בגיל 26 הרגישה נטאלי בן דוד שמצאה את ייעודה בחיים. "הייתי עם בת דודה שלי בסדנת העצמה אישית", משחזרת בן דוד. "באולם היו 250 איש, ועל הבמה עמד הודי זקן. ראיתי איך כשהוא מדבר לאנשים קורה משהו. שם החלטתי שזה מה שאני צריכה לעשות בחיים, לדבר עם אנשים ולחולל מפנה". חלפו עוד 11 שנה עד שהקימה את בית הספר לאימון emotion, שכיום נחשב לאחד המובילים בתחום. "אם יש משפט שאני לא מוכנה לקבל, זה שמישהו לא יכול לעבור מפנה. אני הרגשתי נטושה בילדותי, חייתי בעוני והותקפתי מינית. ועדיין, תמיד חשבתי מה השיעור שלי. אני הדוגמה הכי טובה לכך שהמפנה אפשרי".
הריאיון עם נטאלי, שמתגוררת בתל־אביב, התקיים במהלך ירח הדבש שלה, במלון בהרי ירושלים. נטאלי (52), קואוצ'רית מבוקשת הנמצאת בחודש השמיני להריונה, נישאה כמה ימים קודם לכן ליותם, בן זוגה בארבע השנים האחרונות. "התיקון הגדול של חיי זה לא קריירה ולא ילדים, אלא הזוגיות", היא אומרת. "רק בגיל 38, בתוך ההתפתחות האישית שלי, התחלתי טיפול פסיכולוגי, ושם העזתי לראשונה להביא את הרצון שלי לבן זוג וילדים. לפני כן היו לי קשרים הרסניים מבחינתי וחרדות נטישה. בסופו של דבר הבנתי שעד שלא אעשה עבודה על טראומות הילדות שלי, ולא משנה כמה זמן זה ייקח, לא אכנס לזוגיות".
"נשלחתי לגור אצל סבתא"
הטראומה שהיא מדברת עליה התחילה בגיל שנה ועשרה חודשים. היא נולדה בקזבלנקה ועלתה ארצה עם הוריה ושני אחיה הגדולים. "אחרי מלחמת ששת הימים היה פוגרום רציני ביהודי מרוקו, וההורים שלי, שהיו להם חיים טובים שם, החליטו לעלות. באוגוסט 1967 הם הגיעו לנמל חיפה. על הרציף המתינה דודה שלי. לפי הסיפורים, היא אמרה להורים שלי שאחיי הגדולים יוכלו ללכת לגן, אבל אותי מוטב שימסרו לסבתא, כדי שיוכלו לעבוד. ההורים שלי קיבלו אז החלטה שעיצבה את טראומת חיי: לקחו אותי כשאני ישנה לסבתא שגרה בפרדס־חנה, ונסעו לבית חדש בנתניה בלעדיי. התעוררתי בבית שאני לא מכירה עם אישה זרה, ללא אחים וללא הורים".
הם היו באים לבקר אותך?
"מעט מאוד. החיים היו קשים, הם באו לכאן עם מזוודה והשאירו הכל מאחור. לשכנים סיפרו שהם יוצאים לטייל באיטליה, כי לא רצו שיחשדו. אמא שלי מספרת שבגיל ארבע היא באה
לבקר אותי ואני אמרתי לה בצרפתית: 'את אמא רעה, כי את לא לוקחת אותי מפה'. התשובה של אמא שהיא לא יכולה לקחת אותי תמוהה בעיניי גם היום, כי בגיל הזה אפשר לשים ילדה בגן. זה פצע שלא נגעתי בו עד אחרי גיל 40. תחשבי על ילדה בת שנתיים. היא לא מבינה, ומבינה".
כעבור שנים, דיברת על זה עם הורייך?
"ההורים שלי והאחים שלי אומרים שזה הציל את חיי, כי סבתא שלי הייתה אישה אמידה. גם המטפלת שלי אומרת שהשנים האלה היו קשות מבחינה רגשית והובילו לחוסר היכולת שלי לסמוך על אחרים ולקשור קשרים, אבל מצד שני חייתי בתנאים פיזיים הרבה יותר טובים מהאחים שלי. אני מרגישה שזה צרוב בגוף שלי כטראומה. החוויה הזו, שוויתרו עליי, ספוגה בי".
בגיל חמש ועשרה חודשים הוחזרה נטאלי להוריה. "אני זוכרת שהלבישו אותי יפה, היו לי נעלי לכה שחורות, ונכנסתי לתוך בית שמעולם לא הייתי בו".
שמחת לשוב הביתה?
"לא, הייתי מבוהלת. מבחינתי הגעתי למשפחה חדשה. אחי היה בן שמונה וחצי, אחותי בת שש וחצי ואח נוסף, שנולד בינתיים, בן שנה. בהמשך נולדו עוד שני אחים. היינו ארבעה ילדים בדירה של 50 מטרים, בעוד שעם סבתא גרתי לבד. ההורים היו עסוקים בהישרדות. אמא שלי בחיים לא ניקתה ולא בישלה קודם, במרוקו היא הייתה תופרת מודליסטית, היו לה עוזרות ומטפלות, וכאן היא עבדה בניקיון והייתה צניחה ברמת החיים. אבא, שהיה במרוקו פקיד בחברה ליצוא ויבוא, עבד כאן בניכוש עשבים. היו ביניהם המון ריבים".
"קרוב משפחה פגע בי"
בעודה מתמודדת עם החזרה לבית הוריה, עברה תקיפה מינית מצד קרוב משפחה. "זה קרה בבית שלנו, כשהיה מגיע להתארח. הוא היה בא אליי בלילה למיטה ונצמד אליי. וזה קרה גם בבית של סבתא שלי, כשהייתי ישנה שם וגם הוא היה. בגלל זה נהגתי לבקש ממנה לישון איתה בחדר".
שיתפת משהו?
"מה פתאום, זה היה סוד שהייתי בטוחה שילך איתי לקבר. פחדתי שזה ישבור את הלב של אמא שלי ויהרוס את המשפחה. ברגע שיש פגיעה מינית, יש בלבול במושגים כמו אהבה.
ידעתי שמשהו לא בסדר, ומצד שני הוא תמיד אמר שהוא אוהב אותי ושזה הסוד שלנו".
איך זה נפסק?
"בכיתה ה' עברנו דירה והוא הפסיק פיזית להיות קרוב אלינו".
הדחקת?
"אני לא חושבת שהדחקתי, אבל לא חשבתי שזה קשור לכך שהחיים לא עובדים לי נכון".
יצא לך לפגוש אותו מאז?
"כמעט שלא, וכשראיתי אותו באירועים משפחתיים זה היה נורא. יש עיוות בפגיעה מינית במשפחה, כי אתה משתף פעולה עם מי שפגע בך, והפחד משתק. לימים, כשסיפרתי להורים שלי, הרגשתי שהם לא התאוששו מזה. רגשות האשם הציפו אותם. הורה שהילד שלו נפגע מינית במרחב שלו מאוד מתייסר. אחד הרגעים הכי מאושרים של ההורים שלי היה כשהם הובילו אותי לחופה, לא יכולתי לעצור את הדמעות".
מתי שיתפת אותם?
"בגיל 32. זה עלה לאחר שבת משפחה אחרת סיפרה עליו דברים דומים, ואמא שאלה אם גם אני נפגעתי. בהתחלה הכחשתי ואחר כך אמרתי שכן. אמא מיד קיבלה את הגרסה שלי והתעמתה איתו, הגישה תלונה במשטרה שנסגרה בגלל התיישנות, וניתקה איתו קשר. היא לא מדברת איתו 20 שנה ואומרת: 'אני קברתי אותו באותו יום'".
איך אבא הגיב?
"הוא הסתגר בחדר למשך שבוע ולא הפסיק לבכות. אמא אומרת שאם היה יוצא מהחדר, הוא היה הורג את הקרוב הזה".
את דיברת איתו?
"כן, היה לי חשוב לומר לו את הדברים. לא סלחתי, סליחה בעיניי זה משהו חלש. אני חומלת".
מה דעתך על קמפיין MeToo#?
"זה מעולה שנשים נחשפות ומשתחררות ממשהו שהעיב עליהן שנים. מצד שני, הקמפיין הזה לא זועק את הזעקה של פגיעה מינית במשפחה, אלא של הסלבס שנפגעו מהארווי ויינשטיין, וזה פספוס בעיניי. ועדיין, המודעות חשובה וכל מה שעולה לכותרות עדיף מאשר השתקה".
"לא הבנתי למה יש לי חובות"
בצבא שירתה נטאלי כמורה חיילת ואף יצאה לקצונה. אחרי השחרור נרשמה למכינה ואחריה למדה בפקולטה להנדסת מזון בטכניון. "גרתי בחיפה ובתום שנה א' פרשתי, היה לי קשה כלכלית והחלטתי לחפש עבודה בחו"ל".
במשך שנתיים התגוררה באירופה ועבדה כמורה לעברית אצל משפחה שבה האב היה ישראלי. "חייתי אצלם כמו בסדרה 'דאלאס', עושר יוצא דופן, ושם נוצרה התובנה הראשונה שלי שאין קשר בין רמת חיים לאיכות חיים. הזוגיות שלהם הייתה אומללה, ולמדתי שיחסים קודמים לכל".
כשחזרה למדה בלימודי חוץ של הטכניון במסלול ביקורת מזון ומשקאות, ולאחר מכן התקבלה לעבודה כמנהלת מזון ומשקאות ומנהלת שירות והדרכה של רשת מסעדות גדולה. ואז, בגיל 26, הגיעה הסדנה ששינתה את חייה. "כשבת דודה שלי, ויוי, רצתה שאבוא איתה ל'פורום של לנדמרק'. לא היה לי כסף. הסכמתי להצטרף בתנאי שהיא תשלם".
בסוף הסדנה, כמי שעסקה בתחום החינוך במסגרת
שירותה הצבאי, הרגישה נטאלי בנוח לגשת למנהלת ולמתוח ביקורת. בתגובה, הציעו לה לעשות קורס מנחים ולהיות חלק מהצוות. במשך עשר שנים עבדה בחברה, בהתחלה העבירה סדנאות בהתנדבות במקביל לעבודה ברשת המסעדות, בהמשך עסקה בתחום הרישום. "העברתי תוכניות להתפתחות אישית, הנחיתי אלפי אנשים, בעוד שהחיים שלי היו תקועים. הייתי 20 ק"ג יותר מהיום, עבדתי מתשע בבוקר עד עשר בלילה והייתי בחובות, לא היו לי חיי חברה. לאנשים שהגיעו לקורסים קרו דברים טובים, הם עשו טרנספורמציה, בזמן שאני הייתי בתרדמה עמוקה. לימים הבנתי שהעבודה הייתה בריחה".
איך הבנת?
"בגיל 36, אחרי ארבע שנים של עבודה כאחראית על הרישום, התחילה ירידה בתוצאות העסקיות שלי. המנהל שלי שאל מה קורה ואמר: 'את יכולה לבחור אם להיות כאן או לא'. בחרתי לעזוב".
למרות שהייתה בחובות כבדים החליטה נטאלי לקחת שנת חופש, "חשבתי שבשנה הזו אקדיש את החיים לעצמי, אולי אכיר מישהו ואתחתן, אולי אלמד. בפועל, בחצי השנה הראשונה הייתי זומבי. אכלתי וישנתי. עד שאתה לא עוצר, אתה לא מבין כמה אתה עייף. חתמתי אבטלה, פדיתי את הפיצויים והחובות שלי גדלו. אחרי חצי שנה החלטתי לפצח את היחסים שלי עם כסף. לא הבנתי איך זה שעבדתי בעבודות בכירות ובסוף אני עם חובות ללא נכסים. התחלתי להתבונן באופן נוקב במראה של עצמי".
מה ראית?
"חליתי אז בווירוס אפשטיין בר, זה שגורם למחלת הנשיקה. הבנתי שאני צריכה להתחיל להקשיב לגוף שלי, וכשאני אומרת 'גוף' זה גם רגשות. גיליתי שברחתי מלהיות אחראית על החיים שלי. אפשר לעבור חיים שלמים בהכחשה, זיוף.
"היה לי מינוס של 80 אלף שקל, לא הייתה לי עבודה, לא הייתה לי זוגיות, הייתי בת 37 בעודף משקל. הטריד אותי איך יכול להיות שהחיים שלי נראים כמו שהם נראים. אני אדם משכיל, נאה, אינטליגנטי, מסוגל, יצרני, ועדיין עם תוצאות כל כך חלשות. הפער הטריד אותי. החלטתי שאבנה סדנה על יחסים עם כסף. התחלתי לחקור את זה. נסעתי לסקרמנטו בקליפורניה ועשיתי שני קורסים קצרים בנושא של יחסים עם כסף. היה לי ברור שאמשיך להנחות, אך בצורה אחרת ממה שעשיתי קודם".
בשנת 2002 הקימה ברמת־גן את emotion. "החלטתי שהפעם אבנה עסק משלי, שיהיה נוח ומאוזן עם החיים האישיים שלי. דבר נוסף שהחלטתי היה שכל מה שאני לומדת יודגם באופן אישי. אם זה לא עובד עליי, זה לא עובד. הבנתי שחייבת להיות הלימה בין החיים האישיים למקצועיים".
לקורס הראשון, שנקרא "סדנת הכסף", הגיעו שישה אנשים, כולל אחיה ואחותה. לסדנה השנייה נרשמו 11 איש, ולשלישית 40. "כיום הסדנה נקראת 'נקודת מפנה', ובכל פעם נרשמים 100־140 איש. מגיעים אלינו בלי פרסום, רק מפה לאוזן".
"רציתי לאמץ ילדה גדולה"
ב־2003 פתחה בית ספר למאמנים ובו היא מכשירה אנשים לפי השיטה שפיתחה, ובמקביל תפסה פיקוד על חייה. היא הלכה לטיפול, מצאה זוגיות וניסתה להיכנס להיריון. "לא רציתי לעבור אינסוף טיפולים, ואחרי שנפרדתי מבן הזוג שהיה לי אז, החלטתי לאמץ ילדה גדולה מגוואטמלה".
למה ילדה גדולה ולמה דווקא משם?
"חשבתי שהילדים בגוואטמלה יותר בריאים בנפשם, שבתי היתומים שם יותר מחבקים. בדיעבד אני יודעת שבחרתי ילדה גדולה, כי אז עוד לא ריפאתי את הילדה שבי. זה הזוי עד כמה התודעה
מסודרת. רק לא מזמן גיליתי שהגעתי להורים שלי בגיל חמש ועשרה חודשים, בדיוק בגיל שבו הילדה שאימצתי, גבריאלה, הגיעה אליי לישראל. במרץ הקרוב ימלאו לה 16".
מה את זוכרת מהפגישה הראשונה שלכן?
"נפגשנו בבית של הבעלים של בית היתומים, והדופק שלי היה בשמיים. נסעתי לבד, וכשהיא נכנסה מבוהלת, אמרתי לה בספרדית: 'שלום, אני נטאלי'. מיד התאהבתי בה. קיבלתי אותה עם שמלה, נעליים ותחתונים, והדבר הראשון שעשינו היה ללכת לשופינג. עד היום היא שומרת בקופסה את הבגדים שקניתי לה. ישנו יחד במלון, ובהתחלה היא התיישבה על המיטה הזוגית ולא רצתה לקום, רק רצתה לראות טלוויזיה ולאכול המון.
"בלילה הראשון בישראל היא באה לישון איתי במיטה ומאז היא ישנה איתי בערך עד גיל 11. היה לי ברור שהיא רוצה לחוש אותי. חלפו חודשים ואני הוצפתי, התובנה שהגוף שלה קטן ונזקק הציפה אצלי הכל, נהייתה לי פריצת דיסק והפכתי כמעט לסיעודית. הבנתי שהגוף מדבר איתי ויש כאן משהו עמוק. לקח לי, ממש כמו בלידה, תשעה חודשים לצאת מזה".
בגיל 43 הבינה נטאלי שהיא לא יכולה לברוח יותר מהעבר והחליטה ללכת לפסיכותרפיסטית ד"ר שרה פישמן, המטפלת בה גם כיום. "שם פתחתי לראשונה את כאב הנטישה, הפגיעה המינית, ואז פיתחתי את שיטת סאטיה".
מהי שיטת סאטיה?
"סאטיה זה 'קשב עמוק' בסנסקריט. השיטה עוזרת לך לדייק את התחושות שלך, ואז לדייק את הבחירות שלך. הרעיון הוא לתת כלים לחזור לעבר כדי להשפיע על ההווה, מתוך הבנה שאם הגוף לא ישתתף בתהליך הריפוי, לא תצליח להתקדם. טראומות הילדות שלנו עיצבו את מי שאנחנו היום ואין לנו יכולת לשנות את העבר, אבל יש לנו יכולת להיות פעילים לגביו בהווה דרך הגוף באמצעות 'הילד הפעיל והמבוגר המיטיב'".
מה זה אומר?
"אני אתן דוגמה מעצמי. כשישבתי עם מאמן שלמד אצלי, דיברתי על זה שקשה לי ללכת, לעשות ספורט. הוא שאל אותי מה אני חשה בגוף כשאני מדברת על זה ועניתי שאני חשה עייפות בפנים, כבדות בכתפיים ומתח. השאלה הבאה הייתה מאיפה אני מכירה את התחושה. התמונה שעלתה לי היא שאני בת ארבע, יושבת בלול אצל סבתי ולא יכולה לזוז. פתאום הייתי ערה לקיפאון של הגוף, לייאוש. הוא שאל אם אני יכולה להזיז את הרגליים של הילדה. זה הילד הפעיל. בהמשך, על פי עקרונות השיטה, הוא ביקש שנעבור למבוגר המיטיב. 'אם היית המבוגרת המיטיבה של הילדה, מה היית אומרת לה?' הוצאתי אותה מהלול והתחלתי לטייל איתה. באימון הסאטי אנחנו שואלים בסוף מה הקשר בין הזיכרון ובין הנושא שאנחנו מדברים עליו, זו שיטת הריפוי. היום אני יכולה ללכת, יותם ואני טיילנו בשווייץ והלכתי קילומטרים כמו שלא הלכתי בחיים".
הריון בגיל 52
את בעלה הטרי, יותם אלנתן, שכיום הוא שותף בעסק, הכירה כשהגיע ללמוד ב־emotion. הוא עבד אז כמדריך נוער בפנימיית נווה צאלים. "אני מקפידה על אתיקה מקצועית", מבהירה נטאלי. "אמנם אני מורה מאוד זמינה, אבל שומרת דיסטנס. לא ראיתי את יותם כבן זוג שלי, הוא שלח לי הודעה בפייסבוק שנה אחרי שסיים".
יותם, איך התפתח הקשר שלכם?
יותם: "כתלמיד שלה לא חשבתי שיבוא יום והיא תהפוך לבת הזוג שלי. באחד הימים, אחרי שכבר סיימתי את הלימודים, הלכתי לייעוץ אסטרולוגי ונומרולוגי, ואחת השאלות הייתה על דמויות משמעותיות בחיי. בין היתר, סיפרתי על נטאלי ובצחוק הוספתי: 'הייתי מתחתן איתה'. האסטרולוגית עשתה מפה, ואמרה: 'אם תשקול את
זה, מבחינת המפה יש ביניכם התאמה זוגית'. כתבתי לנטאלי הודעה מחויכת שלא היו מאחוריה כוונות נסתרות ושיתפתי בסיפור".
את ההודעה של יותם קיבלה המזכירה של נטאלי. "ביקשתי ממנה שתכתוב לו שאני לא מגיבה להודעות אישיות", משחזרת נטאלי. חלפו כמה חודשים, וביום ההולדת שלה היא חשבה שראתה אותו ברחוב. "קראתי לו, הוא לא ענה, אז חשבתי שאולי הוא נפגע והחלטתי להתקשר. השיחה התגלגלה וקבענו להיפגש. מאז אנחנו ארבע שנים יחד".
ולפני שבועיים התחתנתם.
"העובדה שבסוף נישאנו היא לזכותו של יותם. בהתחלה היה לי קשה להיות בקשר. חייתי את רוב חיי לבד, בניתי את עצמי לבד, ופתאום יש לי בן זוג. מעבר לזה שהוא חתיך, צעיר ממני בכמה שנים ואינטליגנטי, היה לי קשה לחלוק איתו החלטות. יותם נכנס אליי לחיים כשאני כבר אמא לנערה, בעלת חברה מצליחה, זה לא היה פשוט".
יותם, לא חששת מהקשר הזה?
"לא, זה נראה לי נכון. גם לעבוד עם בני נוער עם קשיים זה לא פשוט בכלל, זה כנראה חלק מהייעוד שלי".
נטאלי: "בשנה השנייה שלנו יחד, כשנגמרה האופוריה של ההתחלה, אמרתי שאני רוצה להיפרד, אבל יותם לא נבהל. הייתי עושה דרמה ואומרת שאני רוצה לעזוב, והוא היה אומר: 'תעשי את המופע שלך, הכל בסדר'. אחד המשפטים המכוננים שאמר היה: 'אני לא מאלה שהולכים, אני מאלה שנשארים'. זה משפט שאף פעם לא אמרו לי, ואני זוקפת הרבה מההתפתחות הזוגית שלי לזה. לפני שנה הוא הציע לי שנתארס".
יותם: "הסברתי לה שזו הזמנה להיכנס להיריון, וכשזה יקרה – נתחתן".
זה לא מובן מאליו שהצלחתם.
"נכון, קרה לנו נס. בגיל 52 אני בהיריון ראשון. אני מאמינה שכשהגוף והתודעה מסונכרנים, דברים קורים. אני אמורה ללדת בת בפברואר, ואנחנו מתרגשים מאוד".
הם נישאו ב־15.12 כשסביבם 180 בני משפחה וחברים. "גבריאלה נאמה בחתונה, ואמרו שהיא גנבה לנו את ההצגה. היא סיפרה עד כמה יותם חשוב לה וכמה היא סומכת על שנינו כהורים".
במקביל להתפתחות האישית שלה, היא ממשיכה לפתח את העסק. "לאימון האישי שלי יש רשימת המתנה של שנה", היא אומרת. לדבריה, היא מעסיקה 70 איש ו־500 מאמנים שלמדו אצלה פועלים ברחבי הארץ. בנוסף, היא פועלת בתחום החברתי: עשרה אחוזים מהמחזור השנתי שלה מוקצים למלגות לימוד, והמאמנים שלומדים אצלה תורמים לקהילה כחלק ממסלול ההסמכה שלהם. "הצטרפנו גם לפרויקט של עמותת 'להיטיב' של ד"ר דגנית בידרמן־שלו", מציינת נטאלי. "הפרויקט נקרא 'מתלות לאחריות' ומטרתו למגר עוני. 15 מאמנים נוסעים פעם בשבוע בהתנדבות למגדל העמק כדי לאמן 40 משפחות. אני יודעת מה זה עוני, ואני אומרת חד־משמעית: עוני זה לא עניין כלכלי, אלא תודעתי ובר פתרון".
היא ממשיכה להעביר סדנאות שבהן היא עוסקת בתחומים שונים, מקריירה ועד זוגיות. "גם בקורס עם מנהלים, אדבר על היחסים בבית. כשאין הלימה, אחד מהצדדים – האישי או המקצועי –ישלם מחיר.
"אם יש כלפיי ביקורת בתחום האימון, זה שאני לא עובדת באופן ישיר על מטרות ויעדים. תפיסת העולם שלי היא: טפל בחוסן הרגשי שלך. אין דבר חיצוני שייתן שקט פנימי, טפל בפנימיות ואז תשיג את כל המטרות".
מה אפשר ללמוד מהסיפור האישי שלך?
"שהפחדים, הכעסים, הרגשות המאמללים הם המורים הכי גדולים שלך. צריך לפגוש אותם כדי להשתחרר מהם, ואין דבר יותר מתגמל מזה".
