איך ניסה הרצל לשכנע את אומות העולם שהיהודים צריכים מדינה?

29 באוגוסט 1897, בזל, שווייץ: עיתונאי יהודי יליד הונגריה עולה לדוכן הנואמים ומנסה להפיץ רעיון מהפכני שהגה. מדור חדש על נאומים מפורסמים, פרק ב'

עופרה עופר אורןפורסם: 05.02.18 04:44
בנימין זאב הרצל. היה חוזה המדינה, ובכך אין ספק, אבל דברים מסוימים שמתרחשים בה כיום, גם אדם עם חזון, כמוהו, לא יכול היה לחזות (צילום: Gettyimages)
בנימין זאב הרצל. היה חוזה המדינה, ובכך אין ספק, אבל דברים מסוימים שמתרחשים בה כיום, גם אדם עם חזון, כמוהו, לא יכול היה לחזות (צילום: Gettyimages)

הרוחות בצרפת סוערות: אלפרד דרייפוס, סרן בצבא, קצין יהודי בן עשירים, הורשע בדין לאחר שהואשם בריגול לטובת גרמניה. הוא נידון לעונש הגליה באי השדים, ודרגותיו נשללות ממנו בטקס פומבי משפיל. צרפתים ימנים ואנטישמים מצדדים בעונש, ואילו תומכי השמאל נאבקים נגדו. אחרי מאבק ציבורי ממושך זוכה דרייפוס למשפט חוזר, ונמצא זכאי.

 

עיתונאי יהודי יליד הונגריה, בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מסקר את המשפט. נוכח גילויי האנטישמיות המלווים את הפרשה, הוא מגיע למסקנה מרחיקת לכת: ניסיונם של היהודים להשתלב בארצות שבהן נולדו, נכשל. "דרייפוס", הוא כותב, "אינו עוד סמל מופשט. הוא היהודי בחברה המודרנית שניסה להסתגל לסביבה, שמדבר בשפתה, חושב את מחשבותיה, תופר את סרטיה על מעילו – וסרטים אלה נקרעים ממנו בכוח הזרוע".

 

מהו, אם כן, הפתרון, הוא תוהה. במשך זמן מה הוא שוקל התנצרות המונית, מגיע למסקנה שמהלך כזה לא יועיל, ומבין שהתשובה הנדרשת שונה: יש צורך בהגירה המונית של יהודים למדינה יהודית ריבונית שיקימו. הרצל כותב ספר, "מדינת היהודים", ומתחיל לפעול כדי לממש את תוכניתו. בתחילה הוא מנסה לשכנע יהודים עשירים, ביניהם הברון הירש והברון רוטשילד, לתמוך בעניין הציוני, ופונה גם לאישים כמו הסולטן העותמני בקושטא, הקיסר הגרמני והאפיפיור. אחרי שכל ההשתדלויות הללו נכשלות, הוא מחליט לפנות ישירות לעם ומכנס קונגרס ציוני ראשון שנערך בבזל שבשווייץ.

 

צפו בסרט תיעודי קצר על הרצל:

 

 

 

בנאום הפתיחה של הקונגרס, ב-29 באוגוסט 1897, הוא מתווה את העקרונות שנראים לו חשובים. קודם כל, הוא מבטיח לצירי הקונגרס שישמעו "ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות" ומבהיר כי המידע שיגיע "אינו משמח", שהרי "ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו, אילו היה המצב אחר". מכל מקום, הוא אומר, בזכות "פלאיה החדשים של התחבורה" כולם יכולים ללמוד על הסבל של העם היהודי.

 

הרצל גם מזכיר את "האיבה הקדומה" שהיהודים מוקפים בה. "אנטישמיות הוא שמה המודרני", הוא מסביר, ומתאר את ההפתעה, את הכאב ואת הזעם שחשים יהודים כשהם נתקלים בה. הוא גם מתאר את "היהדות המודרנית המשכילה, זו שעזבה את הגטו, זו שנגמלה מהסחר-מכר, נדקרה בלב ליבה", ובעצם אומר: ראו, גם עתה, אחרי שהשתפרנו - שהרי שוב איננו מסתגרים בתוך עצמנו ואיננו פועלים כסוחרים בזויים - האנטישמים ממשיכים לתעב אותנו ולפגוע בנו. ויתרנו על הלכידות הלאומית שלנו, אבל אין בכך תועלת: אומות העולם ממשיכות לראות בנו נטע זר.

