לפני עשור, בגיל 42, התעוררה מלכה פלדשטיין והבינה שמשהו חסר לה בחיים. לכאורה, היה לה הכל: שלושה ילדים מוצלחים, חיי נישואים טובים, קריירה מצליחה כפיזיותרפיסטית התפתחותית של ילדים, בית נאה. אבל זה לא הספיק לה. היא רצתה להתרגש שוב מהחיים, רצתה פרפרים בבטן, ובעיקר רצתה מיניות משוחררת יותר. איך משיגים את זה? על זה לא הייתה לה תשובה. כדי לחשב מסלול מחדש, היא הודיעה לבן זוגה שהיא לוקחת ארבעה חודשי התנזרות מסקס. הוא, בתגובה, אמר: "לכי על זה".
"הבנתי שאני זקוקה לפסק זמן מיחסי מין כדי להתבונן בעצמי", היא מסבירה היום. "נכנסתי למערה לשנת חורף, ובן הזוג שלי כיבד את כל ההחלטות שלי. אני קוראת לזה 'חזרה בשאלה', כי
התחלתי לשאול שאלות".
איפה היית עד גיל 42?
"אין לי תשובה. כנראה עם משקפיים על העיניים. עד גיל 42 הייתי במודעות חלקית, וכן, להתעורר היה מפחיד מאוד".
למה זה קרה דווקא בנקודה הזו?
"הגעתי לתחילת גיל המעבר. יש לגיל הזה משמעות ענקית. זה מעבר מפאזה אחת לפאזה אחרת, ובנקודה הזאת, החיים שלי זימנו לי מעבר שהוא עליית מדרגה גדולה".
שיאו של השינוי שעברה פלדשטיין הגיע לפני שבע שנים, אז היא אזרה אומץ והציעה לבעלה לנסות סגנון חיים פוליאמורי - כלומר, לקיים מערכות יחסים מבוססות אהבה עם יותר מבן זוג אחד. בספרה "האמת העירומה של האהבה" (הוצאת "אדמה"), ביוגרפיה חשופה ואינטימית שיצאה לאחרונה לאור באמצעות קמפיין מימון המונים, היא מתארת את המסע שעברה, התהליך שבו פתחה את נישואיה, תובנותיה וגם דרכים להתבונן מחדש בחיים.
שקרים קטנים גדולים
פלדשטיין (52) נולדה בברזיל, ועלתה ארצה עם הוריה בגיל שבע. כשהייתה בת תשע התגרשו ההורים, והיא גדלה עם אמה ואחותה הגדולה. אחרי השירות הצבאי פגשה את בעלה בחוף הים. הם ביחד כבר 35 שנה, הורים לשתי בנות ובן, וגרים ביישוב הקהילתי מנוף, הסמוך לכרמיאל.
המהפך שעברה הגיע בעקבות שני אירועים מכוננים ששינו את חייה. הראשון היה התקף אפילפטי קשה של אחת מבנותיה, אז בת 16, שעד אז הייתה בריאה לחלוטין. "היינו בנסיעה משפחתית, ופתאום הבת השנייה שלי צעקה, 'אמא, היא רועדת'. הסתכלתי אחורה וראיתי שהיא מגלגלת עיניים, מכחילה, מאבדת הכרה. זיהיתי
מיד שהיא בהתקף אפילפטי. בדקתי אותה ולא הרגשתי דופק ונשימה, ובאותו רגע צעקתי לבעלי, 'היא הולכת'. התחלתי לעשות לה החייאה, ובשלב מסוים הצבע חזר לגוף שלה. נסענו מיד לבית חולים, ולאחר בדיקות היא אובחנה כלוקה באפילפסיה.
"הרגעים שהיו לי עם הבת שלי היו בעתה שלא הייתה לי כמוה בחיים. הרגעים האלה גרמו לי לרעידת אדמה, והיא יצרה סדק בקרקע שעליה דרכתי. יכולתי ליפול לתוך הסדק הזה, ובחרתי להתבונן עליו. לא הייתה דרך חזרה".
האירוע השני, שהתרחש שבוע לאחר מכן, היה גילוי של ציסטה בבטנה, שבה החליטה לטפל בכוחות עצמה. "עד היום הרופאים לא יודעים מה זה היה בדיוק, אולי זה היה ממאיר ואולי לא", היא אומרת. "הבנתי שאני לא רוצה להישאב לדרך הרפואית המקובלת, אלא לרפא את עצמי, לראות למה הציסטה שם, מה יצר אותה".
פלדשטיין הסתגרה בביתה, עשתה מדיטציות ועברה תהליך התבוננות פנימי. "הייתי צריכה לפגוש את השדים הכי גדולים שלי כדי להבריא את עצמי", היא אומרת. "את התת־מודע שלי, את האמונות שנטמעו בי ואת השקרים הקטנים שאני מספרת לעצמי. הסכמתי להודות בהם, להכיר בהם ולהגיד: לא עוד".
התגלית המרכזית של פלדשטיין נגעה לחיי המין שלה. "החלטתי להפסיק עם עמדת הריצוי שלי במיניות. לאורך השנים הסכמתי לעשות אהבה גם כשלא הייתה בי תשוקה עד הסוף ולא
באמת רציתי בתוכי, ואולי בתדירות שלא התאימה לי. המיניות הייתה חדורת מטרה, ובתפיסה שאם אין חדירה ואורגזמה - זה לא נחשב מעשה אהבה. רוב הנשים נמצאות שם, באמונה שמין הוא שירות שאישה נותנת לגבר כדי לזכות ביציבות ומשפחה, ואם אני לא אתן לו את 'הצרכים' שלו, הוא ילך לרעות בשדות זרים. חוסר ההקשבה הזה לעצמי גרם לי לחלות. ברגע שזיהיתי את זה, עברתי תהליך הדרגתי של להתחבר למה שאני רוצה באמת".
פלדשטיין פנתה לבן זוגה וחלקה איתו את התובנות שלה. "עשינו שינויים בתוך החיבור המיני שלנו", היא משחזרת. "רציתי שבמיניות שלנו יהיה אספקט של חיבור לרוח, וביקשתי קשר מיני הרבה יותר איטי, כדי שנוכל להיות קשובים לנפש ולגוף. רוב האנושות חווה חוויה של מיניות זכרית, ויש לה מאפיינים של תא זרע - תנועה מהירה, חדורת מטרה. האנרגיה המינית הנקבית היא שוהה, כמו ביצית, לא הולכת לשום מקום, ולאט־לאט נפתחת. את זה רציתי. זה קרה בתהליך שהצריך המון סבלנות. נשים מתייאשות בדרך, ויש הרבה פרידות בגילאים 55-40 ביוזמת האישה, כי היא לא מסופקת. אני אומרת, אל תפרקו כל כך מהר. דרך צריכה סבלנות".
רכבת הרים רגשית
רעיון הפוליאמוריה החל לחלחל בה כעבור שלוש שנים נוספות. "פגשתי אדם, נרקם בינינו קשר חברי, ונוצרה אינטימיות כזו, שחוויתי גם משיכה", היא מספרת. "ואז הוא אמר, 'סטופ. אני רואה שיש בינך לבין בעלך אהבה גדולה, ואני לא יכול להיכנס ביניכם בלי שהוא מסכים'. זה היה רגע של הארה. הבנתי שאני רוצה שקיפות מלאה בחיים שלנו, ושאני רוצה שאם תבוא אהבה לפתחנו, לא נחסום אותה".
פחדת מהתגובה של בן זוגך?
"ברור, פחדתי פחד מוות, אבל עוד יותר פחדתי לא להיות בהלימה בין הקול הפנימי לקול החיצוני שלי. כשבאתי לבן הזוג שלי עם הרעיון של לפתוח את הזוגיות, הייתי בחוויה זוגית טובה מאוד ובמיניות טובה מאוד. זה לא מדויק שרציתי 'עוד משהו'. רציתי חוויית חיים שהיא משוחררת מפחד, שמאפשרת זרימה של אהבה. לשמחתי, בעלי היה מוכן לזה לפניי, ולא עלה על דעתו שזה נמצא בארסנל הרצונות שלי".
מי היה הראשון מביניכם שהביא הביתה קשר נוסף?
"אני", היא אומרת בלחש. "הכרתי עוד מישהו, במסגרת
העבודה. סיפרתי לו שאני בזוגיות מאפשרת, והוא קיבל את זה. היה לי גם פחד לאבד גבולות ולהתאהב, אבל התחברתי למשמעת העצמית שלי".
פלדשטיין מעדיפה את הביטוי "זוגיות מאפשרת" על פני "פוליאמוריה". "משמעות המילה פוליאמוריה היא ריבוי אהבות, ולי אין שום עניין בריבוי", היא מסבירה. "זוגיות היא החוויה המרכזית של החיים שלי. הפוליאמוריה היא מערכת יחסים עם מחויבות, זה לא סקס חופשי. סקס חופשי לא מדבר אליי בכלל. אני לא נמשכת לכל כך הרבה גברים. נדיר כל כך בשבילי לפגוש אדם שארצה להיות איתו ברוח וגם בגוף. זה כמו לפגוש יהלום באמצע הדרך".
פלדשטיין רצתה להתעורר, והצליחה. בדרך היא פגשה את עצמה ברגעים לא פשוטים בכלל, למי שחשב שפוליאמוריה היא רק סקס ושעשועים.
"הרבה פעמים נדמה שפוליאמוריה היא חוויה אגואיסטית, 'אני רוצה עוד מאהב'. זה לא זה. מדובר בלמידה גדולה מאוד של לאהוב גם את אהובתו של בן הזוג שלי. הכי קשה היה לי כשהוא פגש אישה בפעם הראשונה ונפתח אליה. רציתי לאפשר לו, אמרתי, 'איזה יופי', אבל פגשתי את הקנאה בתוכי בגדול ואת חרדת הנטישה. זה היה מטלטל. לא חשבתי שזה יקרה לי, חשבתי שעשיתי על עצמי עבודה פנימית".
איך התמודדת?
"שיתפתי את בן זוגי, והוא היה אוהב ומחבק ונתן לזה מקום. לא בז ולעג לי או ביטל את החוויה הרגשית שלי".
אחד העקרונות שהנחו את פלדשטיין ואת בעלה היה שכל אחד מהם נפגש עם בן זוגו של האחר והכיר אותו. "לפני כמה שנים היה לי קשר שהפסקתי, כי לא נוצר חיבור של לב בין בעלי לבין החבר שהיה לי, וזה הפריע לי. הרגשתי שיש לי חיים נפרדים, ולא רציתי את זה. מהצד השני, אחד הדברים שעזרו לי להתמודד היה לפגוש פנים אל פנים את האהובה שלו, ולראות שאנחנו מכבדות זו את מקומה של זו ולא מתחרות על אותה משבצת. נוצר בינינו חיבור יפה מאוד של אכפתיות".
היו לכם עוד כללים? איזה הסכם ניסחתם כשפתחתם את הנישואים שלכם?
"אני לא רוצה למכור רצפטים. לכל זוג יהיו כללים אחרים. לנו היה חשוב שתהיה שקיפות, בלי הסתרות בכלל, שיהיו פרגון ואמון. עשינו שיחה שבה ירדנו לרזולוציות ממש קטנות - האם לישון אצל האחר; איפה נפגשים איתו; האם מותר לנסוע לסופשבוע עם האהוב; להיפגש איתו בבית; באיזו תדירות. אם יש רגע רגיש שבו לבעלי לא מתאים שאני אלך לחבר שלי, אני לא אלך. הזוגיות שלנו קודמת. הייתה בי החלטה מנטלית חזקה, שזה לא הולך לפרק את המשפחה שלי".
היה מצב שבו היו לך יותר משני קשרים זוגיים?
"קרה שפגשתי אדם שלישי כשהייתי בזוגיות נוספת, שנייה. ויתרתי על הקשר האינטימי הרומנטי עם הבחור השני לטובת הבחור השלישי, אבל לא ויתרתי עליו כבנאדם".
את יכולה להבין אישה או גבר שנפגעים מכך שיש לפרטנר שלהם עוד מישהו? הם יכולים לשאול אם הם לא מספיקים.
"אבל זה לא בא משם. אפשר להגיד את זה גם על ילדים. למה ילד אחד לא מספק אותך, למרות שהוא נפלא ונהדר? למה עוד אחד? יש כמיהה פנימית לזה".
הפוליאמוריה מאפשרת, בעצם, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ולא לשלם שום מחיר.
"בטח שיש לזה מחיר, אפילו עצום. זו רכבת הרים רגשית. זה לא רק טוב, זה גם מפגש עם המון כאב. לאפשר אהבה גלויה נוספת, מפגיש אותנו עם הפחדים הכי גדולים שלנו: טירוף הקנאה וחרדת הנטישה. כדי להתמודד עם זה צריכה להיות הסכמה פנימית לייסורי גסיסה של האגו מצד אחד, וחוויית גדילה עצומה מצד שני. זה תהליך שמי שמקיים קשרי אהבה בסתר לא עובר".
את לא חוששת שתקרה לך "תאונה", שתתאהבי ותרצי לפרק את הנישואים שלך?
"ההחלטה הפנימית שלי היא שתאונה כזאת לא תקרה לי. יש בי בהירות גדולה שבן הזוג שלי הוא ברית נשמתית שלי. נכון שרציתי את הפרפרים בבטן ואת החוויה להיות שוב מחוזרת, אבל היום, שבע שנים אחרי ההתעוררות שלי, מה שאני רוצה הוא לא להתאהב. התאהבות גונבת אותנו, עושה לנו בלבלות בראש.
זה ילדותי בעיניי. אני לא רוצה את זה" (צוחקת).
ברור לי שפוליאמוריה היא לא סגנון חיים שאני או חברותיי יכולנו לנהל בשלווה וביטחון כאלה. משהו היה נסדק.
"זה באמת לא מתאים לכל אחד. זה יכול לקרות רק כששני בני הזוג רוצים את זה כהתנסות חיים, ולא כשאחד מסכים כי הוא פוחד לאבד את השני. זה יפרק אותם כמעט בוודאות. כדי לחיות ככה צריך ללמוד לאהוב, ואת זה אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים להחזיק".
היה רגע ששאלת את עצמך בשביל מה היית צריכה את הניסוי האנושי הזה?
"היו לי רגעים כואבים מאוד, ועדיין לא התחרטתי".
הספר שלך פורם קשר של שתיקה סביב הפוליאמוריה. למה רוב הפוליאמורים מסתירים את סגנון החיים שלהם?
"באותה מידה שהומואים ולסביות הסתירו את עצמם, ובאותה מידה שאנשים מסתירים אמונות שלהם, כי הם פוחדים מלינץ'. אני לא מוכנה לתת לפחד לנהל את החיים שלי. כשהפחד מנהל אותנו, אנחנו מתים".
מה חשבו ילדייך ובן זוגך על הספר החושפני?
"בעלי קרא את הספר לפני הפרסום, ושכתבתי את הטקסט בהתאם להערות שלו. הילדים שלי גאים בי שאני מקשיבה לעצמי. אחת הבנות אמרה לי, 'שום דבר לא חדש לי, הכל שקוף בבית. חשוב לי שיהיה לכם טוב, ועדיף לי שזה יהיה ביחד'".
השליכי את המושג "אוננות"
היום פלדשטיין מנהלת במקביל לנישואיה מערכת יחסים נוספת, שנמצאת כרגע ב"הולד". "היום אני בנקודת לא נודע", היא אומרת ומחייכת, "חוויתי בשנים האלה כמה אהבות בודדות. אנחנו בכלל לא מתפרעים. נדיר למצוא אהבה".
בחמש השנים האחרונות פלדשטיין היא מטפלת מינית וזוגית הוליסטית. אחרי שנים בתפקיד בכיר במערכת הבריאות הציבורית, החליטה ללמוד סקסולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ולעבור הסבה מקצועית. בשנים האחרונות היא מטפלת בקליניקה שלה בצפון בזוגות וביחידים, מנחה סדנאות לזוגות תחת השם "איש ואישה זכו", ומציעה
גם קורס במיניות המיועד לנשים בלבד. "הבנתי שאנרגיה מינית היא אנרגיית הבריאה", היא אומרת. "היום אני בכלל לא משתמשת במילה סקס. אני לא רוצה סקס בכלל".
למה? מה רע בסקס?
"המילה הזאת, סקס, היא חיבור מיני בין שני אנשים שיש להם מטרה של אורגזמה, פורקן וחוויה חושנית. זה לא מספק אותי יותר. בסקס יש חוויה של נפרדות: שני אנשים שנפגשים כדי לחוות אקסטזה מינית, פורקים ומחכים לעונג הבא. אני רוצה חוויה של חיבור. לפעמים הוא יכול להיות במבט עיניים או בחיבוק, ולפעמים זה גם חיבור של גוף".
איזו עצה תוכלי לתת לאישה שרוצה לשדרג את חיי המין שלה?
"למדי להכיר את הגוף שלך. אפשרי לעצמך לחוות את כל הפעולות היומיומיות בצורה חושנית יותר. זה מתחיל כשאת שוטפת פנים בבוקר. שימי לב למים על הפנים. אל תעשי את הכל על אוטומט. געי בעצמך בצורה שחוקרת את הגוף מחדש, לא חדורת מטרה. השליכי את המושג 'אוננות' שהוא חדור מטרה, ואמצי את הביטוי 'עינוג עצמי' שהוא סבלני וחוקר. קחי בעדינות את ידו של השותף שלך, ולמדי אותו מה נעים לך. תני לעצמך ללמוד עליו דברים חדשים שלא ידעת".
מה את יודעת על עצמך היום, שבע שנים אחרי פתיחת הנישואים?
"כשיש עליי חומות ואיסורים, אני רוצה הרבה. אבל כשאני חופשייה, גיליתי שבעצם אני רוצה מעט מאוד. גיליתי שאהבתי לבן הזוג שלי עמוקה מאוד ושום פיתוי חיצוני לא מערער את הבחירה שלי בו, ושאני לא נותנת לפחד מ'מה יגידו' לנהל אותי. שמעי, אולי בעוד חמש שנים נחליט אחרת ואני אחזור לתא הזוגי המונוגמי. אני חיה במה שנוכח כרגע".
