לא פשוט לדבר עם ילדים קטנים על פוליטיקה והיסטוריה, בטח לא על אלה שלנו, המורכבות עד כדי הפרעה. המאייר והקריקטוריסט חנוך פיבן עושה זאת בדרכו האופיינית והייחודית בספרו החדש "ממה עשויים ראשי ממשלה". "גַּם רָאשֵׁי מֶמְשָׁלָה הָיוּ פַּעַם יְלָדִים. גַּם הֵם שִׂחֲקוּ וְלָמְדוּ וְגִלּוּ תּוֹךְ כְּדֵי הִתְבַּגְּרוּת מָה הֵם רוֹצִים לִהְיוֹת כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ", נכתב בגב הספר. "הַאִם הַחֲלוֹם לְהוֹבִיל לִוָּה אוֹתָם מִיַּלְדוּתָם? הַאִם הֵם חָשְׁבוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד הֵם יִהְיוּ מַנְהִיגִים גְּדוֹלִים? וּבִכְלָל, אֵיזֶה מִין יְלָדִים הֵם הָיוּ?"
לקולאז'ים המוכרים של פיבן - תלת ממדיים ומלאי ההומור - קדמו הפעם שלוש שנות תחקיר: הוא דיבר עם היסטוריונים, עיתונאים, חברים של וקרוביהם של ראשי הממשלה, כדי לקבל מידע על שנות ילדותם. את החפצים המרכיבים את העבודות בחר מתוך אוספיו הפרטיים וגם מאלה של אספנים עם חיבה לפריטי וינטג' ארץ-ישראליים. העבודות צולמו בחדרון קטן ביפו, והפריטים מוינו לסלסלות פלסטיק, כך שכל ראש ממשלה ''קיבל'' סלסלה משלו.
פיבן הוא אחד המאיירים הישראלים המצליחים והמוכרים גם בזירה הבינלאומית. מגזינים כמו ''טיים'', ''רולינג סטון'', וה''דר שפיגל'' הזמינו ממנו איורים, והוא שמר באדיקות על הסגנון הייחודי שלו גם כשיצר עבור לקוחות מסחריים (בין היתר גויס לקמפיינים עבור ''שטראוס'', עיתון ''הארץ'' והאגודה לזכויות האזרח).
החיבור של פיבן עם ילדים הדוק: עד היום הוציא תשעה ספרי ילדים, והוא מנחה סדנאות יצירה לקטנים וגדולים. ב-2004 פרסם את ''What Presidents are Made of'', ספר דיוקנאות של נשיאי ארצות הברית, שנבחר בידי ה''טיים'' כאחד מעשרת הספרים הטובים של אותה שנה וחלק מהקולאז'ים שבו נרכשו לאוסף ספריית הקונגרס בוואשינגטון. 15 שנים מאוחר יותר מקדיש פיבן ספר למנהיגים המקומיים שלנו.
''בהתחלה חשבנו שנעשה ספר דומה לזה שבגרסה האנגלית'', אומרת יעל גובר, עורכת ספרי הילדים בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. "ואז הבנו שאנחנו מאבדים את החמלה. רצינו משהו מעט יותר סלחני, שילדים יוכלו להתחבר אליו. לקח זמן עד שהתגבש הרעיון להתמקד בילדות של ראשי הממשלה. הבנו שמה שקרה להם בילדות הפך אותם להיות מה שהם כמבוגרים, כמנהיגים. חיפשנו להראות את המורכבות של האישים הללו''.
את פיבן מצאנו היום בבוסטון. היו דיוקנאות קשים לפיצוח, הוא מספר בראיון משם, והיו כאלה שהעבודה עליהם התקדמה במהירות.
איזה דיוקן אהבת במיוחד?
"מאוד נהניתי לעבוד על אשכול. יש בו איזו אחדות, סינרגיה בין התוכן של האיור לדמותו. העבודה על אשכול מראה טלאים שמתחברים יחדיו ומדברת על האופי המורכב והמכיל שלו - היכולת שלו להכיל ניגודים, בלי חד משמעיות. אני מאוד מתחבר עם זה ברמה האישית. בלי קשר, לאשכול יש אחלה פרצוף!''
ואיזה דיוקן אתגר אותך במיוחד?
"העבודה שלי - לפצח קודים כך שיהיו דומים לפרצופים, הקוד הפיזיוגנומי (תורת הפנים) - תמיד מאתגרת. היה לי אתגר מעניין עם משה שרת ועם נתניהו. מה אני יכול עוד להגיד על ביבי שלא נאמר. היה לי חשוב שתהיה בספר העצמה חינוכית, ספר שלא בא בהכרח לבקר, אלא מוצא ערכים בכל אחד מהאישים, דמויות שאפשר להסתכל עליהן גם בהערכה. אז כשאני פוגש אדם כמו ביבי, שאני לא בהכרח מעריך את פועלו, אני מאותגר מבחינת החיבור הרגשי אליו. איך אני נמנע מלהוציא את כל הכעס שיש לי עליו?
"ביבי היה הדימוי הראשון שחשבתי עליו בהקשר לספר. דימיינתי סיטואציה שבה הוא יושב בחדר שלו בפילדלפיה, כנער בשנות ה-60 - מתאמן על הנאומים שלו. מאחר שהוא צריך קהל, דמיינתי שהוא מניח את הבובות שלו על המיטה ומתאמן עליהן. אפשר לראות בסיטואציה הזו הרבה סמליות - היום הוא מפעיל 'בובות' אחרות - אבל ניתן להישאר בפשט: כל אחד היה פעם ילד, והתאמן בלצאת החוצה אל העולם. זה דבר אוניברסלי - שמייצר אמפתיה כלפי הדמות".
אחרי עשרות איורים שעשית לראשי הממשלה שלנו במהלך השנים, מה שונה הפעם?
''זהו ספר לילדים, וחשבתי שההתייחסות לילדות שלהם תהיה דרך לצאת מהשיפוטיות. למשל, בזמנו בחרתי לצייר את המהות של אריק שרון כבולדוזר כוחני, נטול עכבות. הפעם דימיינתי אותו דווקא כילד שמנווט בשדות. בדימוי הזה אני כבר מפתח רגשות אמפתיים, שמרחיקים אותי מהמקומות הביקורתיים, המדממים".
עשית כאן תיקון לביקורת שמתחת בעבר?
"לא. מעולם לא היתה בי חרטה. אם נדמה שישנו שינוי, הוא בעיקר מעיד על היחס שלי ספציפית, ועל המקום שלי בעולם היום. בשנות ה-90 הייתי יותר פוליטי, היה בי הרבה כעס וצורך להגיב, היתה לי במה שגם דרשה, ורציתי להגיד דברים באופן חד משמעי, חזק ומהיר. ספר ילדים מאפשר אמירה יותר רחבה ומורכבת - וזה מה שמעניין אותי היום. בא לי להכיל את המורכבות של החיים, הרבה יותר מעניין אותי הערך החינוכי. הייתי רוצה שילד שקורא את הספר יוכל להבין שהחוויות האישיות שלו דומות או משתקפות אצל מנהיגים, אנשים שהצליחו מאוד בחייהם והגשימו את עצמם".
אם כל ראשי הממשלות שלנו היו יחד בגן, מי מהם היה הילד הבולט?
"ביבי, אולמרט וברק היו עושים לגננות בית ספר''.
ומי היה חביב הגננות?
''רבין היה ללא ספק הצ׳ארמר, וגם את פרס הן בטח מאוד אהבו, אבל רק כי הוא היה רודף אחריהן".
