הכירו את יוסי וייס (64) מראשון לציון. ביום – מנהל ב"אל על" ובערב אמן הבונה יצירות מרהיבות מפחיות וחלקים של צעצועים או מוצרי אלקטרוניקה משומשים. ביתו מלא ועמוס במוצגים ססגוניים, צבעוניים ומוקפדים מעשה ידיו. חלקם פריטים בודדים – שעוני קיר כלי תחבורה שונים או מתקני שעשועים וחלקם מתארים תמונות מצב שלמות – זירת אגרוף, תור לעמדת בידוק או פינת עבודה.
"אני מתחיל לעבוד ואף פעם לא יודע מה תהיה התוצאה הסופית", אומר וייס. "תוך כדי העשייה עולים לי רעיונות ואני משנה ומוסיף עד שמגיע לתוצאה הרצויה ותמיד זה דבר מוכר שאנשים מזהים בקלות".
מגוון חומרי הגלם איתם עובד וייס הוא עצום: פקקים, מגהצים ישנים, בקבוקי ומכלי פלסטיק, כריכות ספרים, קופסאות טלפונים, לוחות שנה, רמקולים ישנים, שקעים של מכשירי חשמל, צלחות, מזלגות מכופפים, ניילונים, דיסקים ומה לא.
"אני עובד עם כל מה שאנשים זורקים או שמביאים לי כי יודעים שאני משתמש בהם. אני לא אוסף פחיות מהרחוב כדי לא לקחת פרנסה מאנשים שעושים את זה כדי להתקיים. כל יום שישי אני מבקר בשוק הפשפשים וקונה צעצועים שבורים. המוכרים חושבים שהם עובדים עלי, אבל לא יודעים שזה בדיוק מה שאני צריך".
"עד היום נתתי במה למגהץ, לאריזות הטלפונים הסלולאריים, למשחות השיניים, למטעני בטריות, למיכלי אקונומיקה, לכלי עבודה פגומים לשקע של הכבלים בבית, לקופסת הטונה – בעצם לכל מה שהתרוקן מתכולתו או יצא מכלל שימוש".
את עבודותיו הייחודיות בונה וייס בחדרון קטן וצפוף בביתו, שבו שולחן קטן ומזוודה לא גדולה עם כלים פשוטים שניתן למצוא בכל חנות לכלי עבודה – מסור, מברגים, פצירה, מספרי פח ומכשיר ניטים. גוף העבודות כמעט תמיד מבוסס על פחיות שתייה שהוא גוזר במספרי הפח.
"ברגע שמכופפים את הפחיות הן הופכות לחומר קשיח ויציב, מעין קורות קטנות שמתחברות על ידי מסמרות עיוורות (ניטים). אני עושה גם שימוש בדבק חם או דו צדדי אבל זה רק שימוש תומך. אני מנסה לשלב בעבודה חלקים אותנטיים שקשורים למוצר הסופי, כך למשל אני משלב לוח ספרות או מנגנון משעונים ישנים שאנשים זרקו בשעון קוקייה שאותו אני בונה מהתחלה. אני מקפיד גם להראות את הדברים הכתובים על הפחיות והעטיפות ולהעביר כך מסרים כמו למשל, יש להימנע משתיית אלכוהול מופרזת".
כמה עבודות יצרת עד היום?
"חדלתי לספור אבל אני משער שמעל ל-200. ככל שהשנים חולפות רמה היצירה משתפרת והדגמים שהיו בתחילת הדרך מפנים מקום לדגמים יפים יותר".
בזכות העבודה במטוסים
וייס גדל בראשון לציון, ולמד בתיכון המקצועי "אורט" במגמת מסגרות מכנית. "בראשון הייתה אז רק גימנסיה אחת ואליה הלכו רק אלה שהוריהם התעקשו. כמעט כולם נשלחו ל"אורט" כדי שיצאו עם מקצוע וזה לא נחשב בושה אלא הנורמה".
בצבא שירת ב"גולני" ומגיל 24 הוא עובד ב"אל על". כיום הוא מרכז את נושא כלי העבודה המשמשים לתחזוקת המטוסים אבל ב-25 השנים הראשונות עבד כ"מבנאי" - איש טכני המתקן את מבנה המטוסים. משם, כנראה, הגיעו יכולת הדיוק וה"פרקפקציוניזם" הבולט בעבודותיו. המוקפדות עד הפרט האחרון - ידיות הדלתות, שרשראות הגלגלים, הכיתוביות, הכל שם.
"העבודה ב'אל על' נתנה לי את הידע בכיפופים, חוזק והקפדה על פרטים. אמנם במטוסים יש הרבה עבודה עם דברים ענקיים אבל יש גם חלקים בכל מיני גדלים, תלוי במקום הנזק, ולא כל התיקונים גולשים לממדים גדולים. במטוס אין פשרות והכל חייב להיות פרפקט. אני מבחין בכל סטייה מהישר וכל פרט חשוב לי".
איך הגעת ליצירת הדגמים?
"תמיד הייתי בעל נטיות אומנותיות. עוד לפני שהתחתנתי גילפתי תמונות מעץ עד שכבר לא נשאר לי מקום לתלות אותן - והפסקתי. לפני 10 שנים הבן שלי בנה דגם של אופנוע ורציתי לעזור לו ומשם זה התחיל. מאז אני אוסף חלקים ובונה דגם חדש כל 7-10 ימים. הארונות והמדפים שלי בבית מלאים וגם את המשרד בעבודה הפכתי למוזיאון. זאת התרפיה שלי בשעות הערב וגם כשאני עושה הליכות אני כל הזמן חושב מה עוד ליצור".
איך הגיבו בני המשפחה?
"בהתחלה הילדים לא הבינו בשביל מה אני צריך את זה אבל עכשיו כשהגעתי לכאלה רמות של יצירה הם גאים בי מאוד. בחנוכה האחרון גם הכנתי חנוכייה ביחד עם הנכד הבכור שלי שכיום הוא בכיתה אל"ף. ירדנו יחד למחזורית, הוצאנו פקקים, הוא צבע, כתב והיה שותף מלא".
לא מוכר עבודות
העבודות הייחודיות של וייס כבר הוצגו במספר תערוכות בארץ וביניהן גם בבית הנשיא. בני הזוג ריבלין כבר ראו – ואהבו.
"העבודות שלי מוצגות בתערוכות הפונות לכל המשפחה", אומר וייס. "מגיעים אליהן שלושה דורות - סבים, הורים ונכדים. אני משתמש בהרבה חלקים שהילדים מכירים וצריך לראות מה זה עושה לילד כשהוא רואה למשל את בקבוק הקטשופ שלו הופך לאדם מנגן. הוא עומד מרותק. אני עומד בצד ורואה את התגובות ולפי זה יודע מה יותר אטרקטיבי. לפעמים אני גם ניגש ומציב בפני המבקרים אתגר - לנסות ולאתר את כל מרכיבי היצירות".
וייס מספר שמעולם לא הסכים להצעות הקנייה שקיבל על העבודות. הוא מעדיף להציג אותן לקהל הרחב וכבר הציג בתערוכות בהיכל התרבות במודיעין ופתח תקווה, בגלריה גדרה ובמוזיאון "קוקה קולה". בימים אלה הוא גם מציג ב"תערוכת מטקות" נודדת ברוסיה, פרי יוזמה של משרד החוץ ובסוף החודש הוא צפוי להציג את עבודותיו במוזיאון הילדים בחולון.
וייס התחיל בגיל לא צעיר את צעדיו הראשונים בעולם האמנות ומגלה שהדרך צרה, צפופה ושיפוטית. "בארץ אמנים נמדדים בצורה לא הגיונית. מבחינתי מה שקובע אם יצירה אטרקטיבית או לא זה הטלפון. אם המבקרים שולפים אותו ומצלמים - זה אומר שהיא יפה. ובתערוכות שלי זה קורה הרבה. אבל בארץ, מי שיתלה כסא שבור זה ייחשב כאמנות, וכשאני מציע את הדברים שלי למוזיאונים וגלריות - הם לא תמיד זוכים לאהדה. העבודות שלי לא רק יפות וצבעוניות אלא יש בהן הרבה מעבר. צריך לחשוב מה בדיוק רואים וממה הן עשויות וזה אתגר לילד ולהורים".
איך אתה מגדיר את עצמך?
וייס מהסס קצת לפני שנותן תשובה. "אני חי בשני עולמות", הוא מודה. "אבל אם הגעתי להציג את העבודות שלי בבית הנשיא אז אני כבר יכול להרשות לעצמי לקרוא לי אמן".
________________________________________________
בלב הקיבוץ מסתתר ארמון, הקליקו על התמונה:
