כיתה ד', הוא שאל שאלה כללית ואני ניסיתי את כוחי, כמו שילד בן 10 מנסה את כוחו בספונטניות טבעית. הצבעתי ואמרתי מה שאמרתי והוא בתגובה רק עשה מן תנועת ביטול כזו והוסיף לה: 'שטויות"'. הרגשתי ברגע אחד כאילו מישהו לקח סכין וחתך באמצעותה את הכנפיים שלי. לאחר מכן המשיך עם אותה הסכין לעבר הדימוי העצמי שלי, נעץ חזק והתחיל לסובב לאט.
המורה הזה כבר לא בין החיים ולגמרי סלחתי לו, אבל אני בכל זאת יודע שאקח את התנועה הזו שלו אליי עד לקבר. מילה אחת, "שטויות" ועוד תנועת ביטול ומאז בכל השיעורים שלו השתתקתי, גם כשהייתי בטוח שאני סגור על התשובה. החוויה המשפילה הזו בנוכחות כל הכיתה, הבהירה לי באופן חד משמעי: לפעמים עדיף פשוט להוריד את הראש ולשתוק, מאשר להיות הילד החכם. ככה לפחות לא תחטוף כאפה.
לפוסטים הקודמים של המחנך אבינועם הרש:
- איך לא נתת לבן שלי ציון 90? מי בכלל נתן לך להיות מורה?
- הורים, הילד קיבל רק 70 בתעודה? כך תגרמו לו להרגיש גאה ומאושר
- כן, אנחנו יכולים: להפוך את החופש מכישלון הורי - להזדמנות לחינוך
כמה עוצמה יש להערה אחת
בואו לקראת חלוקת התעודות לילדים שלכם, נדבר רגע על איך נוצר דימוי עצמי אצל אנשים בכלל וילדים בפרט. צ'ארלס קולי, אחד מהסוציולוגים האמריקאים המשפיעים במאה העשרים, טבע את המשפט האלמותי: "האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הינו מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא".
כולנו כמבוגרים מודעים למשאבים הנפשיים שאנחנו משקיעים ברושם הראשוני. במה יגידו. בצורך המובנה והאובססיבי משהו הזה שלנו, להרשים, ליחצ"ן, לצאת הכי טובים שיש, בכדי שנוכל לפנטז מה אחרים בעצם חושבים עלינו. אז אם אנחנו מתנהלים ככה, מה לגבי הילדים שלנו? אלו שרואים במורים ובאנשי הצוות החינוכי מקור סמכות, כנציגיהם עלי אדמות של היקום ועולם המבוגרים שם בחוץ. כמה השפעה וכוח יש למילים של מורה. לציונים. לתעודה. כמה עוצמה ונזק יכולה לעשות הערה לא במקום?
פעם אחת, בשנתי הראשונה כמחנך, עקב לחץ ועומס גדולים לסיום התעודה, יצא שהתבלבלתי בין ההיגדים ובמקום להקליד לתעודה של אחד מהתלמידים המסורים והמשקיעים ביותר שלי את היגד מספר 70: "עובד ולומד ברצינות ובאחריות", הקלדתי את היגד מספר 71: "עליך להקפיד לבצע את המטלות בבית ובכיתה".
במוצ"ש קיבלתי הודעה מההורים שלו, שסיפרו שהם עברו פשוט שבת מהגיהינום. הילד שלהם נהרס מזה לגמרי. הוא יורק דם ואוכל חצץ בכדי להכין את שיעורי הבית שלו ועכשיו הוא מגלה שבעצם כל העמל שלו התאדה וחלף עם הרוח? ובעצם, יכול להיות שהוא בכלל שיקר להם? ומפה לשם, הם מצאו את עצמם בשבת של דמעות ותסכול, בכי וצעקות. אחרי שסיימתי את השיחה איתם, הרגשתי כאילו מישהו הכניס יד ללב שלי ותפס אותו חזק. אלוהים. מה עשיתי? כאילו תמיד אמרו לי שיש כוח למחנכים ולמורים, אבל עד כדי כך? איך הידיים לא רעדו לי לפני כן?
אבל במקביל, פתאום חשבתי על עוד משהו שהטריד אותי: יכול להיות שכל הדימוי העצמי של התלמיד שלי עמד ונשען על התעודה הזו? על אסופת הציונים והערות ושקלול המספרים שלהם? וזה נראה לי משהו מטורף לגמרי. פסיכי. כל כך לא נכון ולא מדויק. כאילו שאמורה להיות באמת חפיפה בין מתמטיקה למתמטיקה של החיים. והרי אנחנו כולנו יודעים כמה שהאישיות של התלמידים שלנו היא כל כך הרבה יותר מורכבת וגדולה ולא ניתנת לכימות של מספרים, כמו שהתעודה הסטנדרטית רוצה להציג.
ואיפה, אם בכלל, יש ביטוי בתעודה לחלומות ולפחדים, לתקוות ולאמונות שלהם? איפה הציון על הנחישות וההקרבה והנפילות והדמעות והקושי וההליכה כנגד הזרם? והאם באמת כל אלו אמורים להתנקז לידי הערת מחנך קצרה וזהו?
כרגע התעודה לא מעניינת אותנו
כאן, הורים יקרים, מגיע התפקיד שלכם. לתת לילד שלכם את ההרגשה שהשווי שלו כל כך לא קשור לתעודה הזו ולא נגזר ממנה. שהחיבוק שאתם הרגע נתתם לו כשחזר מבית הספר עם התעודה ואפילו לא הספקתם לפרש את המבט שעל פניו, הוא הוא הדבר הכי אמיתי ונכון וחשוב כרגע.
חיבוק שכולו אומר לילד: כן, אנחנו יודעים שקיבלת היום תעודה עם ציונים וכל מיני מקצועות כמו מתמטיקה וספרות ומדעים ומחשבים. אבל יודע מה? כרגע זה פשוט לא מעניין אותנו. אולי אח"כ. כרגע כל מה שמעניין אותנו זה לתת לך את התחושה שאנחנו אוהבים אותך הכי בעולם, דווקא בגלל הייחודיות שלך ובגלל מי שאתה, מה שאתה וכמו שאתה. בדיוק ככה.
ואנחנו מאמינים שהיכולות שלך, עם כל הכבוד לתעודה הזו, וכמו שהוכיחו אנשים מפורסמים רבים בהיסטוריה, לא ייגזרו מהציונים שמופיעים בה, אלא רק ממידת הנחישות וההתמדה שלך ללכת עד הסוף. בלי לפחד או לחשוב על מה יגידו. ותאמינו לי שבסופו של דבר, והאמת שכבר בהתחלה, הוא ידע להעריך ולהוקיר את החיבוק הזה שלכם ואת האמונה ביכולות שלו, הרבה יותר משכל ציון עשר עגול בתעודה היה מעניק לו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אבינועם הרש, מחנך, נשוי לגיתית ואבא לשלושה. חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי, מדריך 'אמירים' ורכז תקשוב.
לתגובות והזמנת שיחות לחדרי מורים והורים, מוזמנים לשלוח מייל .