הפרס על חציית הגבולות המפתיעה ביותר במחקר המדעי – אילו היה פרס כזה – היה כנראה מגיע השנה לד"ר אמה בירן (Emma Byrne), שהפכה מחוקרת רובוטים ומפתחת של מערכות חכמות ל"מדענית המקללת". אכן, כך מכנים אותה בתקשורת הבריטית והאמריקאית, בזכות ספרה החדש המכה גלים, שכותרתו היא "טוב לקלל – המדע המופלא מאחורי השימוש בשפה גסה" (Swearing is Good for You).
הספר, שטרם תורגם לעברית, בוחן את ההוכחות המדעיות לכך שקללות עושות לנו טוב ומועילות לבריאות הנפש והגוף. בירן, מרצה באוניברסיטת "קווין מרי" בלונדון, היא מדענית שמאחוריה רשימת פרסומים מכובדת בתחום הבינה המלאכותית.
זהו הספר הראשון שהיא כותבת בשפה פופולרית, אבל היא מגבה את דבריה באינספור מחקרים ומאמרים מכל העולם, החל ממחקרים של רופאים בתקופה הוויקטוריאנית, דרך מחקרי מוח עדכניים ואפילו מחקרים בשימפנזים (ובעיקר אלה של צמד החוקרים דבורה ורוג'ר פוטס, שערכו אינספור מחקרים על התנהגות של פרימאטים − סוגים שונים של קופים).
העניין שלה בקללות נולד מתוך חקר המוח, והניסיון להבין את היתרונות של השימוש בשפה גסה, שלדבריה היא אחת מצורות התקשורת הראשונות שפיתח המין האנושי, כנראה כדי להקל את ההתמודדות עם כאב, תסכול, האילוץ לשתף פעולה עם אנשים אחרים והצפות רגשיות שאנחנו חווים במהלך החיים.
לטענתה, האפשרות לקלל מעניקה לנו כוח, והקללות הן אפיק
מבורך שמסייע לנו לנהל את רגשותינו ולשפר את אופן הפעולה של המוח. בין רשימת התועלות שהיא מונה: קללות מאפשרות לנו לפוגג מצבי מתח; הן שסתום שמשחרר רגשות כעס עזים שמצטברים בתוכנו; הן מחזקות חברויות (פרטים מיד), משפרות את הביטחון העצמי ומקלות כאבי גוף.
לדברי בירן, רבים – ובעיקר רבות – מאיתנו נמנעים מלקלל בגלל מוסכמות חברתיות שלפיהן זהו מנהג פסול ולא ראוי, וגם מאוד לא נשי. היא עצמה, כך היא מספרת באנקדוטות מילדותה הפותחות את הספר, הוענשה על ידי ההורים בכל פעם שקיללה את אחיה, אבל במקום לרסן אותה, זה גרם לה להבין, כבר כשהייתה בת שמונה, שלשפה יש כוח עצום, ושיש טעם להמשיך להתנסות ולבדוק מה היא מסוגלת לעשות.
קללות וקווים אדומים
הכל תלוי במינון ובנסיבות. בירן מסתייגת מקללות גזעניות או משפילות המתייחסות למיניות, מגדר, צבע עור, מוצא וכדומה, אבל אומרת שקללות המוניות יותר, שיכולות להתאים לכולם, יכולות אפילו להיות "שמן סיכה חברתי" ולהוות התנהגות בונת אמון, כי הן משדרת נינוחות, רגיעה והתעלמות מכללי נימוס כובלים ומלאכותיים. אנשים שמשלבים קללות פשוטות בשיחות השגרתיות שלהם – מגשרים כך על פני מעמדות חברתיים וסוציו־אקונומיים, כותבת בירן.
קללות הן כלי נפלא לניהול מתחים
קללות הן שסתם מצוין לשחרור מתח מצטבר, בעיקר אם מקללים בפרטיות ובשקט. כשמשהו מתסכל או מרגיז אתכן, אם אתן מקללות את המחשב שלכן, את הקומקום, את השטיח או את המכונית בכל הקללות הכי נוראיות בעולם (אבל בלחש), אתן פורקות והנה, אתן רעננות ורגועות לקראת פגישותיכן עם אנשים אחרים. בלי לקלל, המתח נבנה בתוכנו, ובסופו של דבר הוא עלול להתפוצץ במצבים אחרים שבהם אין לנו שליטה, ולהוביל לתוצאות חמורות ולא צפויות.