 

לא קשה לשער מה היה אומר הרצל אילו ראה איך מסבים כיום את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלים, ואיך היה מגיב אילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית

לפיכך, מסביר הרצל, "שבנו הביתה", שהרי "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". אמנם, השבים "מוצאים כמה דברים הטעונים תיקון" - למשל, את העוני המחפיר של יהודים רבים - אבל התוכנית הציונית תתקבל לדעתו בברכה, במיוחד אחרי שפרטיה יובהרו, שכן "גלוי וידוע שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים".

 

הרצל מתפאר בכך שהציונות "כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר". הוא מבקש אם כן להראות שהיהדות המודרנית יכולה להתיישב עם זו המסורתית ולשתף איתה פעולה בהרמוניה. הוא גם מדגיש שאף אחד מהצדדים אינו נאלץ "לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קורבנות נפשיים", ורואה בכך "ראיה נוספת לעובדה שהיהודים הם עם". ברור לו כי "ייערכו ויכוחים על התארגנות", אבל הוא מבקש להדגיש כי הציונים אינם מבקשים ליצור "אגודה בינלאומית", אלא שואפים שיתקיים "דיון בינלאומי". בזאת הוא רואה "חשיבות עליונה". במילים אחרות, הוא מדגיש מאוד את הצורך "לגייס" את אומות העולם כדי שישתתפו בפתרון הבעיה, ולכן כינוסו של הקונגרס חשוב כל כך: זאת הדרך להשפיע על דעת הקהל. "שאלת היהודים", הוא קובע, היא בעצם "שאלת ציון" – כלומר, אומות העולם יצטרכו לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.

 

בהמשך הוא מסביר מה יידרש מהמתיישבים החדשים בארץ ישראל: מאחר ש"חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית", חובה עליהם ללמוד כיצד "לטפח חקלאות יהודית". כלומר, בחזונו הוא רואה התיישבות על הקרקע וכיבושה (לא קשה לשער מה היה אומר אילו ראה איך מסבים את ייעודן החקלאי של אדמות, איך במקומות שהיו בהם פעם פרדסים צומחים כיום מגדלי מגורים, ואיך היה מגיב אילו שמע עד כמה נפגעים החקלאים מהייבוא המתרחב של תוצרת חקלאית). הרצל המשיך ודיבר על כך שהתנועה הציונית חייבת לגדול ולהתפשט, שכן רק העם עצמו "יכול לעזור לעצמו", ואם אינו מסוגל לעשות זאת, אינו ראוי לשום עזרה. "אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית", הדגיש, אך הוסיף בפיכחון ש"אין לעורר תקוות" בטרם עת.

 

כך נראה כיום האולם שבו נשא הרצל את הנאום הזה:

 

 

אל הקונגרס הציוני הראשון הגיעו נציגים מ-127 מדינות, וכלי תקשורת רבים הוזמנו לסקר אותו. ביומנו כתב הרצל משפט שנותר טבוע בזיכרון הלאומי: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים". לימים, בקונגרס השישי שנערך ב-1903, זמן לא רב אחרי פרעות קישינב, נסוג הרצל מהפתרון הציוני והיה מוכן להקים את מדינת היהודים באוגנדה. אף על פי כן, את דבריו באותו קונגרס סיים בעברית, במילים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני."

 

"פתרון הבעיה היהודית", על פי ניסוחו של הרצל, נהפך לימים לאותו "פתרון סופי" מחריד ומטורף של הנאצים. שלוש שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, התגשם חזונו של הרצל, ומדינת ישראל קמה. הרצל היה חוזה המדינה, ובכך אין ספק, אבל דברים מסוימים שמתרחשים בה כיום, גם אדם עם חזון, כמוהו, לא יכול היה לחזות.

 

______________________________________________________

 

לפרק הראשון במדור, על נאום מפורסם של הסופר אלי ויזל - הקליקו על התמונה:

 

ויזל עם אובמה. האם הוא קיים את ההבטחה? הקליקו על התמונה (צילום: AP)
ויזל עם אובמה. האם הוא קיים את ההבטחה? הקליקו על התמונה (צילום: AP)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים