למילה הפרסית "אזאדי" יש משמעות אירונית: בתרגום חופשי, משמעותה חירות, אבל זהו גם שמה של הכיכר המרכזית בטהרן, שאותה הקים משטר האייתולות. "אזאדי" הוא גם שם ספרו הראשון של אבי מוטהדה, שעוסק בתרבות הפרסית ומציג את סיפורו של שלום, נער ישראלי ממוצא פרסי שחי בחולון בשנות ה-80 של המאה הקודמת.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הילד בן השש התאהב בקקטוסים, וכיום, כמבוגר, יש לו 1,000 צמחים
"בספרות הישראלית שקראתי לאורך השנים הרגשתי שהסופרים פועלים לפי סטריאוטיפים מסוימים", אומר מוטהדה, חוקר תרבות איראן ומורה בתיכון אליאנס בחיפה. "הדמויות שמופיעות בדרך כלל הן של הקיבוצניק, העירוני, המושבניק או דמות מהפריפריה הגיאוגרפית. היה חסר לי ייצוג לשכונה שלי ולמטען התרבותי שלי. בספר החלטתי לקחת כמה שנים אחורה, לשנות ה-80, לחקור את התקופה, ליצור עולם מקביל לשלי עם דמויות וחלומות אחרים, ועליו לצקת את המנעד המזרחי ואת ההווי של יוצאי איראן".
בשנים שבהן הספר מתרחש, מוטהדה היה ילד קטן. רבע מאה לאחר מכן היה סטודנט לתקשורת וקיבל מלגה מקרן של עולי איראן. בטקס קבלת המלגה, שאליו הגיע עם הוריו, שמע הרצאה שהותירה בו חותם עמוק. "היה שם מרצה אורח איראני", הוא מספר, "שנתן הרצאה על המחאה הירוקה שהייתה אז באיראן ושניסתה להפיל את השלטון. לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר, אבל ראיתי את אבא שלי מקשיב בריכוז, וכשהסתיימה ההרצאה, הוא קרא שלוש פעמים את המילה 'אזאדי'. הבנתי שיש למילה הזו כוח והמון סמליות בקרב יוצאי איראן שחיים בארץ, וכשכתבתי את הספר, החלטתי לקרוא לו כך. פחדתי משם לא עברי, שאנשים לא יהגו נכון, אבל בעיניי הוא מסמן את הייחוד של האיראניות".
הכירו את אבי מוטהדה:
הנערים מהשכונה
מוטהדה (32), נשוי ואב לבת, תושב חיפה, שאף בתחילת דרכו להיות עורך דין, אבל מאוחר יותר פנה ללימודי תקשורת, ובהמשך בחר בהוראה, עיסוק שמאפשר לו מבט מחודש על זהותו המזרחית. "בהסבת אקדמאים להוראה שבה השתתפתי, היה מורה ששאל אותנו על אורח חיינו", הוא מספר. "כל אחד מהמשתתפים אמר אם הוא דתי, מסורתי או חילוני, ואני אמרתי שאין דבר כזה אצלנו, שהחלוקה הזאת לא קיימת אצל המזרחים. זו נקודה שלא חשבתי עליה קודם. עם הזמן גם ראיתי עד כמה חסר למזרחים ייצוג בספרי הלימוד".
בסדרת הרשת "נביאים", שבה מוקדש למוטהדה פרק (ראו סרטון למעלה), הוא מספר על תלמיד שנתקף חרדה לפני בחינת הבגרות באזרחות ונרגע רק כשמוטהדה קרא לו "נשמה" – ביטוי שהכיר מהבית. בספר החדש שלו הוא נותן ביטוי בדיוק לנערים האלה. "הבאתי בו את האוכלוסייה שהייתה באותה שכונה בחולון שבה גדלתי - את האיראני, את המרוקאי, את התימני וגם את האשכנזי – והיה לי חשוב לבטא את הקשר שקיים ביניהם לאו דווקא בהקשר של דיכוי. עד עכשיו השיח התמקד בדיכוי או במאפיינים סטריאוטיפיים כמו מימונה ואוכל. אני מאמין בפירוק הקהילות, בהרס השבטיות".
מוטהדה מדגיש שהספר אינו אוטוביוגרפי: גיבורו, שלום, עובר חוויות שהוא עצמו לא חווה. כך, למשל, כתוב שהוא עתיד להתגייס לחיל המודיעין בשל שליטתו בפרסית ובערבית; הוא גם מקשיב לזמירותיו של מואזין יפואי מגבעה הסמוכה לביתו. כל אלה לא לקוחים מהביוגרפיה של מוטהדה, ובכל זאת, יש דמיון לחייו. "יש דמיון בין הקשר שיש לשלום עם סבתא שלו ועם הסיפורים שהיא מספרת לו, לבין הקשר שלי עם סבתא שלי", הוא אומר. "בספר גם מופיעים מוטיבים מוכרים בחברה האיראנית כמו הפטריארכליות. אבל שלום לא דומה לי. הוא מתאהב בגליה, השכנה שלו, ונלחם על ליבה. אני לא הייתי נלחם על בחורה בצורה כזו".
עלילת הספר מסתיימת ב-1987, ולא במקרה. "קרו הרבה אירועים חשובים באותה תקופה, ובראשם האינתיפאדה הראשונה, שמעט מדי נכתב עליה בהיבט המזרחי הישראלי. זו הייתה פרשת דרכים שבה המזרחים ברחו לסכסוך הישראלי-פלסטיני - לימין או לשמאל - ודיברו פחות מדי על עצמם. אני מנסה לתקן את העיוות הזה".
הישראלית הכי פרסית
ספרו של מוטהדה הוא חלק מגל שלם של יצירה מזרחית ששוטף את התרבות הישראלית בשנים האחרונות, ושכולל בין היתר את קבוצת השירה והפובליציסטיקה ערס פואטיקה ואת הסדרות התיעודיות של רון כחלילי. המזרחיות חזרה לכותרות, אם כי הפרסיות עדיין בשוליים. למה? "העדה הפרסית היא עדה חרוצה, שבניה הגיעו לדרגים גבוהים, אבל הדורות הקודמים, שאני מאוד מעריך, לא דיברו על פוליטיקת הזהויות מחוסר נעימות", אומר מוטהדה. "בכלל, מי שחי את המזרחיות ביומיום, לא מתעסק בזהות, אלא בעיקר בדיכוי. העיסוק בו הוא אמנם חשוב, אבל העיסוק בזהות ובנראטיב שלי חשוב לי יותר. זו ה'אזאדי', החירות שלי".
לדעתו, אובדן הזהות מתבטא גם במוזיקה העכשווית, אפילו בזו שמכונה "מזרחית". "אני אוהב את עומר אדם", הוא אומר, "אבל אני חושב שהסלסולים היום, שלו ושל האחרים, איבדו כל קשר לגלויות שמהן הגיעו בני עדות המזרח. בעיניי, המוזיקה שנקראת 'מזרחית' חדלה להיות כזו באיזשהו שלב והפכה לפופ ים-תיכוני. אין כמעט שימוש בכלים מזרחיים, מנקים כמעט כל סלסול אפשרי, ואם כן מסלסלים, אז זה רק בהקשר של החאפלה. בעיניי, זה אימוץ של הסטריאוטיפ האשכנזי: מכיוון שרוצים להביא את המוזיקה הזאת לעם, יורדים למכנה המשותף הכי נמוך שיכול להיות. היום המזרחים שולטים בתעשיית המוזיקה; הם ניצחו, אבל זה ניצחון במלחמה הלא נכונה, כי לצד הפופ, חשוב שתהיה גם שירה מזרחית גבוהה. האיראנים שחיים בגלות שמרו על זהותם, ואילו אנחנו לא שמרנו עליה: התנתקנו מהגלות יותר מדי".
עד כמה שמרה על זהותה הפרסית האמנית הישראלית המפורסמת ביותר מבין יוצאי איראן – ריטה?
"אין ספק שריטה מייצגת הצלחה כבירה של יהודייה איראנית בישראל, והקשר שלה להוויה האיראנית קיים גם ביצירה שלה: היא אמנם זמרת ישראלית לכל דבר, אבל במהלך הקריירה שלה היא הוציאה גם דיסק בפרסית, וחוץ ממנה, אין כמעט שילוב של תרבות פרסית בפולקלור הישראלי. יחד עם זאת, הקול שלה הוא ישראלי, ההוויה שלה ישראלית. נכון שאפשר לאתר אצלה מנעדים איראניים, אבל זו לא שירה מזרחית מובהקת".
סרטונים, הפגנות ודמעות
על עצמו מעיד מוטהדה שהוא קשור בכל נימי נפשו לתרבות הפרסית שאליה נחשף בבית: מקשיב למוזיקה איראנית, מדבר פרסית ברמה סבירה, והכל בעקבות תהליך ההתעוררות שעבר עליו בשנים האחרונות.
"כשחקרתי את עומקי התרבות שלי, הבנתי כמה אני לא יודע, ורציתי לדעת יותר", הוא אומר. "ההזדהות שלי עם התרבות הזאת הגיעה לכך שהייתי מקשיב לשירים בפרסית או רואה סרטונים מאיראן ודומע מדי פעם. גם עצוב לי על כך שאף פעם לא ממש דיברנו על הגזענות שהייתה כאן כלפינו. עכשיו יש יותר מודעות לזהות הפרסית, וארגון הגג של הקהילה ארגן הפגנת תמיכה במחאה באיראן, אבל אני חושב שההתעניינות בתרבות הפרסית עדיין באה יותר מהדור המבוגר ופחות מהדור הצעיר, וזה חבל לי".
______________________________________________________
אופיר טובול כבר לא מנסה להיות אשכנזי. הקליקו על התמונה:
