זה קרה בערב שבת לפני ארבע שנים, בגינה ציבורית בפתח־תקווה, עשר דקות לפני שתיים בלילה: שתי חבורות נערים התקוטטו על לבה של נערה. באותו זמן ישב בגינה סמוכה נאור אטיאס, שהיה אז כמעט בן 17. הוא לא הכיר את הנערה ההיא, גם לא את הנערים, אבל כשהוא והחבר שהיה איתו הבחינו בקטטה, הם ניגשו להפריד בין הנצים. בתוך שניות החלה אחת החבורות להכות גם אותם. נאור וחברו ברחו, אבל החבורה דלקה אחריהם ותפסה את נאור, ואחד הנערים הוציא אולר מכיסו ודקר אותו בלבו.
פחות משנה אחרי אותה טרגדיה, ילדה אמו של נאור, דרורה אטיאס, בת ראשונה אחרי שמונה בנים. היא הייתה אז בת 46, וההיריון היה לגמרי לא מתוכנן. לבתה קראה הלל, כדי "להלל את השם יתברך על חסדיו. השם לקח, השם נתן", היא אומרת בהשלמה.
המפגש עם אטיאס מבלבל: מצד אחד היא עברה אסון נוראי, ומצד שני שום דבר ממאורעות הלילה הארור ההוא, 4 בינואר 2014, לא ניכר על פניה. "שואלים אותי: 'איך את שמחה אחרי מה שעברת?' ואני עונה: 'מי שחי בהודיה ובהכרת הטוב, חי בשמחה'. לפעמים אני מרגישה שבשמחה שלי אני מרגיזה אנשים. אומרים לי: 'הכל בסדר אצלך?' היום אני מבינה שזו דרגה של אמונה. עמדתי בניסיון. בשבעה אנשים אמרו לי: 'אנחנו נכנסים לנחם ויוצאים מנוחמים'".
"ריחמתי על הרופאים"
כשנודע לה שנאור נפגע, היא לא הבינה מיד את חומרת המצב. "הבן הבכור שלי, אדיר, שמע מה קרה ובא להעיר אותי", היא משחזרת. "הוא אמר לי: 'אל תיבהלי, נאור נדקר ולקחו אותו לבית חולים'. הערתי את בעלי, אמרתי לו שאני אקפוץ לבית החולים והוא יישאר עם הקטנים – היה לנו תינוק בן שנה וחצי – ולא תיארתי לעצמי שזה חמור כל כך. מישהו רץ והביא לי גוי של שבת שלקח אותי לבית החולים. כשהגעתי לשם חשכו עיניי, בחלום השחור שלי לא חשבתי על דבר כזה. חשבתי שיטפלו בו ואני אקח אותו הביתה, אבל כשראיתי את הפנים של הרופאים הבנתי הכל. אחד הרופאים אמר לי 'ניסינו' ואמרתי לו 'אל תמשיך'. ריחמתי עליו, שהוא צריך להודיע הודעה כזו לאמא".
מה חשבת כששמעת שנאור היה מעורב בקטטת רחוב?
"לא הבנתי איך זה יכול להיות, נאור לא הסתכסך אף פעם עם אף אחד, הוא לא היה ילד של ריב ומדון. בתקופה האחרונה לחייו הוא קצת התרחק מהדת, אבל היה ילד טוב, תמיד דאג לנו ולאחים שלו. כשהוא נרצח הרגשתי כאילו מחקו לי חצי משפחה, כי נאור
היה דומיננטי מאוד, נוכח מאוד. הוא כמוני, היה קופי שלי. הגיעה משטרה, והקצין ישר אמר לי: 'הבן שלך לא אשם בכלום'. לקח לו זמן להסביר לי מה קרה, השוטרים בכו בעצמם. הוא רצה לקחת ממני עדות על נאור, אז אמרתי לו: 'אדוני השוטר, לכל שבת יש מוצאי שבת, שום חילול שבת לא יהיה בגלל הבן שלי'".
שנתיים אחר כך נגזרו עונשיהם של התוקפים, כולם קטינים. הדוקר נשלח ל־14 שנות מאסר לאחר שהורשע בהריגה במסגרת הסדר טיעון, ועל שני צעירים נוספים נגזרו עבודות שירות לאחר שהורשעו בניסיון חבלה בכוונה מחמירה. "זה כמובן מקומם ובעיקר לא מרתיע. הרצח הבא היה רק עניין של זמן, ובאמת היו עוד מקרים כאלה גם אחרי המקרה הזה".
מה הדבר הראשון שעשית כדי להתמודד עם האבל?
"הבאנו כלב, למרות שאני לא ממש מתחברת לכלבים. נאור ואדיר, אחיו המבוגר ממנו בשנתיים, היו קשורים מאוד, וכשנאור נרצח האדמה נשמטה לאדיר מתחת לרגליים. הוא שירת אז ביחידה קרבית, והיה לו קשה מאוד להתמודד עם האובדן. זה ילד שיכול היה להיות רמטכ"ל, ובגלל הרצח הוא שירת כש"ג. מגיל שלוש הוא ביקש כלב, ואחרי מה שקרה לנאור כבר לא יכולתי להגיד לו 'לא'. לא האמנתי כמה כלב יכול לעזור במקרים כאלה, זה תרם לו המון. שנה אחרי זה הוא כבר הביא עוד כלב. גם עשינו הכנסת ספר תורה באזכרת ה־11 חודשים. ומי מימן לי את ספר התורה? עם ישראל הקדוש שתרם בהמוניו. היה מרגש מאוד".
טרמפ גורלי
אטיאס (49) גדלה במושב גבעת־כוח שליד נתב"ג, חמישית משמונה ילדים למשפחה דתית־מסורתית. היא למדה במסגרות דתיות, עשתה שירות לאומי במשטרה ונשארה ביס"מ עד לידת בנה הבכור, אדיר (23). אחרי תשע שנים עזבה את המשטרה ופתחה מכון לקוסמטיקה ברעננה, שאותו ניהלה 13 שנים. "התחלתי בקטן וזה הגיע לממדים שלקחו ממני את כל האנרגיות. אחרי הילד השישי עזבתי וישבתי בבית ארבע שנים, עד שקרה הרצח ואני יצאתי לשליחות שלי", היא מספרת.
את בעלה יצחק (51), נהג סמיטריילר, שבעבר היה בעצמו שוטר,
הכירה כשעצר לה טרמפ בפתח־תקווה. הוא התלהב מזה שגם היא שוטרת, והתנדב להסיעה עד לביתה בגבעת־כוח. היא הזמינה אותו לקפה כדי להודות לו, ואחרי ארבע שנים הם התחתנו. "מאז הוא לא לוקח טרמפיסטיות, אסור לו", היא צוחקת.
לבני הזוג נולדו תשעה ילדים, שמונה בנים ובת: אחרי אדיר ונאור נולדו גם עוז (18), אורי (16), רועי (14), אסף (עשר), יהונתן (שמונה), רביד (ארבע וחצי) והלל (שלוש). "אחרי שבעה בנים אמרתי, זהו, גן העדן מובטח לי, כי אומרים שאישה שיולדת שבעה בנים מגיעה לגן עדן, אבל אז רביד מצא לו שדה תעופה ונחת אצלנו. כשנכנסתי להיריון עם רביד בעלי אמר לי 'מה קורה פה?', ועניתי לו 'אלוהים נותן, לא להתלונן'".
בתחילת הנישואים ניהלו בני הזוג אורח חיים חילוני, אבל אחרי לידתו של נאור ז"ל, החליטו לחזור בתשובה והפכו לחרדים. "כל החיים שלי רציתי בעל דתי, רציתי להביא להורים שלי מישהו עם כיפה, אבל נפלתי על חילוני גמור", היא אומרת. "בסוף מי שנתן את הטון היה בעלי. בהתחלה הוא החליט שהוא רק רוצה להניח תפילין ואמרתי לו: 'אם אתה רוצה להיות דתי אני אכיר לך את העולם הזה'. נסעתי לבני־ברק, קניתי לו תפילין ולעצמי קניתי חצאיות. מאותו יום אני לא לובשת מכנסיים. הכל קרה נורא מהר, באותו שבוע כבר הכשרנו את המטבח, הכנסתי את שני הבנים לגנים חרדיים וצ'יק־צ'ק גם שמתי כיסוי ראש. הודיתי לה' שבעלי החליט את ההחלטה הזאת כי הוא בא מבית חילוני לגמרי".
