האישה היחידה בארץ שתרמה כליה לחמותה: רק אני יכולתי להציל אותה

לאה כהן, חולת כליות מראשון־לציון, כבר חשבה שעוד רגע סבלה, שנמשך על פני שלושה עשורים, עומד להגיע אל קצו: היא מצאה סוף־סוף תורם מעמותת "מתנת החיים" שהסכים לתת לה כליה. אלא שברגע האחרון הוא התחרט והיא חשה שהשמיים נופלים וסוגרים עליה מכל הכיוונים.

"הרגשתי מוות. נכנסתי למרה שחורה ולא הפסקתי לבכות כל היום, כי ידעתי שמה שלא יהיה אני לא מתחברת לדיאליזה, אין מצב", משחזרת כהן (59) את התקופה הקשה. "כמטופלת ותיקה בתל־השומר, בכל פעם שנכנסתי למחלקה וראיתי את חדר הדיאליזה הייתי מתכווצת מפחד. אני קוראת לזה 'כיסא המוות'. אמרתי לרופא שאני מעדיפה למות, רק לא דיאליזה".

ממש כמו בסרטים, באותו ערב, לפני שנתיים, נכנסה לביתה כלתה אושרת (40) ובידה הכרטיס של לאה לחיים חדשים. כמה חודשים קודם לכן היא עשתה בסתר את הבדיקות המקדימות ונמצאה מתאימה עקרונית לתרום כליה. כששמעה שתרומת הכליה בוטלה ברגע האחרון, היא באה עם מנחתה לבית חמותה.

איזה אומץ. לא חששת?

אושרת: "קראתי הרבה, שאלתי את הרופאים המון שאלות והגעתי למסקנה שיש אפס סיכונים בשבילי והמון סיכויים בשביל חמותי. רק ביום של הניתוח, כשכולם בכו סביבי זה קצת הלחיץ אותי והתחלתי קצת לחשוש מה יהיה עם הילדים אם משהו ישתבש. חוץ מזה לא פחדתי בכלל, זאת השליחות שלי, יש בי אמונה ואני יודעת שאלוהים איתי. חשוב לי להגיד לכל מי שקורא את הכתבה הזאת: אם יש לכם אפשרות לתרום ולהציל חיים, אל תהססו. זה לא מסוכן, זה מציל נפש בישראל ותקבלו מקום על שמכם בגן עדן".

אושרת עם בעלה אבי. "הוא כל הזמן אמר לי: 'אושרת, את יכולה להתחרט בכל שלב, את חייבת להיות שלמה עם זה'"(צילום: אלבום פרטי)

מהרבי מאומן עד שמעון בר יוחאי

אושרת, קוסמטיקאית במקצועה, נשואה לאבי ואמא לארבעה (אורין, 12; תהילה, תשע; הודיה, שבע ויעקב, שלוש), היא לא אישה דתייה, אבל בהחלט אישה מאמינה. לפני כשנתיים, ב־16 בדצמבר 2015, קצת לפני שחמותה אמורה הייתה לקבל את הכליה מהתורם שהתחרט, היא נסעה לאומן שבאוקראינה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שלי באומן, נסעתי להתפלל שהניתוח יעבור בהצלחה ושאחזור לשם עם חמותי לעשות סעודת הודיה על קברו של הרבי. כשחזרתי לארץ הבנתי שזה לא הסתדר ולא יהיה ניתוח, ונזכרתי שכבר עשיתי בדיקות מקדימות ונמצאתי מתאימה עקרונית, אז פשוט לקחתי את הניירות, נסעתי אליה ואמרתי לה:

'זהו, לאה. אין ברירה'. ותראי איך הכל מכוון מלמעלה: כשהתקשרו אליי מתל־השומר להודיע שיש אישור לתרומה, בדיוק עלינו לקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון לעשות חלאקה לבן של אחותי. מה זה אם לא סימן משמיים? ובדיוק ב־16 בדצמבר 2017 נערך ניתוח ההשתלה. ההוא מלמעלה מכוון הכל".

אושרת ולאה רשמו היסטוריה כמקרה היחיד בארץ שבו כלה תורמת כליה לחמותה.

וכן, גם הן שמעו הכל על יחסי חמות־כלה, כולל כל הבדיחות, וכן, הן שמחות להוכיח את ההפך. "כבר לפני שנתיים, כשהבנו שלאה תצטרך דיאליזה, אמרתי לה: 'לאה, רק אני אתרום לך בסוף'. לא ידעתי אז אם אני מתאימה או לא, אבל הייתה לי תחושת בטן שרק אני אציל אותה", מספרת אושרת.

לאה: "ביום שהניתוח המתוכנן התבטל, היא באה עם הבדיקות ואמרה: 'אם אני לא אציל אותך, אף אחד לא יציל אותך'. בהתחלה הייתי בהלם. זה נשמע לי כמו בדיחה, אמרתי לה: 'מה פתאום? את האחרונה שאקח ממנה'. חששתי לה, אז נתתי לה להרגיש שאני זורמת איתה, ובלב חשבתי שגם אם היא תתאים אני לא אסכים. אבל עברנו טלטלה משפחתית לא פשוטה, גם רגשית וגם פיזית, היו המון בדיקות והמון שאלות, וכשהגיע האישור זה כבר נראה לי הגיוני".

אושרת: "אבי התקשר אליי בוכה ואמר לי שהניתוח התבטל ואמא שלו לא מפסיקה לבכות. אמרתי לו 'יהיה בסדר', לקחתי את הטפסים ונסעתי לחמותי".

איך היא הגיבה?

"היא לא רצתה. היא אמרה לי: 'אל תדברי שטויות, את אמא של הנכדים שלי, אני לא יכולה לקחת ממך', ואני אמרתי לה: 'אין לך הרבה ברירות. זה או אני או דיאליזה או שתמותי".

לאה: "אושרת פשוט נשמה טהורה שאלוהים שלח לי

משמיים. היא כל כך התעקשה, אי־אפשר היה לעמוד מולה. אני יודעת מה מספרים על היחסים בין כלה לחמותה, ואני אומרת תלוי מי הכלה ומי החמות. יש כלות שרוצות להוציא לחמות את הכליה, לא לתרום לה, אבל אני ואושרת מההתחלה היינו כמו אמא ובת. מההתחלה היא נכנסה לי ללב, וברור מאליו שאם לא הייתי טובה אליה היא לא הייתה תורמת לי".

אושרת, איך בעלך הגיב לרעיון?

"הוא כל הזמן אמר לי: 'אושרת, את יכולה להתחרט בכל שלב, את חייבת להיות שלמה עם זה'. ביום של הניתוח הוא לא יכול היה להסתכל לי בעיניים וגם לא אבא שלו. חמי לא האמין עד הרגע האחרון איך צצתי להם אחרי שכבר הכל נראה אבוד. הוא אמר: 'אלוהים שלח אותך לאבי כדי שתתחתני איתו ותצילי לנו את המשפחה'. כי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?".

לאה, למה הילדים שלך לא תרמו לך כליה?

"זו מחלה תורשתית. אמא שלי נפטרה ממנה בגיל 48, אחותי נפטרה בגיל 43, ויש לי עוד אחות ושתי אחייניות שסובלות מזה. למזלי, הילדים שלי בסדר, אבל בגלל שזה תורשתי הם לא יכלו לתרום לי".

מתכוננות לניתוח. אושרת ולאה בבית חולים(צילום: אלבום פרטי)

שמונה שנים של אי־ספיקת כליות

המחלה פרצה אצלה בגיל 30. לאה הייתה אז אמא טרייה לשלושה ילדים: שרית (41), אבי (39) ויוסי (31). "זה התחיל עם אבנים בכליות, עד גיל 40 עשיתי שני ניתוחים להוצאת האבנים, ובהמשך הגעתי לאי־ספיקת כליות", היא מספרת.

מה זה אומר להיות חולה במחלת כליות?

"יש ימים טובים יותר ויש ימים שאלוהים ישמור. יום אחד אני יכולה לתפקד ואחר כך כמה ימים לשכב במיטה עם חום. זה אומר שכל הזמן יש חולשה גדולה, כאבים בכל הגוף, מצבי רוח משתנים,

 לרוב לא נעימים. מחלה כזו עוצרת את החיים, אני לא יכולה לעשות שום דבר לבד. למשל, אני לא יכולה לנסוע לחו"ל עם חברות, רק עם בעלי שהוא הגב שלי".

אושרת: "לאה היא לא חמות מהסוג ששומר על הנכדים ומוציא אותם מבית הספר. הכרתי אותה כאישה חולה, ואי־אפשר לבנות על עזרה ממנה, כי יום אחד היא בריאה ואז שלושה ימים במיטה. היא גם לא יכולה להרים ילדים, אבל היא אישה מדהימה ואני שמחה להיות כלתה".

לאה: "החלום שלי היה לצאת מהבית, ללכת לטייל, להכין דברים, לבשל בלי להתעייף. לא חיפשתי חלומות גדולים, רק לארח את הילדים שלי לארוחת שישי ושיהיה לנו כיף ביחד".

איך טופלת עד הניתוח?

"הגעתי לאי־ספיקת כליות לפני שמונה שנים ומאז אני מטופלת בתל־השומר. נפלתי שם על מלאך, ד"ר אהרון בן דוד, שפשוט הציל אותי. לפני שנתיים הוא אמר שאני חייבת להתחיל דיאליזה. נכנסתי לדיכאון קשה, בכיתי כל הזמן, לא רציתי לפגוש אף אחד".

חשבתם על ניתוח השתלה בחו"ל?

"חשבתי, ואפילו נרשמתי לחברות שמתמחות בשליחת

חולים לחו"ל, אבל האמת היא שהיו לי חששות להיות רחוקה מהמשפחה, זה היה בשבילי גיהינום לחשוב שאעשה ניתוח בלי אף אחד, רק אני ובעלי. החלטתי למקד את המאמצים פה בארץ כי ידעתי שלא אסתדר בחו"ל".

במה היה כרוך הניתוח בארץ?

אושרת: "בתהליך ארוך של בדיקות. זה לא שאת באה לתרום ולמחרת מנתחים. גם בעלי היה צריך לעבור בדיקות כדי לוודא שהוא לא חולה במחלה התורשתית. לקח לנו חצי שנה להגיע לאישור המיוחל ולקבל תאריך להשתלה.

"זה היה מתיש, ביום שלפני הוועדה לא ישנתי מרוב פחד. יושבים שם 12 אנשים, שואלים הרבה שאלות, מנסים לבדוק אם התרומה ממניעים טהורים, ואני אמרתי: 'ריבונו של עולם, אני 12 שנה במשפחה הזאת, לאה היא כמו אמא בשבילי, למה השאלות האלה?' הם אפילו התעניינו לדעת איך אסתדר כל התקופה הזאת עם הבית והילדים".

אושרת רגע לפני(צילום: אלבום פרטי)

באמת איך?

"ברוך השם יש לי המון עזרה. יש לי ארבע אחיות, יש לי אמא ויש את דניאלה, חברה שלי, שהיא כמו אמא שנייה לילדים שלי ומאז הניתוח היא כל הזמן כאן, מנקה ומבשלת, כי לי אסור לעשות כלום. אני חייבת לציין לטובה גם את מחלקת כירורגית ב' בתל־השומר שעשו מעל ומעבר בשבילנו".

ואיך הגיבה המשפחה שלך על ההחלטה?

אושרת: "בסביבה הקרובה אין אחד שלא תמך בי. בהתחלה אמא שלי חששה והבנתי אותה, לא כל אמא תסכים שהבת שלה, שהיא אמא לארבעה ילדים, תסכן את עצמה, אבל הסברתי לה שאין כמעט סיכונים, ובסוף היא והאחיות שלי תמכו בי בלב שלם. כולם אמרו: 'את עושה מצווה, הכיסא למעלה מובטח לך'".

שלושה ימים אחרי הניתוח אושרת השתחררה לביתה, וחמותה הגיעה הביתה כעבור שבוע.

את זוכרת את הרגע שבו נפגשת עם חמותך אחרי הניתוח?

"זה קרה למחרת הניתוח וזה היה רגע מרגש מאוד. הכניסו אותה לחדר שלי, החזקתי לה את היד והיא אמרה לי שיש בינינו ברית דמים".

אבי עם אמו לפני הניתוח(צילום: אלבום פרטי)

הילדות תרמו שיער

את בעלה, אבי, שעובד עם אביו במפעל המשפחתי לייצור מזגנים לתעשייה, הכירה אושרת במספרת "אורגיל" בבת־ים. היא עבדה שם בצעירותה והוא היה לקוח. "אבי הגיע יום אחד למספרה ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לאיזה מועדון בתל־אביב, אבל יש שם סלקציה ובטח לא יכניסו אותי. הוא אמר לי: 'כשתרצי ללכת תתקשרי אליי, אני מכיר שם מישהו'. כמה ימים אחרי זה צלצלתי אליו וביקשתי שינסה להכניס אותי. הוא אמר שהוא חולה בבית. אמרתי: 'לא נורא, מה שיהיה יהיה', והלכתי. פתאום אני רואה אותו שם, יצא מהמיטה כדי להכניס אותי. מאז לא נפרדנו. חצי שנה אחרי כן הוא הציע לי נישואים.

"אחר כך גילינו גם ששרית, שהייתה לקוחה שלי, היא אחותו. באחת הפעמים סיפרתי לה שהתחלתי לצאת עם מישהו, לקוח מהמספרה, והיא אמרה לי: 'זה אחי'".

איך הסברתם לילדים שאת תורמת כליה לסבתא?

"כל אחד לפי יכולת ההבנה שלו. לקטנים אמרנו רק שאני עוברת ניתוח, ולשתי הגדולות סיפרנו הכל, בלי להסתיר כלום. אורין, הבכורה, נכנסה לגוגל כדי להבין בדיוק מה זה אומר, ואחר כך אמרה לי: 'אמא, אני ממש גאה בך שאת מצילה את סבתא'. אני חושבת שזו הדוגמה הכי יפה שאני יכולה לתת לילדים שלי.

"לפני שנתיים ראינו בטלוויזיה כתבה על חולת סרטן, ושתי הגדולות שאלו למה יש לה קרחת. הסברתי להן שזה מהטיפולים ושהרבה נשים תורמות את השיער שלהן כדי להכין פאות לחולות סרטן. למחרת הן ביקשו שאקח אותן לתרום את השיער שלהן, למרות שהן אהבו את השיער הארוך שלהן".

את לא חוששת שחס וחלילה יום אחד המחלה תתפרץ אצל אחד מילדייך, ולא תוכלי לתרום לו?

"גם בוועדה שאלו אותי את זה, ועניתי שקודם כל אני לא בהכרח מתאימה לתרום להם, ושנית, שחמותי הייתה צריכה גלגל הצלה באופן מיידי. למה לחשוב על דברים, רעים שאולי יקרו ואולי לא, בעוד כמה שנים? אני מקווה מאוד שהילדים שלי לא יצטרכו את זה. רק אני יכולתי להציל את חמותי וזה מה שהייתי צריכה לעשות".