אחרי שצחקו על בנה בגלל צבעו השחום, החליטה להילחם בגזענות

שני מששה עלתה לישראל בילדותה, והייתה מהדוגמניות האתיופיות הראשונות בארץ. כדי לעזור לבנה ולילדים אחרים שסופגים עלבונות בגן, החליטה ליזום פרויקט ייחודי

שני מששה עם בעלה מאיר אסרס והילדים  תובל (מימין), עילי ויועד. "אנחנו לא דבר רגיל בנוף של השכונה בתל־אביב, כל הזמן שואלים אותי איך הגענו לכאן, ואם פוגשים אותי לבד, ישר חושבים שבעלי כנראה בהיר עור כי אין מצב שזוג אתיופים יגור בשכונה כזאת" (צילום: טל שחר)
שני מששה עם בעלה מאיר אסרס והילדים תובל (מימין), עילי ויועד. "אנחנו לא דבר רגיל בנוף של השכונה בתל־אביב, כל הזמן שואלים אותי איך הגענו לכאן, ואם פוגשים אותי לבד, ישר חושבים שבעלי כנראה בהיר עור כי אין מצב שזוג אתיופים יגור בשכונה כזאת" (צילום: טל שחר)

ביום שבו חזר בנה עילי (שש) מהגן בוכה, לאחר שספג עלבונות על צבעו השחום ושערו המקורזל, שני מששה־אסרס החליטה לא לשתוק עוד. כשעלתה לארץ בגיל שמונה היא חוותה בעצמה גילויי גזענות, אבל לא תיארה לעצמה שגם 28 שנים אחר כך היא עדיין תהיה "האתיופית", ובטח לא שיערה שגם ילדיה, שנולדו כאן, יצטרכו להתמודד עם הצקות כאלה.

 

"הילדים בגן שאלו אותו למה יש לו צבע כזה ולמה יש לו שיער כזה. הוא בכה ושאל: 'למה הם אומרים לי דברים כאלה?'", היא משחזרת. "ניסיתי להסביר לו שאמא ואבא באו מאתיופיה, ובאתיופיה אנשים נראים ככה, ושלמרות שאנחנו נראים אחרת, אנחנו שווים לכולם, רק שהצבע שלנו והשיער שלנו שונה. אמרתי לו: 'תראה איזה מיוחד אתה, אין עוד ילד שנראה כמוך'. בהתחלה הוא לא היה מוכן לקבל את זה, כל בוקר הוא היה בוכה שהוא לא רוצה ללכת לגן והיה לי קשה מאוד לשמוע את זה".

 

מה עשית?

"הלכתי לדבר עם הגננת. הצעתי לבוא ולדבר עם

"הצעתי לגננת לבוא ולדבר עם הילדים על אתיופיה ולהסביר להם למה עילי נראה שונה, והיא מאוד התלהבה. לקחתי את זה ברצינות, הכנתי מערך שלם, כי ידעתי שבגיל הזה צריך לתת איזושהי חוויה"

הילדים על אתיופיה ולהסביר להם למה עילי נראה שונה, והיא מאוד התלהבה. לקחתי את זה ברצינות, הכנתי מערך שלם: לקחתי כל מיני חפצים, כלים ותלבושות מאתיופיה, כי ידעתי שבגיל הזה צריך לתת איזושהי חוויה. עשיתי להם הצגה, הכנתי בגן אינג'ירה ודאבו, שזה לחם אתיופי. הם טעמו מהכל והייתה להם חוויה כאילו הם נסעו לאתיופיה באותו רגע. הם ממש למדו באמצעות כל החושים שלהם והיו מרותקים. לימדתי אותם ריקוד אתיופי, שהוא מיוחד ושונה מריקודים אחרים, והם רקדו לצלילי שירים באמהרית עם תלבושות אתיופיות. צילמתי אותם עם התלבושות ושלחתי להורים".

 

וזה באמת שינה את היחס לעילי?

"מה זה שינה? פתאום כולם רצו להיות חברים שלו. ראיתי שזה עבד כל כך טוב ואמרתי לעצמי: 'למה לא לעזור גם לילדים אחרים?' החלטתי להרחיב את הפעילות לעוד גנים וגם לבתי ספר, כי אני חושבת שאם ילדים מתנהגים לא יפה אל השונה מהם, זה לא בגלל שהם רעים, זה נובע מבורות וחשדנות. תתפלאי, אבל יש הרבה ילדים שנתקלים לראשונה באדם שמוצאו מאתיופיה רק בצבא, אבל אני יודעת בוודאות שאם היום הילדים מהגן של הבן שלי יפגשו שוב ילד כזה, הם כבר ירגישו קרבה אליו. החוויה שהם עברו בגן תישאר איתם לתמיד".

 

"פתאום כולם רצו להיות חברים של עילי. ראיתי שזה עבד כל כך טוב ואמרתי לעצמי: 'למה לא לעזור גם לילדים אחרים?'" (צילום: טל שחר)
    "פתאום כולם רצו להיות חברים של עילי. ראיתי שזה עבד כל כך טוב ואמרתי לעצמי: 'למה לא לעזור גם לילדים אחרים?'"(צילום: טל שחר)

     

    "אמא לא רצתה שאעלה לבד לארץ"

    מששה (36), שבאמצע שנות ה־90 התפרסמה כדוגמנית, נולדה באדיס־אבבה בשם ירוסאלם. אביה היה אסיר ציון בגלל פעילותו המחתרתית למען עליית יהודים מאתיופיה ועונה בכלא, אמא הייתה נוצרייה מבני הפלשמורה. שנה לאחר שנולדה, הוריה התגרשו וכל אחד מהם נישא מחדש. ירוסאלם הקטנה נעה בין שני בתים, וכשהייתה בת שמונה אביה, ששוחרר מהכלא, החליט לברוח מאתיופיה ולעלות לארץ. זה קרה ב־1989, שנתיים

    "יש הרבה ילדים שנתקלים לראשונה באדם שמוצאו מאתיופיה רק בצבא, אבל אני יודעת בוודאות שאם היום הילדים מהגן של הבן שלי יפגשו שוב ילד כזה, הם כבר ירגישו קרבה אליו. החוויה שהם עברו בגן תישאר איתם לתמיד"

    לפני מבצע שלמה, וירוסאלם הקטנה בחרה לעלות עם אביה ולהשאיר את אמה ואחיה מאחור.

     

    "גדלתי עם החלום על ירושלים, היה לי ברור שאני מצטרפת למשפחה של אבא מבלי לחשוב על אמא שלי ומבלי להבין שאני מתנתקת ממנה", היא מספרת. "אמא שלי התנגדה, היא לא רצתה שאעלה לבד לארץ, אבל אני התעקשתי, רציתי לראות את ירושלים שקראו לי על שמה. הייתי ילדה, וכשנותנים לילדה סוכרייה - היא לא חושבת על כך שזה מסוכן ולא בריא. היא פשוט רוצה את הסוכרייה. רק כשעלינו הרגשתי כמה אמא חסרה לי, אבל זה היה מאוחר מדי. היא לא רצתה לעלות לארץ כי היא התחתנה עם נוצרי והיו לה שם חיים. בני הפלשמורה לא נחשבו אז יהודים, והיא לא הייתה זכאית לעלייה".

     

    המשפחה הגיעה למרכז קליטה בטבריה, וכשאביה ואשתו התקשו להתמודד עם המציאות החדשה, נשלחו ששת ילדיהם – והיא ביניהם – לפנימייה בכפר־חסידים, שבה היא למדה עשר שנים ושם הוסיפה לשמה את השם שני, בעצת רב הפנימייה. "היה כיף בפנימייה", היא נזכרת.

     

    לא היית בהלם תרבות?

    "לא, כי בניגוד לרוב היהודים שעלו מהכפרים, אנחנו הגענו מאדיס־אבבה, עיר גדולה ומפותחת".

     

    מה בכל זאת הפתיע אותך כשהגעת לכאן?

    "כמה שאדיס הייתה מפותחת, לא היו שם בניינים כל כך גבוהים, ולא היה שם שפע ממתקים כמו כאן. זה היה מפתיע".

     

    הרבה יוצאי אתיופיה סיפרו על האכזבה מהארץ שהם חלמו עליה כל כך הרבה שנים. גם את התאכזבת?

    "ברור, חשבנו שהארץ היא כמו בתנ"ך, שהכל טוב בה, שיש בה אנשים מדהימים ושבכל מקום עוזרים אחד לשני. כשהגענו גילינו שאף אחד לא מחכה לנו ואף אחד לא מקבל אותנו. אנשים לא מבינים כמה סבלנו שם בגלל שאנחנו יהודים, כמה היה קשה ליהודים לשמור על הדת שלהם וכמה תלאות עברנו כדי להגיע לפה. באתיופיה סבלנו כי היינו יהודים, ופה סבלנו כי היינו אתיופים". 

     

    שני בתקופת הדוגמנות (צילום: שאול גולן)
      שני בתקופת הדוגמנות(צילום: שאול גולן)

       

       

      "הייתי בין האתיופיות הראשונות שדגמנו פה, והצלחתי מאוד" (צילום: דודי דיין)
        "הייתי בין האתיופיות הראשונות שדגמנו פה, והצלחתי מאוד"(צילום: דודי דיין)

         

        "חושבים שבאנו לנצל את המדינה"

        למרות החינוך הדתי שקיבלה, שני החליטה להתגייס לצה"ל ("היה לי ממש חשוב לתרום למדינה") ושירתה כרכזת כוח אדם בקריה. היא קיבלה מעמד של חיילת בודדה, גרה בבית הצנחן ברמת־גן וקיבלה אישור מיוחד לעבוד. "תמיד חלמתי להיות שחקנית וזמרת, אבל לא דוגמנית", היא מספרת. "פגשתי במקרה מישהו שעשה לי בוק חינם ושלח אותי לסוכנות יולי. הם מה־זה התלהבו ממני. הייתי בין האתיופיות הראשונות שדגמנו פה, והצלחתי מאוד. עשיתי תצוגות אופנה, קטלוגים וקמפיינים לטלוויזיה. הצטלמתי לתמנון, אקמול, שוקולד עלית, קפה עלית, טוטו, לוטו ומה לא? עשיתי קמפיין להילטון מלכת שבא באילת. שנים הייתה בובה בדמותי בלובי של המלון".

         

        במקביל עשתה את המכינה של בית הספר למשחק ניסן נתיב, אבל בגלל הצורך לפרנס את אחיה שבאתיופיה התקשתה להתמסר ללימודים ועזבה. היא למדה ב"רשת" את מקצועות הטלוויזיה, שיחקה בתיאטרון האתיופי בירושלים, ייצגה את ישראל כשגרירה של רצון טוב במחנות העולים באתיופיה מטעם הסוכנות היהודית וזכתה בתואר "מיס עלייה" בתחרות שארגן משרד הקליטה, ובה השתתפו 12 עולות חדשות, כל אחת מתפוצה אחרת. לאחרונה שיחקה בסרט שעשה הקומיקאי שמואל ברו לערוץ IETV (המיועד לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל). בנוסף היא למדה הנחיית קבוצות ועוסקת בהנחיית קבוצות הורים וגם מעבירה סדנאות קליעת צמות. "החלום שלי הוא לעשות סרט על החיים שלי ולככב בו", היא אומרת. "אני מחפשת מישהו שיכתוב את התסריט על פי סיפור חיי, שיכול להוות השראה להרבה אנשים. את יודעת כמה מלחמות עברתי וניצחתי? חייבים לעשות עליי סרט כדי שאנשים יבינו שאפשר לעבור את כל זה ולהישאר אופטימיים".

         

        עם בעלה מאיר. "לא יצא לי לצאת עם אתיופי לפניו" (צילום: אלבום פרטי)
          עם בעלה מאיר. "לא יצא לי לצאת עם אתיופי לפניו"(צילום: אלבום פרטי)

           

          מששה נשואה למאיר אסרס (36), מנהל בחברה לקופות גמל של בנק לאומי, ומלבד עילי יש להם עוד שני בנים, תובל (ארבע) ויועד (שנתיים וחצי). בני הזוג הכירו כששניהם היו שושבינים של זוג חבריהם: היא הייתה החברה הכי טובה של הכלה והוא החבר הכי טוב של החתן. "חתונה אתיופית היא חתונה מורכבת עם טקס

          על ההיכרות עם בעלה: "הוא אמר לי שיש לו חברה. הייתי בשוק, אני מתחילה איתו והוא לא מסכים? הכבוד שלי נפגע"

          מאוד ארוך, אז עשינו חזרות בדירה השכורה שלי בגבעתיים, וככה יצא שהתראינו כמעט כל יום. אמרו לי שהוא מתעניין בי, אבל היה לי אז חבר, לא הסתכלתי עליו בכלל. לא יצא לי לצאת עם אתיופי לפניו, הוא האתיופי הראשון שלי ואיתו התחתנתי", היא צוחקת.

           

          איך הוא שכנע אותך?

          "חצי שנה אחרי כן נפרדתי מהחבר שלי, ובאותו יום היה לי חלום בהקיץ: ראיתי את עצמי מקימה משפחה עם מאיר, והרגשתי שאני חייבת להרים אליו טלפון. התקשרתי והוא אמר לי שיש לו חברה והוא לא רוצה לסכן את הכל בשבילי, כי בטח אעזוב אותו אחרי שבועיים. הייתי בשוק. אני מתחילה איתו והוא לא מסכים? הכבוד שלי נפגע והרגשתי מתוסכלת. אחרי שבועיים הוא התקשר ואמר שהוא עשה טעות, אבל אני כבר הייתי פגועה, לא הסכמתי. אמרתי לו: 'אם יום אחד תפגוש אותי, תעבור צד כי אני לא רוצה להגיד לך אפילו שלום'. מחקתי אותו מהטלפון. הוא התעקש, שלח לי פרחים, ובסוף הסכמתי לחשוב על זה. התייעצתי עם רב והוא אמר לי: 'לא משנה מה תעשי, בסוף זה יהיה האבא של הילדים שלך, אז יותר טוב שתחטפי אותו מעכשיו'. שלושה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת הוא כבר הציע לי נישואים".

           

          שני ומאיר מתגוררים עם ילדיהם בדירה שבבעלותם בשכונת נווה שרת בתל־אביב, והם המשפחה היחידה בשכונה שמוצאה הוא אתיופי. "אנחנו בהחלט לא דבר רגיל בנוף של השכונה, כל הזמן שואלים אותי איך הגענו לכאן, ואם פוגשים אותי לבד, ישר חושבים שבעלי כנראה בהיר עור כי אין מצב שזוג אתיופים יגור בשכונה כזאת", היא אומרת.

           

          "את הבעיה שלי פתרתי, עכשיו אני רוצה לעזור לאמהות אחרות" (צילום: טל שחר)
            "את הבעיה שלי פתרתי, עכשיו אני רוצה לעזור לאמהות אחרות"(צילום: טל שחר)

             

            זה מעליב אותך?

            "לא, כי אני יודעת מי אני, והרבה מהתגובות האלה נובעות מבורות. לא מכירים אותנו מספיק, לאף אחד אין מושג מאיפה באנו ולמה באנו לארץ, הרבה חושבים שבאנו לנצל את המדינה, וזה כל כך לא נכון. בעלי, ששירת בצנחנים וטוחן עד היום מילואים, הגיע לכאן ברגל דרך סודן. אמא שלו ואחיו הקטן, שהיה רק בן חצי שנה, נפטרו

            "לא מכירים אותנו מספיק, לאף אחד אין מושג מאיפה באנו ולמה באנו לארץ, הרבה חושבים שבאנו לנצל את המדינה, וזה כל כך לא נכון. בעלי, ששירת בצנחנים וטוחן עד היום מילואים, הגיע לכאן ברגל דרך סודן. אמא שלו ואחיו הקטן, שהיה רק בן חצי שנה, נפטרו בדרך"

             בדרך. לכן יזמתי את פרויקט 'היופי שבשוני', שלא מדבר רק על אתיופים, אלא על קבלת השונה באופן כללי".

             

            פרויקט "היופי שבשוני" כולל פעילות הסברה נגד גזענות ובעד קבלת השונה בגנים ובבתי הספר היסודיים, שתציג את המאכלים, המוזיקה, התלבושות והריקודים המיוחדים לעדה. בנוסף מתכננת שני להוציא לאור ספר ילדים שכתבה המבוסס על חוויותיו מהגן של בנה עילי, אשר אויר בדמותו. "חשוב שנקבל את השונה והאחר בלי לשפוט צבע..." כתבה בספר, "כי כולנו שונים, טובים ומיוחדים בדרכנו, אבל שווים, זה מה שיקרב אותנו להיות חברים".

             

            בימים אלה היא מגייסת מימון של 120 אלף שקל לפרויקט באתר giveback. הכסף מיועד להוצאת הספר ולהפקת הסדנאות, ולאחר מכן תפנה לעיריות ולמשרד החינוך כדי לעניין אותם בפרויקט. "אני מקווה שנצליח להרים את הפרויקט, כי אני מאמינה ביכולת שלו לחולל שינוי", היא אומרת. "לדעתי הספר הזה, שנכתב מתוך התסכול שלי כאמא, צריך להיות בכל בית, כי כל ילד שונה באיזשהו אופן, וחשוב לי שכל אמא תדע איך להתמודד עם זה. אני את הבעיה שלי פתרתי, עכשיו אני רוצה לעזור לאמהות אחרות".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד