הדימוי הבסיסי של בית, כפי שאנו מכירים אותו מציורי ילדים – אבא, אמא ושני ילדים בבית רבוע עם גג משולש – יכול להתגשם במציאות. כאשר האדריכל פיליפה סראיבה (Filipe Saraiva) ניגש לתכנן את בית משפחתו, בעיירה קטנה במחוז אורם (Ourém) שבמרכז פורטוגל, נחה עליו ההשראה מאותם ציורים. את הצורה הדו-ממדית מתח והפך למנסרה אטומה יחסית בדופנותיה אך פתוחה בקצותיה. ההחלטה הזו מעניקה למבנה את ייחודו האופנתי, ומציגה פרשנות חדשה לדימוי הילדותי של הבית.
הדימוי הזה לא תלוש מהמציאות: הבנייה הכפרית באירופה התבססה בדיוק על אותו רעיון, אלא שהוא השתנה מאוד במאה ה-20, בעקבות שינויים טכנולוגיים ושינויים בסגנון החיים. סראיבה גם אינו הראשון שבוחר להשתעשע עם הדימוי: לפניו עשו זאת האדריכלים השווייצים ז'ק הרצוג ופייר דה מרון באולמות התצוגה של חברת הרהיטים "ויטרה" בגרמניה, וגם האדריכלים הישראלים שולמית ומיכאל נדלר בקולנוע "רחל", בשכונת אפרידר באשקלון (קולנוע שנהרס בינתיים).
החלק הקדמי מרחף באוויר
הבית ממוקם בפינת המגרש הגדול, כך שכל שאר השטח משוחרר לטובת גינה רחבת-ידיים ורציפה. בגלל שיפוע הקרקע במגרש, יש הבדל גובה של ארבעה מטרים וחצי בין קצותיו, והבית מונח כך שחלקו הקדמי נראה כמרחף באוויר. בגינה שתל האדריכל צמחייה מקומית, בעיקר עצי זית וברושים, וגם גינת ירק ותבלינים – בהתאם לאופי החקלאי של האזור. החצר האחורית, שממנה מגיעים לחניה המקורה, מרוצפת כולה בבטון ומשמשת בעיקר כמגרש הכדורגל של שני ילדי המשפחה.
אפשר להיכנס לבית מלפנים, בדילוג על מרצפות בטון עגולות, המבצבצות מתוך הצמחייה המוקפדת, שבה שולבו גם מקומות ישיבה ובריכת נוי. דלת הכניסה נמצאת בדופן המערבית של הווילה, אבל האדריכל רצה לשמור על חזות אטומה ואחידה, ולכן הכניסה מדופנת ומחופה בלוחות של פלדת קורטן, המתמזגים עם המשטחים המושחרים שמכסים את החזית.
שלד הבית הוא גם המעטפת שלו, בהרכב של לוחות בטון טרומיים זהים בגודלם. הפנים משוחרר מעמודים או קירות הנושאים את הגג, והדבר איפשר לתכנן בחופשיות יחסית את חלוקת החדרים ולהשאיר גמישות לשינויים בעתיד.
בניגוד למעטפת השחורה, הקירות בפנים צבועים בלבן. בקומת הקרקע הרצפה עשויה מבטון מוחלק, בהיר ובוהק, ובקומה העליונה מעץ בהיר. הצבע השחור חוזר במסגרות החלונות, ובחלקו גם בריהוט, שמאזן בין פריטים מעץ טבעי לבין פריטים שחורים.
דלת הכניסה מובילה הישר אל תוך מבואה גדולה כחדר, שמוקדשת להאזנה למוזיקה. מסך זכוכית מפריד בינה לחניה המקורה באחורי הבית, וכך יכול בעל הבית לשקוע ברוגע אל תוך העתק מדויק של השז-לונג שעיצב האדריכל לה קורבוזיה, להאזין לסימפוניה כלשהי ולבהות ברכב האספנות BMW סדרה 02 שלו.
החניה המקורה באחורי הבית
מצדו השני נפתח חדר המוזיקה אל החלקים הציבוריים של הבית: מטבח, פינת אוכל ושתי פינות ישיבה – אחת מול מסך הטלוויזיה והשנייה מול האח – כולם מקושרים לכולם ומתנשאים לכל גובה הבית. זהו החלק המואר ביותר בווילה, הודות למסך זכוכית הנמתח עד לגג, ומצדו השני מרפסת מקורה וגדולה הפונה דרומה, אל הגינה והנוף.
כדי לאפשר אינטימיות בסלון בעת הצורך, או סתם למנוע סינוור של קרני שמש נמוכות, הותקנו וילונות בחלק התחתון של מסך הזכוכית. בשונה משאר חלקי הבית המרפסת עטופה בקורות עץ עם מרווחים, שיוצרות מעין פרגולה ומסננות את קרני שמש החודרות למרפסת.
מחדר המוזיקה נכנסים (באופן מעט נסתר) לאגף קטן וחד-קומתי, שבו נמצאת סוויטת ההורים. הם בחרו להיצמד לקרקע ולהשאיר את הקומה העליונה לשני בניהם. האגף הקטן אטום כולו כלפי חוץ, אך מואר ומאוורר היטב בזכות חצר פנימית, המרוצפת ברובה באבנים זעירות ויכולה לשמש גם כסולריום אינטימי. ההורים נהנים מחדר שינה עם חדר רחצה מרווח ומאובזר, שאפשר להשקיף אליו מחלונות הקומה העליונה – אם לא סוגרים את הווילון הגדול.
לחדרי הקומה העליונה עולים במדרגות עץ בהירות. חדר העבודה המשפחתי הוא כמעט נטול קירות, פתוח אל המדרגות ומשקיף על הסלון ואל הנוף. מצדו השני הוא פונה אל חצר עליונה, בפאה הצפונית של המגרש. הספרים והצילומים האישיים מעידים כי זהו מקום מפגש משפחתי, ולא רק חדר עבודה סטנדרטי. שולחן גדול וסביבו ארבעה כיסאות מזמינים את כל בני הבית לשבת בו יחדיו.
שני חדרי הבנים קטנים יחסית, אך לכל אחד מהם חדר רחצה משלו. הם פונים מזרחה, ובקירותיהם נפתחו חלונות. חדר נוסף פונה מערבה, והוא אטום כלפי חוץ, אך כמו יחידת ההורים – גם הוא מואר ומאוורר בזכות חצר פנימית שאליה הוא פונה.
---------------------------------------------------------------
בית שמזכיר ציורי ילדים גם בקיבוץ גבעת השלושה.
לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
