המאבק של מרב זגה: "אל תקראו לי מזכירה, אני כ"כ הרבה יותר מזה"

"בחודש התשיעי להיריון עם בתי הבכורה הודיה גילינו שהיא סובלת מהרחבת אגן כליה, פגם עוברי המשויך לתסמונת דאון. הבהלה הייתה גדולה, ומרגע הלידה עזבתי הכל וחיי סבבו סביבה. במשך שלוש השנים הראשונות לחייה בילינו הרבה בבתי חולים, עד שהיא נותחה בגיל שלוש על ידי ד"ר יחזקאל לנדאו מהדסה עין כרם, והיום היא בריאה לחלוטין".

"בעקבות מה שקרה לבתי והעזרה שקיבלתי מאנשים שונים, החלטתי לתרום כפי שתרמו לי, לדאוג לאנשים במקום הקשה שלהם כמו שעזרו לי בשעת משבר. במסגרת הטיפול בהודיה נתקלתי באתי לוי, המזכירה הרפואית של ד"ר עירית ויסמן, רופאה נפרולוגית מהמרכז הרפואי לגליל בנהריה, שהקפידה כל הזמן להתקשר ולהתעניין בשלומה".

"באחד הימים שהיא התקשרה אליי אמרתי לה: 'אתי, אני רוצה לעשות

בדיוק את מה שאת עושה'. וכך, לאחר שנים של השקעה בתחום המזרחנות, עשיתי הסבה מקצועית והגעתי לתפקיד מזכירת המכון הגנטי במרכז הרפואי לגליל".

"נכנסתי לעולם עשיר ומרתק וידעתי שיש לי הרבה מה לתרום, כי אני יודעת מה זה משבר רפואי ומה קורה לאדם כשהוא מקבל בשורה קשה. במסגרת תפקידי הרביתי לשוחח עם מטופלים, הייתי כמו פסיכולוגית בשבילם. עודדתי אותם, תמכתי בהם ועזרתי להם, הרגשתי משמעותית עבור המון אנשים, ורק דבר אחד שיגע אותי כל השנים: שכל מה שעשיתי נכנס תחת הטייטל העלוב והמצמצם: 'מזכירה'".

"כאדם שרוצה מאוד ויודע לתת מעצמו, ההיררכיה שלפיה המזכירה הרפואית נמצאת בתחתית הסולם הרפואי, הציקה לי מאוד. כאילו אמרו לי 'את רק מזכירה, תתעסקי בניירת'. אני עובדת במרכז הרפואי לגליל כבר עשר שנים, ובכל פעם מחדש המילה הזאת צרמה לי, גרמה לי להרגיש שהיא מצמצמת את היכולות שלי ואת העשייה שלי. זה התעצם במיוחד כשעברתי למחלקה האונקולוגית שהרגשתי בה דמות מרכזית ומשמעותית לחולים, שהעבודה איתם הייתה לעתים קרובות בגדר חסד של אמת".

"הגעתי למחלקה עם כוחות נפש עצומים, אבל ההתמודדות שם לא הייתה קלה, היו הרבה פרידות כואבות, ואחרי ארבע שנים וחצי עברתי למכון הלב. שוב – כמזכירה".

"מנהלת כוח האדם אמרה לי: 'את הולכת לנהל בפועל את המחלקה', ובאמת, במסגרת העבודה נדרשתי להמון אחריות ובכל זאת נשארתי 'המזכירה'. לא הבנתי מה אני מזכירה ולמי בדיוק אני מזכירה?".

"לא הבנתי מה אני מזכירה ולמי בדיוק אני מזכירה?"(צילום: גיל נחושתן)

שלא יקטינו אותי

אז מי אני? בת 40, גרה במושב חוסן בגליל המערבי, במקור חיפאית גאה. נשואה ליניב (43), מנהל לוגיסטיקה ורכש בתע"ש ואמא לשלושה ילדים: הודיה (13), אדיר (11) ומוריה (שבע). בצבא שירתי במודיעין ואחרי השחרור למדתי תואר ראשון בשפה וספרות ערבית ותואר שני בלימודי המזרח.

"בעבר עבדתי באוניברסיטת חיפה כרכזת היחידה למעורבות חברתית. הייתי בסך הכל מזכירה, אבל העריכו אותי כרכזת. המילה 'רכזת' הגביהה אותי, וגרמה לכך שאנשים התייחסו אליי אחרת. פה הייתי רק מזכירה. למשל, כשביקשתי לצאת לקורס הנחיית קבוצות בתחום 'הנגשה תרבותית', שמטרתה הדרכת צוותים רפואיים לגישה מכילה ואמפתית כלפי המטופלים, אמרו לי: 'זה לא בשבילך, את רק מזכירה'. אבל הרגשתי שהקורס הזה

 תפור עליי והחלטתי בפעם הראשונה להילחם. בזכות רותי יפרח, המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית החולים שהאמינה בי, הצלחתי לצאת לקורס ומאז אני מנחה קבוצות בהצלחה כבר ארבע שנים, לצד עבודתי במכון הלב".

"ערב אחד שודר בטלוויזיה ריאיון שערכה רינה מצליח עם דינה דיין, אישה חרדית ממצפה־רמון, שהתמודדה על ראשות מפלגת העבודה. דיין סיפרה שבגיל 14 אמרו לה שהיא צריכה להיות מזכירה, וזה לא מצא חן בעיניה, היא לא הייתה מוכנה להסתפק במקום המוגבל הזה שייעדו לה. כמזכירה זה פגע בי. ראיתי את השידור עם בני המשפחה שלי והתביישתי. שאלתי את הבן שלי מה אומרת לו המילה 'מזכירה', והוא ענה: 'מזכירה זה כמו משרתת'. גם בתי הודיה אמרה שהיא הייתה רוצה שאעבוד במשהו אחר, מכובד יותר. אני לא חושבת שמה שאני עושה לא מכובד, רק הגדרת התפקיד מצמצמת מדי ולא באמת משקפת את דרישות התפקיד ואת מה שאני מבצעת".

"למחרת שוחחתי על זה עם מזכירות במחלקות השונות בבית החולים וגיליתי שלא רק אני מרגישה ככה. מה שהיה הכי מעניין הוא שפתאום גיליתי שהרבה מהן עשו את השינוי בעצמן, בלי לעורר מהומה: הן ביקשו דרגת שכר אחרת ואז אוטומטית הטייטל שלהן השתנה. ממזכירה הן הפכו למשל למנהלנית, לרכזת נושא או אפילו לרכזת נושא בכירה, לאחראית מנהלה או לאחראית מרפאה – וכולן למעשה מזכירות כמוני".

"אני לא רוצה שיקראו לי מזכירה, כי אני כל כך הרבה יותר מזה. המילה הזו מעצבנת ומזלזלת בי ובמה שאני עושה. כל החיים שלי לימדו אותי להיות הכל, רק לא מזכירה. עשיתי שני תארים באוניברסיטה רק כדי לא להיות מזכירה, ופתאום אני מוצאת את עצמי עם התואר הזה. אני גאה במה שאני עושה, אני אוהבת את מה שאני עושה ולא הייתי רוצה לעשות שום דבר אחר, אבל שלא יקטינו אותי".

לא תיארתי לעצמי שהסרט ייגמר בהפי אנד

"לכן החלטתי להוביל את השינוי. כשעבדתי במחלקה האונקולוגית הכרתי מטופלת בשם מרשה אלנאטק, בחורה מדהימה שסיפרה לי שהיא עומדת לעשות סרט במסגרת סדנת קולנוע במרכז לאמנויות במעלות תרשיחא (בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה). קיבלתי ממנה השראה ונרשמתי. לא התכוונתי לעשות סרט אישי, רציתי לעשות סרט דוקומנטרי על אישה שעלתה מאיראן, כי כאמור, התחום שלי הוא

מזרחנות, אבל מנהלי הפסטיבל, רונן זרצקי ויעל קיפר, אמרו שזה נושא כבד וביקשו ממני להביא משהו מעצמי. התחלתי לספר להם על מה שמציק לי בעבודה, והם קפצו ואמרו: 'מירב, זה הסרט שלך'".

"כך ביימתי סרט על כוחן של מילים ועל השינוי שרציתי להוביל. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. האמת היא שכשהתחלתי לצלם את הסרט לא תיארתי לעצמי שהוא ייגמר בהפי־אנד.

"מדובר בסרט של 15 דקות (יוקרן בפסטיבל 'דוקאביב גליל'), שמתאר את המאבק שלי. במהלך עשייתו פניתי להנהלת המרכז הרפואי במכתב וביקשתי לשנות את הטייטל שלי. הסברתי שכמו שתועמלניות כבר נקראות 'יועצות רפואיות' וכמו שהמנקות נקראות 'עובדות משק' צריך לשנות את המינוח לגבי מזכירות. היו הרבה הליכים ביורוקרטיים כי התקן הוא למזכירה, אבל בסופו של דבר קיבלתי תג חדש שכתוב עליו: 'מירב זגה, רכזת נושא'. הסבירו לי לצערי שאי־אפשר לשנות את התואר לכולן. בינתיים השינוי נעשה רק עבורי ועבור כמה מזכירות בודדות. השאיפה שלי היא שבעתיד זה ישתנה באופן גורף עבור כל המזכירות הרפואיות אצלנו בגליל ובכל בתי החולים בארץ. ב-22 במרץ אני מארגנת כנס העצמת נשים בבית החולים שלנו, שיטפל בין היתר, בנושא הזה".

"השינוי הזה חשוב גם ברמה האישית וגם ברמת הארגון. עובדים שירגישו שהגדרת התפקיד מכבדת אותם ומתארת באופן מדויק יותר את מה שהם באמת עושים, יהיו הרבה יותר מסורים והרבה יותר מחויבים לעבודה".