"בואנ'ה, עזוב אותך, היא שרוטה לגמרי", שמעתי מישהו מדבר גם בנייד שלו וגם בתוך האפרכסת שלי בזמן שהמתנתי בתור בסניף הדואר במרכז תל אביב.
בהתחלה דווקא התעכבתי על העניין המילולי של "בוא הנה' + 'לך מפה' + 'עזוב אותך". שריטה פרטית שלי. אבל אז מר-מגפון, הגביר ווליום ושאג בייאוש: "אחי, אבאל'ה... אח שלי, איכפת לי ממך. אבל עזוב אותך באמא שלי... עזוב אותי באמא שלך... תבין, גם חבר שלה שרוט... כל המשפחה הזאת שרוטה... אמא שלה?! - היא וואחד שרוטה... ואבא שלה... הוא בכלל... די בחייתק, עזוב אותך".
זהו. מכאן כבר לא שמעתי כלום. הוא יצא החוצה להמשיך את השיחה שלו על שרוטים-שרוטות וקרוביי משפחתם והשאיר אותי עם משפטי השריטה שהידהדו לי בין כל חדרי המוח והלב, כולל מפלסים עליונים וחשבתי לעצמי: וואללה שרוט הבן אדם הזה – מי מדבר בכזה ווליום במקום ציבורי?!
אבל אז בין שאגות הלקוחות על הפקידות ועל האיטיות המכוונת שלהן, חיפשתי וחשבתי ביני לביני על מילת הסלנג המתמצתת הזאת – שריטה, ולא מצאתי לה תחליף הולם. כי היא לא "מתוסבך" ולא "מופרע" ולא "דפוק" ולא "טיפש" . זו מילה מתעתעת, שאפילו נשמעת לפעמים חמודה וקלילה, אבל בתוכה מתרוצץ עולם ומלואו בהוויה הישראלית. ממש כמו שלא מצאתי תחליף למילה "באסה" כדי להעביר תחושה או מצב מדויקים. את המילה "שרוט" בהחלט אפשר להגיד גם עם חיוך וחמידות על מישהו - זו כאילו הפציעה הקלה ביותר בתחום הרפואה. הפיזית והנפשית.
ממתינה לתורי וחופרת: מי לא שרוט?! מי סביבי (מעל גיל 30) לא שרוט? – מי אני מכירה או הכרתי והם לא שרוטים? – בטח גם עליי אומרים שאני שרוטה וזה הולך טוב עם השם שלי, אז בכלל... ומה זה שרוט בעצם? יש המון סוגי שריטות. שטחיות, עמוקות, מדממות. באוזניי, שריטה במובנה הסלנגי היא כמו אובססיה – חיננית כל עוד היא לא מפריעה לאיש.
_b.jpg "צילום: שרית סרי")
פלסטרים אנושיים
תל אביב עטופה בפלסטרים. כמעט בכל רחוב יש לפחות פלסטר אחד לרפואה. בכל פעם שאני יוצאת לסיבוב אני נתקלת במספר עצום של 'גרפיטי פלסטרים' שביצע גרפיטיאי-צייר אנונימי שמציף בשנים האחרונות את כל העיר בפלסטרים מסוגים שונים - עם כיתוב / בלי כיתוב / עצובים ובוכים / שמחים ומחייכים / מדממים / מתחבקים / מתנשקים / עוטפי עמודים ופחי אשפה / על תיבות חשמל / צינורות אינסטלציה / מחברים בין פינות של מדרכות / על גבי אדניות עצומות של העירייה– והשיא: פלסטרים שעוטפים בניינים מאד גבוהים בשלושה מוקדים בעיר.
האסוציאציה המיידית שעולה בי מול הכמות האדירה של הפלסטרים המצוירים היא שהכל כואב כאן ובמקביל הכל שטויות.
_b.jpg "צילום: שרית סרי")
ויש לי גם מחשבות על ילדים ממש קטנים, שמקבלים מכה קטנה או שריטה פיצית ומבקשים שידביקו להם לפחות ארבעה פלסטרים (צבעוניים!) על המקום ה"כואב"- כי לפעמים הפלסטר הוא יותר "צומי" מאשר כאב אמיתי, כמו בשיר של דנה ברגר "כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב".
וזה בדיוק מה שעושים לי הפלסטרים שעוטפים את העיר בה אני גרה – הם באים להזכיר לי את זה. ואת השרוט ההוא ששרט אותי ובעקבות השריטות שנוצרו בי – שרטתי אחרים ואותי גם יחד בכאב לב אחד ארוך שהתמשך לו שנים.
אולי גם אני זקוקה לפלסטרים שישתיקו קצת את הפעימות כשאני עוברת ברחוב ההוא ליד הבית ההוא, שלפני שנים צחקתי בו ושמחתי במה שיש לי. או שאני מרמה את עצמי – וזו לא הייתה שימחה וצהלה אלא שריטה בגודל הבניין העגול של עזריאלי ואני היא זו שמציירת בדמיונה פלסטר ענק שיחבוש את החריתה ההיא.
כי העיר הזאת גורמת להמון כאב ובמקביל "כלום לא עצוב - הכל כרגיל".
_b.jpg "צילום: שרית סרי")
מצד שני, 2017 – הייתה עבורי שנת עיכול אובדנה של חברתי הקרובה ליאורה. שנה בה הבנתי שהבנתי והרגשתי שמרגישה את חסרונה בכל יום שעבר - אבל תחבושת גדולה הסתמנה כמיותרת והפלסטרים האנושיים בצד הדרך – כמו באים להזכיר לי שהכל חשוב ובמקביל כלום לא חשוב. רק הבריאות הפיזית והנפשית. הם כמו סימן ואות עבורי לריכוכים קטנים שבדרך. לקשרים חדשים-ישנים שנירקמו להם פתאום. לפירגון אמיתי ממכר רחוק, למילה טובה מחבר לעבודה, לעיניים מקשיבות. למחווה משפחתית מרגשת - פלסטרים חמודים וצבעוניים בצורת אנשים טובים.
_b.jpg "צילום: שרית סרי")
