על השריטה: שרית סרי גילתה
שתל-אביב עטופה בפלסטרים

"בואנ'ה, עזוב אותך, היא שרוטה לגמרי", שמעתי מישהו מדבר גם בנייד שלו וגם בתוך האפרכסת שלי בזמן שהמתנתי בתור בסניף הדואר במרכז תל אביב.

זהו. מכאן כבר לא שמעתי כלום. הוא יצא החוצה להמשיך את השיחה שלו על שרוטים-שרוטות וקרוביי משפחתם והשאיר אותי עם משפטי השריטה שהידהדו לי בין כל חדרי המוח והלב, כולל מפלסים עליונים וחשבתי לעצמי: וואללה שרוט הבן אדם הזה – מי מדבר בכזה ווליום במקום ציבורי?!

צבוטותי ושרוטותי כיסו עמוד - למה מי נפצע?!(צילום: שרית סרי)

פלסטרים אנושיים

תל אביב עטופה בפלסטרים. כמעט בכל רחוב יש לפחות פלסטר אחד לרפואה. בכל פעם שאני יוצאת לסיבוב אני נתקלת במספר עצום של 'גרפיטי פלסטרים' שביצע גרפיטיאי-צייר אנונימי שמציף בשנים האחרונות את כל העיר בפלסטרים מסוגים שונים - עם כיתוב / בלי כיתוב / עצובים ובוכים / שמחים ומחייכים / מדממים / מתחבקים / מתנשקים / עוטפי עמודים ופחי אשפה / על תיבות חשמל / צינורות אינסטלציה / מחברים בין פינות של מדרכות / על גבי אדניות עצומות של העירייה– והשיא: פלסטרים שעוטפים בניינים מאד גבוהים בשלושה מוקדים בעיר.

רק שריטה קטנה בכנף(צילום: שרית סרי)

תארוז לי - אני כבר אעכל את זה מאוחר יותר(צילום: שרית סרי)

לשכוח... ושוב לזכור ורק אז לשכוח באמת(צילום: שרית סרי)

ויש לי גם מחשבות על ילדים ממש קטנים, שמקבלים מכה קטנה או שריטה פיצית ומבקשים שידביקו להם לפחות ארבעה פלסטרים (צבעוניים!) על המקום ה"כואב"- כי לפעמים הפלסטר הוא יותר "צומי" מאשר כאב אמיתי, כמו בשיר של דנה ברגר "כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב".

וזה בדיוק מה שעושים לי הפלסטרים שעוטפים את העיר בה אני גרה – הם באים להזכיר לי את זה. ואת השרוט ההוא ששרט אותי ובעקבות השריטות שנוצרו בי – שרטתי אחרים ואותי גם יחד בכאב לב אחד ארוך שהתמשך לו שנים.

אולי גם אני זקוקה לפלסטרים שישתיקו קצת את הפעימות כשאני עוברת ברחוב ההוא ליד הבית ההוא, שלפני שנים צחקתי בו ושמחתי במה שיש לי. או שאני מרמה את עצמי – וזו לא הייתה שימחה וצהלה אלא שריטה בגודל הבניין העגול של עזריאלי ואני היא זו שמציירת בדמיונה פלסטר ענק שיחבוש את החריתה ההיא.

כי העיר הזאת גורמת להמון כאב ובמקביל "כלום לא עצוב - הכל כרגיל".

תחבוש לי ואחבוש לך (צילום: שרית סרי)

מה אתה נעול כל כך, יא שרוט(צילום: שרית סרי)

לא מעגל פינות(צילום: שרית סרי)

מצד שני, 2017 – הייתה עבורי שנת עיכול אובדנה של חברתי הקרובה ליאורה. שנה בה הבנתי שהבנתי והרגשתי שמרגישה את חסרונה בכל יום שעבר - אבל תחבושת גדולה הסתמנה כמיותרת והפלסטרים האנושיים בצד הדרך – כמו באים להזכיר לי שהכל חשוב ובמקביל כלום לא חשוב. רק הבריאות הפיזית והנפשית. הם כמו סימן ואות עבורי לריכוכים קטנים שבדרך. לקשרים חדשים-ישנים שנירקמו להם פתאום. לפירגון אמיתי ממכר רחוק, למילה טובה מחבר לעבודה, לעיניים מקשיבות. למחווה משפחתית מרגשת - פלסטרים חמודים וצבעוניים בצורת אנשים טובים.

כניראה שטפחתי לעצמי על השכם חזק מדי(צילום: שרית סרי)

בניין התפעל (צילום: שרית סרי)

מי יודע מדוע ולמה(צילום: שרית סרי)