לפני שנתיים יצחק נפצע קשה בראשו בתאונת עבודה, כשקורות זכוכית שהוביל נפלו עליו. "אחרי שמונה שעות של ניתוח אמרו לי שיש לו סיכוי של 50:50, הוא היה בסכנת מוות ממש. הלכתי הביתה, הזמנתי את כל נשות השכונה אליי והגיעו 60 נשים להתפלל על בעלי. אמרתי לבורא עולם: 'אני את הקורבן שלי כבר נתתי, אל תיקח לי גם את הבעל'. כשחזרתי לבית החולים למחרת, אמרו לי שהוא יצא מכלל סכנה. הרופא שלו אמר לי: 'תתכונני שיהיו נזקים, הוא קיבל מכה חזקה בראש, משהו בטוח נדפק', ואני אמרתי לו: 'דוקטור, אתה מדבר בשם הרפואה ואני מדברת בשם האמונה'. בסוף הוא יצא מזה בנס. הנה, הוא כבר חזר לעבודה".
גדלת בבית מסורתי, מה גרם לך להתחרד?
"גדלתי בבית 'דתי לפי דעתי'. אני לא מחפשת את מה שנוח,
אלא את מה שנכון. החלטתי להיות דתייה עד הסוף כי זה היה נכון יותר בשבילי".
מה הביא אותך ללדת את הלל בגיל 46?
"אני מאמינה שכל ילד מביא את התיקון שלו. הרי מה זה תינוק? תהפכי את האותיות וזה תיקון. כשנאור נרצח אמרתי לאחותי: 'אני צריכה לדבר עם ה', אני חייבת להשלים את המשפחה'. שלושה חודשים אחרי זה גיליתי שאני בהיריון. ככה זה, אחרי כל חושך בא אור גדול. הרופא אמר לי: 'בגילך כדאי לעשות את כל הבדיקות, זה היריון בסיכון'. אמרתי לו: 'הכל מאת ה'', אבל עשיתי אולטרסאונד, וכשאמרו לי שזו בת לא הייתה מאושרת ממני. כל ההיריון חלמתי על השם הלל, ומתי היא נולדה? יום לפני חנוכה, כשאומרים את ההלל. מישהו יכול להגיד שזה לא נס?
"לגדל בת אחרי שמונה בנים זה מרגש ממש, כמו ילד ראשון. בכל פעם ששואלים אותי על הלל, אני אומרת שהיא הילדה היחידה שלי, וחושבים שהיא בת יחידה. זה היה סוג של תרופה אחרי ניסיון לא פשוט כזה, מוות של ילד. לראות אותה כל בוקר זה בשבילנו כמו תחייה. עד היום אנחנו לא מאמינים שיש לנו אותה בכלל, שקרה לנו הנס הזה. זה קצת טשטש את הכאב. כל הזמן אני שואלת אותה בצחוק אם היא נאור, כי אומרים שאם נולד ילד בשנה הראשונה של האבל, יש בזה משום גלגול נשמות. זה כמובן בצחוק, אני לרגע לא חושבת שהיא הוא, או שהיא באה במקומו. אני לא מגדלת אותה בצלו או בצל מותו. היא רק בת שלוש, כשהיא תגדל היא בטח תשאל עליו ונספר לה מי הוא היה".
את אמא חרדתית יותר בעקבות מותו?
"ממש לא. אני שמה מבטחי בה'. אבל הפכתי להיות רגישה יותר לילדים שלי, אני מבינה יותר את המהות שלהם כנוער. הרי מה זה נוער? מלשון ניעור. הם מתנערים מכל המוסכמות, ואני זורמת עם זה, כי מתי הם יתנערו, כשהם יתחתנו? מי שחונקים אותו בגיל צעיר מנצל יותר מדי את החופש כשהוא יוצא אל העולם".
לא נותנת לעצמי ליפול
מאז מותו של נאור יצאה אטיאס בעצמה אל העולם, ומעקרת בית הפכה לדמות מבוקשת בערבי הפרשת חלה, הרצאות נגד אלימות בפני בני נוער בבתי ספר, סדנאות העצמה ואימון אישי. "הכל התחיל בשבעה של נאור, באו כתבים ודיברתי איתם, ואחת המורות של נאור, שבאה לנחם, שמעה איך אני מדברת והזמינה אותי להרצות בפני בני נוער ולספר על המקרה הפרטי שלי", היא משחזרת. "כשעבדתי במשטרה עשיתי עבודה על עבריינות נוער - תראי איך בורא עולם קושר הכל – וככה התחלתי להרצות בבתי ספר. מישהי מערוץ 'הידברות' ראתה אותי ולקחה אותי לטלוויזיה, שלחו אותי ללמוד את זה, ובנוסף,
מישהו ששמע על הרצח תרם לי קורס אימון. היום יש לי כלים חזקים לתת לאחרות, אבל אני רוצה להגיד לך שלא למדתי שם משהו שלא ידעתי. התורה שלנו מלמדת אותנו הכל, יש שם את כל התשובות".
איך את מסבירה את השינוי שעברת דווקא אחרי שנאור נהרג?
"תמיד הייתי דרורה, פשוט השינוי שקרה אחרי המקרה של נאור גרם לזה שמעגלים הרבה יותר גדולים מכירים אותי. זה היה שם כל הזמן, אבל לא זיהיתי את זה. הכל בזכות האמונה".
איך זה קשור לאמונה?
"דווקא בגלל שקיבלתי עליי את הדין, הזמנתי את כל הדברים הטובים שקרו לי אחרי. אנשים שמתנגדים ומתבוססים באסונם, קורים להם רק דברים רעים, אז שחררתי את המקום הזה. אמרתי לעצמי 'אני אנצח' ואני מנצחת, לא נותנת לעצמי ליפול. אמרתי: 'בורא עולם, מה שתחליט אני איתך'. את יודעת למה? כי אני הזויה, קמה בבוקר ואומרת תודה רבה".
תודה רבה על זה שהבן שלך נלקח ממך?
"אני לא יכולה להודות על זה, זה ברור, אבל אני מודה על כך שה' נתן לי כוחות להתמודד. אני יודעת שהמכות שאנחנו מקבלים פה, בעולם הזה, הן מכות לתועלת. ברגע שהבנתי את זה, ברגע שהסכמתי עם הקדוש ברוך הוא, קיבלתי את הדין. רק כשהפכתי את מידת הדין לחסד, הרגשתי שיש לי כוחות. ועם זאת, בכל פעם שאומרים לי שאני אישה חזקה אני צוחקת".
את מבינה למה אנשים מתפלאים?
"כי זה לא טבעי, ברור, אבל אני לא חיה על פי הטבע, אני חיה
מעל הטבע ובגלל זה קורים לי נסים שהם מעל הטבע".
היה שלב שכעסת על אלוהים?
"ממש לא. אין דבר כזה, כעס על בורא עולם, הוא אוהב את כולם והוא יודע מה הוא עושה. אני מאמינה שכל בן אדם בא לפה לעשות שליחות וללכת, לתקן את המידות שלו. לא יודעת מה נאור היה בגלגול הקודם ומה הוא בא לתקן פה, אבל את התיקון שלו הוא עשה. נסתרות דרכי ה', אבל אני יודעת דבר אחד: זכיתי ללדת אותו ולגדל אותו ונהניתי ממנו 17 שנה".
את כועסת על הדוקר?
"אני דנה אותו לכף זכות. מי אני שאשפוט? לכל בן אדם יש פלוסים ויש מינוסים, אני מעדיפה לראות את הטוב שבאדם. אצלי השכל מנצח את הרגש. אני מודה שעבדתי על עצמי, שאלתי את עצמי למה בן אדם מגיע למקום כזה שהוא רוצח מישהו".
את מכירה אותו?
"לא ראיתי אותו מעולם, ועד היום אני לא יודעת מי זה. לא הלכתי לבית המשפט, אין לי שום עניין להכיר אותו, אבל ההורים שלו באו לנחם בשבעה. שאלו אותנו לפני כן אם אנחנו מוכנים לקבל אותם, ובעלי ענה: 'סוכת האבלים פתוחה לכולם'. אמא שלו באה לשבת לידי וריחמתי עליה, לא ידעתי מי מסכן יותר, היא או אנחנו. הניסיון שלה לא פחות קשה משלי, יש לה בן רוצח".