קללות הן כלי לגיבוש חברתי
במסגרת מחקר שבירן ערכה יחד עם עמיתים מ"סיטי יוניברסיטי" בלונדון, היא בדקה את השימוש בשפה גסה אצל אלפי אוהדי כדורגל. היא לא הופתעה לגלות שהם מרבים לקלל, אבל כן הופתעה לגלות שהם לא משתמשים בקללות מאוד חריפות. היא בדקה עשרות אלפי שורות של ציוצים בטוויטר וגילתה שאוהדי כדורגל כמעט לעולם אינם מקללים את היריבים שלהם ברשתות החברתיות, ונוהגים להתפרץ בכעס גלוי
רק כשהם מדברים על "פשלה" של שחקן או מאמן בנבחרת שהם אוהדים.
קללות מביעות חיבה
בראיונות לעיתונות הבריטית, בירן מודה שהיא מרבה לקלל, וכך נהגה רוב חייה. לדבריה, מדובר בכלי להשתלבות חברתית, ומאחר שהיא כתבה דוקטורט ועתה היא מרצה וחוקרת בתחום שיש בו רוב גברי, קללות שנפלטו פה ושם סייעו לה להיות "אחת מהחבר'ה".
בירן טוענת שקללות מאפשרות לנו לייצר חוג חברתי סגור, המשתמש במילים שנשמעות למאזינים מבחוץ גסות או מעליבות, לשם הפגנת חיבה. קללות זעירות, שאינן נאמרות בזעם מתפרץ, הן דרך לנזוף בחביבות ובאכפתיות באנשים קרובים ובעמיתים לעבודה, ולהסביר להם שמשהו במעשים שלהם (או בחוסר המעש שלהם) הכעיס אתכן.
בירן מדגישה: זו דרך לפוגג את המתח. במקרים רבים, אנשים פולטים קללות בחברה כשהם מתייחסים לעצמם, לטעויות או לכישלונות שלהם – וגם זו דרך לפוגג מתחים ולהתחבב על האנשים שסביבנו. ולעתים קרובות, כך עולה ממחקרים, יש לזה השפעה מיטיבה.
קללות מסייעות בהתמודדות עם כאב
במשך תקופה ארוכה סברו חוקרים בתחום הפסיכולוגיה שקללות מעצימות את הכאב שאנחנו חשים, בגלל הטיה קוגניטיבית המעצימה את המתרחש וצובעת את החוויה שלנו בצבעים עזים ונוראים יותר. אלא שבשנים האחרונות, יותר ממחקר אחד שבירן מצטטת, קובע כי אנשים שמקללים כשכואב להם, חווים פחות כאב וסבל. בירן מדברת על כאבי גוף, כאבי נפש וכאבים חברתיים – זהו הכאב שאנחנו חשות כשאנחנו מרגישות דחייה או התעלמות. בכל המקרים הללו, קללות מפחיתות את עוצמת הכאב שלנו.
במחקר מפורסם משנת 2009 של החוקרים סטיבנס, אקטינס וקינגסטון, נתבקשו נבדקים להניח את ידם בדלי קרח. אלה מהם שקיללו ברציפות, הצליחו להשאיר את ידם בתוך הקרח למשך זמן ארוך בהרבה מהאחרים. לדברי החוקרים, הדבר מעיד על עלייה ניכרת בסיבולת לכאב כשאנחנו מקללים.
במחקר של ד"ר לורה לומברדו וד"ר מייקל פיליפ מאוניברסיטת קווינסלנד האוסטרלית, נתבקשו נחקרים לקלל בחופשיות אחרי שתיארו אירוע שבו חשו כאב עז בשל מצבים חברתיים לא נעימים. כשנתבקשו לדרג את עוצמת הכאב שהזיכרון שהעלו מעורר בהם, רובם המכריע הודו שאחרי פורקן באמצעות קללות, הזיכרון הפך בתודעה שלהם למכאיב הרבה פחות.
קללות ככלי חינוכי
הילדים שלכן ילמדו קללות גם אם לעולם לא ישמעו אתכן
מקללות. בירן מצטטת מחקרים שנעשו בארצות־הברית בנוגע לאופן שבו ילדים מפתחים את אוצר המילים הגסות שלהם. מתברר כי גם הורים שניסו להנהיג בבית שפה נקייה עד סטרילית, ראו לתדהמתם כי הילדים לומדים לקלל כבר בגן הילדים ואם לא, אז בכיתות המוקדמות של בית הספר.
מחקר שנערך בארצות־הברית לפני שנים רבות, אך כנראה רלוונטי גם היום, הצביע על יתרון עצום שיש לעובדה שילדים לומדים לקלל: הקללות מחליפות את הנשיכות, משיכות השיער והבעיטות ששימשו אותם קודם לכן כדי לבטא כעס.
כלומר: קללות הן שפה חיונית, שעוזרת לנו להעביר את היחסים החברתיים שלנו לתחום המילולי. בירן ממליצה בחום להשתמש בקללות בצורה חיובית גם כשהילדים שומעים, כי כך הם לומדים להבחין בין דקויות של מצבים חברתיים. הם מבינים שמותר להשתמש בשפה כזו בסביבה מוגנת (ליד ההורים, ולא בפנייה לאנשים שהם אינם מכירים, למשל), והם לומדים לקלל ככלי תקשורת ולא כאמצעי להעליב או לזלזל באחרים.
איך עושים את זה? מקללים מתוך תסכול, אבל לא מקללים אנשים אחרים. ילדים, אומרת בירן, יזהו בקלות את ההבדל החשוב הזה. כשהזרת שלה פוגעת בטעות ברגל של השולחן והכאב מרעיד את כל הגוף שלה, היא פולטת שרשרת קללות איומה, אבל היא לעולם לא תתפרץ כך על אדם אחר.
באותה צורה, היא מרבה להשתמש במילה Fucking כשם תואר חיובי, לתיאור דבר נפלא שקרה, פריט יפה שהיא רואה וכן הלאה. הילדים שלה למדו לזהות את המילה כתיאור מרגש, מלהיב ולא מאיים. היא מקפידה, לעומת זאת, לא לדבר כך אל נהגים בכביש כשהילדים ברכב, גם אם היא מתעצבנת.
קללות מפתחות את המוח
קללות הן חלק יצירתי מאוד בשפה. לדברי בירן, שימוש תכוף בקללות שונות מחייב חשיבה יצירתית ושימוש חופשי ומשחקי בלשון. מקללים משובחים לומדים להשתמש במוזיקה של השפה ולצרף צירופים מפתיעים. במחקר שנעשה לפני שנתיים בקרב אנשי אקדמיה מכל העולם, מתברר כי אלה מהם שאוצר המילים שלהם היה עשיר במיוחד ואשר השתמשו בשפה בחופשיות ובביטחון, היו גם אלה ששילבו הכי הרבה מילים גסות וקללות בדיבור השגרתי שלהם.
קללות מעודדות אמפתיה
מפתיע? לא לגמרי. בירן מציינת כי כדי לקלל, אנחנו צריכות להבין את המערך הרגשי של אנשים אחרים. אנחנו לומדות מה מפעיל אותם ואיך המילים שלנו ישפיעו עליהם. קללות הן על כן, לדבריה, כלי משובח לפענוח אנשים אחרים ולהבנה שהם דומים לנו, בסך הכל.
קללות בשפה שנייה מסעירות פחות
ממחקר של וילהלמינה טויבו, דוקטורנטית באוניברסיטת גלזגו, עולה כי לאנשים יש קשר רגשי פחות עמוק לשפה שנייה שהם דוברים. אנשים רבים, הדוברים יותר משפה אחת, נוטים לשלב בדבריהם בקלות רבה יותר קללות בשפה שאינה
שפת האם או השפה הראשית המשמשת אותם, כנראה משום שקללות כאלה נושאות מטען רגשי פחות מורכב, ואינן מנפצות איסורים חברתיים.
קללות וההבדל בין נשים וגברים
נשים וגברים, כך מתברר ממבחר מחקרים שבירן מצטטת, משתמשים בקללות בצורה שונה לגמרי אלה מאלה. נשים נוטות להשתמש בקללות פחות חריפות מגברים, כנראה בגלל תפיסות חברתיות שמענישות נשים על שימוש בשפה גסה. לדברי בירן, הנורמה הקובעת שלא נשי לקלל נולדה במערב רק לפני כ־400 שנה, אז הופץ בקנדה קול קורא שנאמר בו כי נשים צריכות להיות "שומרות הסף" של הטוהר וערכי המוסר, ולהקפיד על שפה טהורה ככל הניתן.
התפיסה הזו, היא מדגישה בספרה, יצרה את חלוקת התפקידים: נשים צריכות להיות טהורות וגברים צריכים להיות חזקים (ולכן להם מותר לקלל). בירן סבורה שההפרדה הזו חמורה, כי היא מונעת מנשים גישה לצורת ביטוי חשובה ובסיסית. בעיניה, חשוב שנשים יקללו בדיוק כמו שחשוב שגברים ילמדו לבכות. לכן היא שמחה שהדברים משתנים: בדורות קודמים, היא אומרת, נשים המציאו כל מיני מילים חמודות: שדומות לקללות, אבל לא ממש (בדומה ל"כוס סודה" בעברית), כדי להימנע מלהשתמש בקללות אמיתיות.
אבל מנתונים שנאספו בעולם הדובר אנגלית, מתברר כי מאז שנות ה־90, השימוש של נשים בווריאציות שונות של המילה Fuck גדל פי חמישה, ואילו גברים משתמשים במילה פחות מבעבר. אישה ממוצעת משתמשת במילה הזו על הטיותיה השונות 546 פעמים בכל מיליון מילים שהיא הוגה, לעומת 540 פעמים לכל מיליון מילים בלבד, אצל גברים.
קללות מעניקות תחושת שליטה בעולם
בירן משרטטת בספרה את ההיסטוריה של השימוש בקללות. היא סבורה שהרתיעה החברתית הגדולה מקללות לא נובעת רק מטעמי נימוס. היא נובעת מכך שבמאות הקודמות קללות היו חלק ממערך של ניסיונות אנושיים להשפיע על הטבע, ממש כמו לחשים, נדרים וכישופים. מסיבה זו אנחנו עדיין חשות שאנחנו מחזירות לעצמנו סוג של שליטה בעולם כשאנחנו פולטות קללה, כאילו אנחנו מתמרדות נגד האיסור החברתי ומפגינות נוכחות ועצמאות.
קללות מפחיתות את רמת האלימות
זה נשמע אבסורדי, אבל ממחקרים מתברר כי המקללים נוטים פחות להתנהגות אלימה של ממש. מסריקות מוח של נבדקים מתברר כי כשאנחנו מקללים ישנה פעילות ערה בכמה מרכזים במוח האחראים על רגשות. פריקת המתח והרווחה הגופנית שאנחנו מרגישים אחרי שאנחנו מקללים, מסייעות לנו להירגע ומקטינות מאוד את הצורך בהתנהגות אלימה.
קללות מעניקות כוח פיזי
ממחקר של ד"ר ריצ'רד סטיבנס, פסיכולוג באוניברסיטת קיל הסמוכה לניוקאסל שבאנגליה, עולה כי כשאנחנו מקללים אנחנו מסוגלים לבצע מטלות גופניות קשות יותר. סטיבנס בדק 29 מתאמנים שביצעו 21 סבבים של אימוני כושר תובעניים. חלקם נתבקשו לפלוט מילים גסות וקללות במהלך האימון, ואחרים נתבקשו לסנן מפיהם מילים ניטרליות. התוצאות הראו עליונות ברורה בהישגיהם של המקללים: הם רכבו על אופניים מהר יותר ושיפרו באורח ניכר את הישגיהם בהרמת משקולות. מסקנה: קללות מחזקות אותנו, אם כי המנגנון המדויק המאפשר זאת עדיין לא פוענח.
