשים סובלים מדיכאון כי צרכים אנושיים בסיסיים שלהם לא נענים"

       בספרו. "אנשים סובלים מדיכאון כי צרכים אנושיים בסיסיים שלהם לא נענים, צרכים שהם חשובים ומרכזיים וקריטיים לא פחות מצורכי הגוף, ואי־אפשר לחיות בלעדיהם, כמו שאי־אפשר לחיות בלי מזון ומים".

       

      הרי אינו ממליץ לכולנו לזרוק את התרופות. הטענה המרכזית שלו היא שתרופות אינן יכולות להיות הפתרון היחיד, וכי יש להרחיב באורח משמעותי את דרכי ההתמודדות שלנו עם דיכאון. המסקנה של "קשרים אבודים" היא כי בפרספקטיבה של 35 שנה מאז שהחלו לטפל בתרופות נגד דיכאון, כדאי לעצור ולחשוב למה המצב מחמיר ואיך קורה שעוד ועוד אנשים סובלים מחוסר איזון כימי המוביל לדיכאון.

       

      כאמור, התשובה היא שאנחנו חיים בחברה שמונעת מכולנו צרכים, כמו שייכות, משמעות, תחושת מטרה בחיים, תחושה שמעריכים אותנו ותחושה שאנחנו פועלים מתוך חירות יחסית – כלומר, בוחרים איך לחיות את חיינו. לדבריו, אם נמשיך ליטול תרופות, לא נוכל לראות את השינויים העמוקים שעלינו לבצע בחיינו, וחשוב מזה – בחברה שבה אנחנו חיים.

       

      "כשהסביבה אינה מאפשרת למצוא קשרים אנושיים חמים, חלק מאיתנו ילקו בדיכאון קליני, לאחרים יהיו התקפי חרדה והרוב הגדול יחיה את חייו בתחושה עמומה של תסכול" (צילום: Shutterstock)
        "כשהסביבה אינה מאפשרת למצוא קשרים אנושיים חמים, חלק מאיתנו ילקו בדיכאון קליני, לאחרים יהיו התקפי חרדה והרוב הגדול יחיה את חייו בתחושה עמומה של תסכול"(צילום: Shutterstock)

         

        "קשרים אבודים" אמנם מצטט כמעט בכל עמוד ועמוד מחקר או מאמר מדעי, אבל הוא אינו אמור לשמש ספר עזרה עצמית או מדריך מעשי ליציאה מדיכאון. מדובר במניפסט שנועד לעורר תשומת לב ציבורית, ולהניע לפעולה אנשים פרטיים, גופים ומוסדות, ובעיקר – מקבלי החלטות.

         

        הרי עצמו הפסיק ליטול תרופות. הוא מספר כי בזכות רב המכר הקודם שלו, שהכניס לו כסף רב, יכול היה להרשות לעצמו לשנות את חייו ולסלק חלק מהגורמים שהובילו אותו לדיכאון: הוא שינה את אורח חייו, הקדיש את כל זמנו רק לנושאים שמעניינים אותו,

        המחבר הפסיק לקחת תרופות. הוא מספר כי בזכות רב המכר הקודם שלו, שהכניס לו כסף רב, הוא יכול היה להרשות לעצמו לשנות את חייו ולסלק חלק מהגורמים שהובילו אותו לדיכאון

        חידש קשרים עם אנשים קרובים וכדומה. הוא מודע לכך שלא לכולם עומדת הפריבילגיה הזו, ולכן יש מי שתרופות יעזרו להם – אבל ברמה החברתית יש לדבריו צורך דחוף בשינויים מקיפים.

         

        המומחים המצוטטים בספרו מסכימים שלדיכאון שלוש סיבות, הקשורות זו בזו: סיבה ביולוגית – שבגללה יש מי שפגיעים בקלות רבה יותר ונוטים לדיכאון; סיבה סביבתית – האופן שבו אנחנו חיים, הקשרים האנושיים שלנו, העבודה שאנחנו עושים, מידת החופש שיש לנו וכו'; וסיבה פסיכולוגית – האופן שבו אנחנו רואים את העולם, שאותו, אגב, ניתן לשנות בטיפול מתאים.

         

        לדבריו, כשהסביבה שבה אנו חיים אינה מאפשרת לנו למצוא משמעות ואינה מספקת קשרים אנושיים חמים, תמיכה, הערכה וכדומה, חלק מאיתנו ילקו בדיכאון קליני; לאחרים יהיו התקפי חרדה; והרוב הגדול יחיה את חייו בתחושה עמומה של חוסר אושר, חוסר סיפוק ותסכול.

         

         

        הכאב דולף ממני כמו סירחון

         

        לגמרי במקרה, בשבוע שבו ראה אור "קשרים אבודים", מונתה בבריטניה שרה לענייני בדידות. השרה טרייסי קראוץ' תעמוד בראש ועדת שרים שתפקידה לקבוע מדיניות שתתמודד עם אחת הבעיות הגדלות והולכות בחברה הבריטית. "המציאות העצובה של החיים המודרניים היא שמספר האנשים הבודדים הולך וגדל", נאמר בהודעה לעיתונות מטעם הממשלה הבריטית. "ולרבים אין עם מי לדבר או לחלוק את מחשבותיהם וחוויותיהם".

         

        טרייסי קראוץ', השרה הבריטית לענייני בדידות. "מספר האנשים הבודדים הולך וגדל" (צילום: GettyImages)
          טרייסי קראוץ', השרה הבריטית לענייני בדידות. "מספר האנשים הבודדים הולך וגדל"(צילום: GettyImages)

           

          על זה בדיוק מנסה הרי להתריע. לדבריו, דיכאון הוא תגובה הגיונית וצפויה לגמרי לבדידות, לאובדן של קשרים אנושיים, לאובדן של ביטחון תעסוקתי, ומנגד – לצורך לעבוד בעבודות חסרות משמעות או סיפוק, בגלל מצב כלכלי שכופה על אנשים להיתקע במשרות שהם שונאים. "הסיבות לדיכאון הן לא תקלה כימית מבודדת בתוך הגולגולת שלנו. לדיכאון יש סיבות, שיש לחקור ולפתור", הוא כותב.

           

          דיכאון, לדבריו, מאובחן על פי רשימת תסמינים שהרופא בודק, אבל הוא אינו בודק את הסביבה ואת צורת החיים של המטופל – שאי־אפשר להפריד אותן מהמצוקה שלו. במילים אחרות: דיכאון אינו מחלה של המוח, זו מחלה של החברה.

           

          "הייתי נער כשבלעתי לראשונה כדור נגד דיכאון", כותב הרי. "עמדתי באור

          "הייתי נער כשבלעתי לראשונה כדור נגד דיכאון. עמדתי באור שמש אנגלי קלוש, מחוץ לבית המרקחת בלונדון, וכשבלעתי את הכדור הלבן הקטן הרגשתי כאילו קיבלתי נשיקה כימית"

           שמש אנגלי קלוש, מחוץ לבית המרקחת בלונדון, וכשבלעתי את הכדור הלבן הקטן הרגשתי כאילו קיבלתי נשיקה כימית... אמרתי לרופא שהכאב דולף ממני בלי שליטה, כמו סירחון, ושככה אני מרגיש כבר כמה שנים. בתגובה, הוא סיפר לי סיפור על חומר כימי, סרוטונין, שגורם לאנשים להרגיש טוב, אבל יש אנשים שבאופן טבעי חסרים אותו במוח, וכמה טוב שיש היום תרופות שמתקנות את זה... ".

           

          כעבור שנים הרי שאל את עצמו: "למה כל כך הרבה אנשים בעולם המערבי מרגישים כמוני? האם יכול להיות שלכל אחד מאיתנו, לגמרי במקרה ובנפרד, התרחש אותו קלקול במוח?". הרי מקפיד, כאמור, לצטט את מיטב החוקרים בתחום לביסוס טענותיו. בין היתר, הוא מביא את דבריהם של צוות חוקרים מאוניברסיטת קוויבק הקנדית, שניתחו נתונים של צריכת תרופות נוגדות דיכאון בתשע השנים האחרונות. החוקרים הגיעו למסקנה כי יש אבחון יתר מדאיג וכי ב־45 אחוז מהמקרים ניתנים מרשמים נגד דיכאון למטופלים הסובלים משלל מצבים אחרים שאינם דיכאון – החל בנדודי שינה, כאבים והתקפי חרדה וכלה בפיברומיאלגיה (דאבת), מיגרנות ותסמינים הקשורים להפסקת הווסת.

           

          גם פרופ' אירווין קירש מאוניברסיטת הרווארד (המכונה "שרלוק הולמס של התרופות הנוגדות דיכאון") ופרופ' אנדרו סקאל מאוניברסיטת פרינסטון מצוטטים בספר באומרם, ש"כלל לא ברור אם הסיבה לדיכאון היא אכן מחסור בסרוטונין". ובדוח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2017 נאמר, כי במקום להתמקד בחוסר איזון כימי במוח אצל המטופלים, כדאי לבחון את חוסר האיזון ביחסי הכוחות – כי אנשים מבודדים או כאלה החשים חוסר אונים, נוטים ללקות בדיכאון.

           

          80%-65% ממי שנוטלים תרופות נגד דיכאון חווים התקף דיכאון נוסף בתוך שנה (צילום: Shutterstock)
            80%-65% ממי שנוטלים תרופות נגד דיכאון חווים התקף דיכאון נוסף בתוך שנה(צילום: Shutterstock)

             

            מסקר גאלופ, שאותו מצטט מחבר הספר, עולה ש־24 אחוז מהאנשים במערב שונאים את העבודה שלהם ו־63 אחוז עובדים במשרות שאינן מעניינות אותם; ומחקר שנעשה בשירות הציבורי הבריטי גילה כי דווקא לעובדים בדרג נמוך – ולא לבכירים – יש יותר סיכוי ללקות בהתקף לב כתוצאה ממתח בעבודה, משום שהם אינם חשים שהם מסוגלים לצקת משמעות בעבודה שלהם.

             

            פרופ' ג'ון קצ'ופו, מאוניברסיטת שיקגו, מצוטט כאומר, ש"בדידות היא כאב חמור יותר מלחטוף אגרוף בפרצוף מאדם זר", וכי תחושה של חוסר שליטה בהחלטות גורליות בחיים מעלה את הסיכון לאובדנות.

             

             

            ערכים שליליים הם כמו אוכל מקולקל

             

            ה"גארדיאן" הבריטי כינה את ספרו של הרי Game Changer, שאמור לגרום לנו, כחברה, לחשוב על הבעיה החמורה הזו – מגיפת הדיכאון – באופן שונה לגמרי.

             

            כיחידים, רובנו יכולים לבצע שינויים מעטים בלבד בחיינו הפרטיים. אבל כחברה, ייתכן שאפשר יהיה לפתור את הבעיה אם נבין שכדי ליצור חברה שיש בה משמעות לקשרים אנושיים, אנחנו חייבים לנטוש ערכים שליליים, כמו רדיפת סטטוס, רכוש ועושר. אם ניתן פחות מקום לפרסום ולמניפולציות, אם לא נמדוד הכל בכסף ולא נעדיף אינטרסים של בעלי ממון ונזכור שאלה ערכים שמזיקים לנפש ממש כמו שאוכל מקולקל מזיק לגוף – ייתכן שנוכל ליצור קהילה שבה רבים יותר יחושו בעלי משמעות ותכלית ולא ילקו בדיכאון.

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד