קראו לזה אסקפיזם, תגידו שזה פתטי, אבל לא תוכלו להתעלם מהגל הנוסטלגי ששוטף את הרשת. קבוצות הפייסבוק "זיכרונות ילדות", שבהן חברים עשרות אלפים בני אותה עיר החולקים חוויות עבר דומות, מתרבות בקצב מטורף. רק בחודש האחרון נפתחו יותר מ־100 קבוצות חדשות. הגדולה שבהן היא הירושלמית עם למעלה מ-70 אלף איש, ששברה שיא נוסף – 18,617 פוסטים ביום אחד; הקטנה – "זיכרונות ילדות טבריה", שבה חברים כ־200 איש. וכשזה ויראלי אז זה ויראלי. גם קבוצות ווטסאפ חדשות מצטרפות כל יום לחגיגה, "צעירי חולון" למשל, או "בוגרי מקיף א'".
את אחד ההסברים למטעני הגעגוע הקולקטיביים שאנו חשים צורך לחלוק, מספק פרופ' אהרון בן זאב, מייסד המכון הבינתחומי לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, שעוסק בחקר מערכות יחסים אינטימיות ברשת: "נוסטלגיה עונה על צורך בסיסי מאוד שלנו להתרפק על העבר ולייפות אותו. היא כלי חשוב ושימושי מאוד, שבאמצעותו אנחנו מוחקים את הדברים הלא נעימים בחיינו ונשענים על זיכרונות מתוקים.
"הנוסטלגיה מהווה הזדמנות מצוינת לבנות לעצמנו תדמית חיובית, זוהרת ומעניינת. אנחנו מספרים סיפורים שאנחנו הגיבורים שלהם, אנחנו מראים לכולם כמה היינו מעניינים ומורכבים, ומבחינה זו יש בסיפורי העבר יותר בשר ותוכן מאשר לצלם בפעם המאה ארוחה פוטוגנית במסעדה או טיול בזנזיבר".
בוא נודה שלא הכל היה באמת כל כך טוב.
"נוסטלגיה היא עניין חמוץ־מתוק. גם כשנזכרים בסיפורים לא לגמרי חיוביים, יש בהם מפלט מההווה, מקום שאפשר לברוח אליו בקלות. הגעגוע מחבר בין אנשים שגדלו באותו מקום ויכולים לומר זה לזה: 'תראו, פעם היינו צעירים ויפים. פעם הכל היה טוב וקל, פעם היו לנו חלומות ונהנינו נורא'. זה בכלל לא משנה אם המציאות הייתה שונה – אנחנו שוכחים בקלות את כל מה שהיה רע ונאחזים בכל מה שעשה לנו טוב".
ד"ר לירז מרגלית, פסיכולוגית שחוקרת התנהגות ברשת, מוסיפה: "בפייסבוק לרוב אנחנו ביחד ולחוד. כשאנחנו רואים איך כל אחד חי את חייו, זה גורם לנו להרגיש פחות טוב לגבי חיינו. קבוצות נוסטלגיות, לעומת זאת, ממלאות את הצורך הבסיסי שלנו בשייכות. העלאת חוויות קולקטיביות מבנה מחדש את הזיכרון של כל אחד מהחברים וממלאת צורך חיוני וחיובי בבריאות הנפשית שלנו, גם אם לא תמיד יש קשר הדוק בינה ובין המציאות".
קריית אונו: הקבוצה הראשונה
מנהל הקבוצה , יריב רובין (47), נשוי ואב לשלושה, יוצר סרטים דוקומנטריים ומורה לקולנוע:
כיום אני גר בקדימה־צורן. את הקבוצה הקמתי יחד עם ניר רשף, חבר ילדות. היינו יחד בתנועת הנוער העובד ודרכינו הצטלבו לפני 20 שנה, כשהתחלנו לעבוד בטלוויזיה הקהילתית של קריית־אונו. במסגרת העבודה הצטברו אצלנו המון סרטים ותמונות של העיר, ואז עלה הרעיון לפתוח את קבוצת הפייסבוק 'קריית־אונו של פעם' כדי שנוכל לשתף בה את החומרים. אני כמעט בטוח שהיינו הקבוצה הראשונה בארץ, והיא מונה כיום יותר מ־8,000 איש".
קסם הנוסטלגיה: "הקבוצה נגעה בכל כך הרבה אנשים, מה שהוביל לארגון כנס רב־דורי בתיכון בן צבי, שבו נכחו אלפי אנשים מקריית־אונו של פעם, שלמדו בבית הספר מאז שנות ה־50".
הפוסט הכי מרגש: "קולנוע אור־און, שבשנת 2016 עלו עליו דחפורים ומחקו אותו. בילדותי זה היה בית הקולנוע היחיד, לא היו אז הרבה מקומות בילוי. היינו אוכלים ב'פיצה רימון', הולכים לתנועת הנוער או רואים סרט בקולנוע. ההריסה שלו מחקה פיסה מההיסטוריה".
ירושלים: הקבוצה הכי גדולה
מנהל הקבוצה, מאיר מרסיאנו (33), רווק, עובד בחברת מדיה בהרצליה:אני גר כיום בתל־אביב בגלל העבודה, אבל אני ירושלמי שורשי. הקמתי את הקבוצה אחרי פגישה עם כמה חבר'ה. ישבנו והעלינו זיכרונות ילדות, זה היה ממש מצחיק ומהנה וחשבתי לבדוק איך קבוצת פייסבוק כזו תעבוד בירושלים. תייגתי מאה חברים ומאז הכל זרם. כיום מונה הקבוצה 70,400 חברים".
קסם הנוסטלגיה: "ירושלים היא אמנם ענקית, אך הזיכרונות דומים מאוד, אותם חפצים שהיו לכולם בבית – תנור נפט ששימש לקליית טוסטים וערמונים או תמונת הילד הבוכה שהייתה תלויה על כל קיר.
"הסיבה לכך שהפכנו לקבוצה הכי גדולה בארץ קשורה לגודל של ירושלים. אנשים עברו משכונה לשכונה, התקשו לשמור על קשר וחברויות נותקו. הקבוצה אפשרה לאנשים למצוא חברים מהעבר. היא בעצם הפכה לפלטפורמה למציאת חברים, מכרים ואהבות ילדות שאיבדנו עם השנים".
הפוסט הכי מרגש: "מישהי כתבה שבמשך כמה ימים היא ובעלה רק מתרגשים ממה שהם קוראים בקבוצה, ובעיקר מהתמונות של משחקי הילדות של פעם. הם הראו את הפוסטים לילדיהם, בני עשר וחמש, שלא הבינו מה רוצים מחייהם. אז ההורים החליטו לקנות להם דוקים, דלגית ועוד משחקים שהילדים של היום לא מכירים. הילדים כל כך התלהבו, שלא הפסיקו לשחק בהם כל הסופ"ש – ולא נגעו באף אחד מהמסכים. זה פוסט שהעלה בי דמעות".
כרמיאל: רבע ממספר התושבים חברים בקבוצה
מנהל הקבוצה, אבי גיסברג (45), נשוי ואב לשניים, כדורגלן עבר ומנהל המכללה לכדורגל כרמיאל בחסות מכבי חיפה:נולדתי באורוגוואי ועליתי לארץ עם הוריי בגיל שש. מאז אני כרמיאלי ולא מוכן אפילו לחשוב על מעבר למקום אחר. את הקבוצה ייסדה שני אבוטבול, שצירפה אותי כמנהל שני. בתוך שבועיים נרשמו לקבוצה 11,000 חברים. זה מדהים לאור העבודה שהעיר כולה מונה 48,000 תושבים".
קסם הנוסטלגיה: "החיבור לילדות של פעם כמעט תמיד מעלה אוטומטית חיוך וככל שאנחנו מתבגרים הצורך להיאחז בה גובר. הקבוצה יצרה חיבור מטורף בין אנשים מכל הגילים, כרמיאלים בעבר וכיום. אנשים כתבו: 'בזכות הקבוצה נסענו הביתה לבקר אחרי זמן רב' והעלו תמונות של הבתים שלהם מפעם והיום".
הפוסט הכי מרגש: "לפני כשבועיים נתקלתי בקניון ברופא הילדים המיתולוגי של כרמיאל, ד"ר שמואל פרלין, שהיום הוא בן 83. הצטלמתי איתו והעליתי את התמונה בקבוצה. בתוך כמה שעות התמונה זכתה ליותר מ־900 לייקים ועשרות תגובות של אנשים שנזכרו. נתקלתי בו שוב ברחוב לאחר כמה ימים, והראיתי לו את התמונה ואת התגובות בקבוצה. הוא בכה כמו ילד מרוב התרגשות".
באר־שבע
מנהל הקבוצה, אסי חראזי (45), נשוי ואב לשלושה, עוסק במערכות תקשורת ומתופף בהרכב המקומי קארט בלאנש:
פתחתי את הקבוצה לפני חודש. בהתחלה זה לא זרם, אבל משבוע שעבר, במכה אחת, זה נהיה שיגעון".
קסם הנוסטלגיה: "בבאר־שבע יש אנשים חמים, אחד מכיר את השני וכל סיפור שמישהו מעלה מרגיש כאילו הוא קרה לכל אחד מאיתנו. אני מעולם לא עזבתי את העיר. פה הכרתי את אשתי רחלי, גם היא באר־שבעית. בהתחלה היא שיחקה אותה כאילו הקבוצה לא מעניינת אותה, ואז היא נכנסה לזה. זה סוחף".
הפוסט הכי מרגש: "אישה מבוגרת כתבה שהיא מצאה בקבוצה חברים שחיפשה במשך 45 שנה. אני ממש התרגשתי לראות תמונה של בית הספר היסודי שלי, אחווה, שנסגר מזמן".
תל־אביב
מנהלת הקבוצה, שירז שמשון (36), רווקה ואם לשניים, עוסקת במכירות:
נולדתי בבת־ים וכיום חזרתי אליה כבוגרת, אבל רוב ילדותי עברה עליי בשכונת נווה צה"ל (בין יד אליהו לשכונת התקווה).
"כשהתחילו הקבוצות הראשונות של זיכרונות ילדות לצוץ בפייסבוק, החלטתי לחפש חברת ילדות שלמדה איתי בבית הספר. ראיתי שאין קבוצה תל־אביבית וישר החלטתי לפתוח. מאחר שיש המון שכונות בתל־אביב ויש הבדלים מהותיים ביניהן, זה מוסיף הרבה עניין לקבוצה".
קסם הנוסטלגיה: "שמתי לב שבקבוצה שלנו אני בין הצעירים. הרוב מבוגרים יותר, וככל שמתבגרים כיף יותר להיזכר בעבר".
הפוסט הכי מרגש: "מישהי העלתה תמונה שלה מחובקת עם המחנכת שלה, שהיא כבר בת 90. היא מצאה אותה בזכות הקבוצה".
שכונת נווה שאנן בחיפה
מנהל הקבוצה, משה שפירא (63), גרוש, אב לשניים וסב לנכדה, גמלאי של משרד הביטחון:
נולדתי בשכונת קריית אליעזר בחיפה ובגיל עשר עברתי עם משפחתי לנווה שאנן. עד היום אני גר בסמיכות לשכונה ושומר על קשר עם חברי הילדות שלי.
"זו הייתה שכונה גדולה ומישורית וכילדים נהגנו ללכת מקצה אחד של השכונה לקצה השני, מרחקים עצומים. פעלו בה שלוש תנועות נוער, וזה יצר מעגלי היכרות רחבים, כולם הכירו את כולם. כשהיינו הולכים בשכונת הדר בעיר ורואים מישהו מהשכונה, ישר היינו מצביעים עליו: 'הנה, זה משלנו'. הייתה תחושה של גאוות יחידה".
קסם הנוסטלגיה: "הצורך בהתרפקות על העבר מחבר בין האנשים".
הפוסט הכי מרגש: "חברת קבוצה העלתה פוסט של מילה אחת – שם של בחור שכל מי שגדל בשכונה לא ישכח אותו: הוא היה בחור כבד גוף, גברתן, תמהוני, מוזר מאוד הוא הילך עלינו אימים בה במידה שהוא ריתק את תשומת לבנו".
קריית חיים
מנהלת הקבוצה, שרון נאוי (40), נשואה ואם לשלושה, בעלת מרכז לטיפול בשיטת NLP "הזמן לשנות":
אני ילידת קריית־אתא. בגיל 12 עברנו לקריית חיים וכיום אני גרה בקריית־ביאליק, אבל העסק שלי נמצא כאן. גם בעלי נולד בקריות, ככה שאנחנו מחוברים מאוד למקום".
קסם הנוסטלגיה: "כמטפלת בשיטת NLP, אני עוברת עם המטופלים שלי תהליכים רגשיים שמלמדים אותנו להתרחק מהמקומות בעבר שלא משרתים אותנו ולקחת משם רק את הדברים הטובים. אני רואה בקבוצות האלה משהו טיפולי לכל דבר".
הפוסט הכי מרגש: איש מבוגר כתב שמאז שנכנס לקבוצה, הוא מוצא את עצמו נרגש עד לשד עצמותיו, נזכר בילדות ובחברים ישנים ומתחבר שוב לעבר שלו. זה התהליך הטיפולי שאני מדברת עליו – החיבור לילדות מהמקומות הטובים, הנוסטלגיים".
נהריה
מנהלת הקבוצה, טלי עוז־אלבו (44), נשואה ואם לשניים, יועצת תקשורת:
נולדתי בקריית־אונו וכשהייתי בכיתה ב', בשיא ימי המתיחות והישיבה במקלטים שלפני מלחמת לבנון, עברנו לנהריה. כיום אני פעילה חברתית שנמצאת הרבה בפייסבוק ועוקבת אחרי מה שקורה. נפגשתי לשיחה מקצועית עם נוי זהבי, נהרייני שעוסק בשיווק במדיה החברתית, והחלטנו לפתוח את הקבוצה. בתוך פחות משבוע מנתה הקבוצה יותר מ־5,000 חברים".
קסם הנוסטלגיה: "הגעגועים לעבר התעצמו, לדעתי, בגלל השינויים הטכנולוגיים שמעוררים תחושה עזה שאת חוויות הילדות של פעם כבר לא ניתן לשחזר. אגב, הפוסטים הכי פופולריים בקבוצה שלנו הם זיכרונות שקשורים במורים ובמחנכים שהיו לנו".
הפוסט הכי מרגש: "'מי זוכר את האישה ההולכת?' – כל מי שגדל בנהריה בשנות ה־70 וה־80 זוכר את האישה שנהגה לצעוד מדי יום על הכביש הראשי עד חיפה ובחזרה. אף אחד לא יודע מה היו נסיבות חייה ומה עלה בגורלה. מספרים שהיא שכלה את בנה בצבא ונדרה נדר לצעוד כל יום, גרסה אחרת אומרת שהיא הייתה ניצולת שואה או שסבלה מבעיות נפשיות. זה הפוסט שזכה להכי הרבה לייקים ותגובות".
