כישלון צריך לחגוג: כך כבשו ערבי הכישלונות של המצליחנים את הקהל

יש לך 7 דקות לעמוד על הבמה ולהסביר לקהל כמה היית גרועה. זה הרעיון שעומד מאחורי "FuckUp Night". יובל המבולבל, דנה ברגר ויעל ארד כבר עמדו באתגר

אורי גוטליב בערב כשלונות. מובן שמאז היו לי גם המון־המון כישלונות. "המקצוע הזה, ינעל אחותו, הוא מאוד הפכפך"
אורי גוטליב בערב כשלונות. מובן שמאז היו לי גם המון־המון כישלונות. "המקצוע הזה, ינעל אחותו, הוא מאוד הפכפך"

יום שישי אחד בשנת 2012, אחרי כמה כוסות של אלכוהול במסיבה במקסיקו־סיטי, חמישה חברים החליטו שנמאס להם לשמוע סיפורי הצלחה משעממים וחסרי תועלת, והם התחילו לדבר על הפשלות הכי צורמות שלהם.

 

זה היה כל כך כיף ומשחרר, שהם קבעו לעשות את זה שוב. שבועיים אחר כך הם הזמינו עוד חברים למפגש. באותו ערב, אחרי כמה דרינקים הכרחיים, שלושה דוברים עלו לבמה, וכל אחד מהם דיבר במשך שבע דקות על הכישלונות שלו, בליווי מצגת של עד עשר שקופיות.

 

זה היה ה־FuckUp Night הראשון, אירוע שהפך בתוך חמש שנים לתופעה גלובלית שהתפשטה ל־250 ערים בעולם, עם דוברים מתחומים שונים: עסקים, ספורט, פוליטיקה, אמנות ועוד. אך הפורמט תפס חזק במיוחד במגזר ההייטק, ולא בכדי. אחד מערכי היסוד של התחום, לצד יזמות ונטוורקינג, הוא storytelling - האופן שבו מספרים סיפור או משווקים תוכן בצורה אפקטיבית.

 

הסטרטאפיסטים שעשו אקזיט של מיליארדים מחפשים דרך מקורית לספר על הזינוק שלהם להצלחה, שתהיה פחות מלוקקת מעצות שמצויות בספרי הדרכה ישנים של מיליארדרים בסגנון דונלד טראמפ. לכן הם נוהרים לאירוע הזה, שכשהוא נעשה כמו שצריך – הוא ערב כיפי במיוחד שבו הקהל נהנה מבר פתוח, מהזדמנות משובחת ליצור קשרים ומסיפוק יצר השמחה לאיד.

 

ערב כשלונות בירושלים ביולי האחרון (צילום: פאק־אפ ירושלים)
    ערב כשלונות בירושלים ביולי האחרון(צילום: פאק־אפ ירושלים)

     

    בשנתיים האחרונות נערכו גם בארץ עשרות ערבי כישלונות כאלה, ומאחורי כולם עומדת היזמית ליאורה גולומב. היא בת 30, רווקה מתל־אביב, ולפרנסתה מנהלת קהילות בסטארט־אפ החינוך Jolt. לפורמט הייחודי הזה נחשפה לפני שנתיים. “באותה תקופה הרגשתי כמו כישלון, כי לא הצלחתי להגשים שום רעיון שלי. היה לי כיוון לסטארט־אפ וכל האנשים שהתייעצתי איתם הורידו אותי מהעץ כי לא היה לי ניסיון בהייטק. החלטתי לצבור ניסיון, ולא התקבלתי לשום מקום כי היה לי רק רקע במשרות בתחום הציבורי־חברתי. אחרי ריאיון עבודה קשוח, הפסקתי להאמין בעצמי והייתי מיואשת. בשיחת טלפון לחברה מאוסטרליה היא הציעה לי ללכת לדבר על הכישלון שאני חווה בערב פאק־אפ. אמרתי לה שזה עדיין לא הגיע לארץ, ומיד החלטתי לארגן כזה. באותו רגע חזרה לי האמונה בעצמי. חשבתי שאין לי מה להפסיד, ושאם אכשל גם בארגון ערב על כישלון זה יהיה ממש אירוני ומצחיק”.

     

    איך התנעת את ההפקה הזאת?

    "פניתי למייסדי ערב הפאק־אפ המקורי ממקסיקו, שאישרו לי להרים ערב כזה בישראל. כיוון שכל החברים שלי חשבו שזה רעיון מטומטם, גיבשתי צוות של אנשים שאני לא מכירה בפייסבוק, ויחד יצאנו למסע הזה בלי לדעת מה יקרה. שבוע לפני האירוע הראשון היה לנו תאריך ודף פייסבוק, אבל לא היו לנו דוברים. דרך אחת הנשים בצוות הגענו לאיציק פריד, יזם מדהים שהקים חממה טכנולוגית למגזר הערבי בישראל. פנינו למעצב רן סגל, שכתב פוסט על כישלון שלו, ולעיתונאית ליטל שמש, שהסכימה להצטרף ולדבר 24 שעות לפני האירוע".

     

    ליאורה גולומב, מייסדת ערבי הכישלונות בישראל: "חשבתי שאין לי מה להפסיד, ושאם אכשל גם בארגון ערב על כישלון זה יהיה ממש אירוני ומצחיק" (צילום: עומר הכהן)
      ליאורה גולומב, מייסדת ערבי הכישלונות בישראל: "חשבתי שאין לי מה להפסיד, ושאם אכשל גם בארגון ערב על כישלון זה יהיה ממש אירוני ומצחיק"(צילום: עומר הכהן)

       

      ו... איך היה? הצלחה או כישלון?

      "שני האירועים הראשונים שלנו לא היו טובים, כי לא הבנו לגמרי איך לפצח את הפורמט לקהל הישראלי, ולא ידענו איך מכוונים דוברים לדבר על הכישלון שלהם. רק באירוע השלישי הבנו שיש לנו משהו חזק ביד ושזה יעבוד, והתחלנו להביא דוברים מאפיקים שונים: יובל המבולבל מתחום הבידור, מקסים דהן, יזם צעיר שסגר את הסטארט־אפ הראשון שלו, עדי אלטשולר, יזמית חברתית, וישראל גנות ההייטקיסט. פתאום כל אחד בקהל מצא דמות או שתיים להזדהות איתה ולהתייעץ איתה".

       

      דוברים מעניינים אחרים שהשתתפו בערבים האלה הם, בין היתר, מבקר

      "האתגר העיקרי שלנו הוא לשכנע אנשים לדבר על הכישלון, ועוד יותר קשה לשכנע נשים. אבל זו התעקשות שלנו, צוות שברובו נשי, שבכל ערב ידברו נשים"

      ת הקולנוע החרדית מרלין וניג, שסיפרה איך נכשלה בהתמודדות לרשימת "התעוררות" לעיריית ירושלים; פרופ' קרין נהון, שסיפרה איך נכשלה במאבק נגד חוק המאגר הביומטרי ("עשר שנים של מאבק ציבורי הסתיימו ברגע שדוד ביטן נכנס לאולם והידיים הורמו"). וד"ר אביב זוהר, שסיפר איך פספס את ההזדמנות להיות אחד המשקיעים הראשונים בביטקוין ולהפוך למיליונר.

       

      אירועי הכישלון תורגמו להצלחה כלכלית?

      "מהרגע הראשון לא ראינו אפיק כלכלי בדבר הזה, הכל בהתנדבות, כדי לאפשר לאנשים לשמוע סיפורי כישלון בחינם ולתת לגיטימציה לארגונים, עסקים ומשרדי ממשלה לארגן בעצמם ערבי כישלון. הקהל לא משלם דמי כניסה, ואת האלכוהול אנחנו מקבלים תמורת חסות. לשמחתי, האנשים שהתנדבו איתי קיבלו ריגוש חדש בחיים שלהם, וגם לי חזרה האמונה בעצמי. אחרי שלושה שבועות התקבלתי לעבודה חדשה, וחצי שנה אחרי שהתחילה הפעילות בתל־אביב, צוות חדש הביא את האירוע לירושלים. אחרי שנה וחצי קם גם צוות חיפאי. כאמור, כל הצוותים עושים את זה בהתנדבות, כולם עוברים ליווי ואנחנו בסנכרון מלא ועובדים יחד".

       

      לפני שהדוברים עולים לבמה, מציגים אותם ואת ההצלחות שלהם: כמה ספרים הם פרסמו, אילו השקעות הם גייסו ולאילו הישגים הגיעו. בסוף ההרצאה הם עונים לשאלות הקהל, ופעמים רבות מייעצים לא לוותר ולראות בהצלחה כישלון של כישלון. לפעמים נדמה שלדבר על  כישלון זה בעצם דרך מתוחכמת לדבר על ההצלחה. להצטנע כדי להשוויץ. את מסכימה עם זה?

      "לא. לפעמים צריך לדבר על הכישלון ועל מה שלמדת או לא למדת ממנו, ופשוט לחגוג את הכישלון ולהבין שזו לא מילה גיסה. רוב הדוברים שלנו לא מדברים על מה הם עושים היום, הם מתרכזים בדבר שקרה, שהיווה שינוי משמעותי בחיים שלהם או ציון דרך שהשפיע עליהם. אנחנו מאוד אוהבים דוברים שחווים כישלון כרגע, לאו דווקא כאלה שהתגברו עליו. האתגר העיקרי שלנו הוא לשכנע אנשים לדבר על הכישלון, ועוד יותר קשה לשכנע נשים. אבל זו התעקשות שלנו, צוות שברובו נשי, שבכל ערב ידברו נשים".

       

      הסטנדאפיסטית מור חן בערב כישלונות בתל אביב (צילום: אדר גלוסרמן)
        הסטנדאפיסטית מור חן בערב כישלונות בתל אביב(צילום: אדר גלוסרמן)

         

        כל אחד יכול לעלות על הבמה לדבר? איך אתם מגדירים כישלון?

        "אנחנו לא מגדירים לדוברים שלנו מה זה כישלון, כל אחד והסיפור שהוא סוחב איתו. חשוב לנו לפנות לאנשים עם סיפור מעניין או בעלי השפעה על דעת הקהל, כדי להראות שכל אחד נכשל ושזה טבעי. חלק מהדוברים דיברו על כישלונות עסקיים, כיצד הם איבדו למשקיעים שלהם מיליוני דולרים. היו גם כאלה שסיפרו שהם לא הצליחו לתחזק זוגיות בגלל העומס בעבודה".

         

        לך יצא לדבר בערב כזה?

        "כשאני מנחה אני מדברת על הכישלונות שלי. לאירוע השנה שלנו הגיע הבחור שהגעתי לריאיון עבודה אצלו, ואחריו נשברתי ואמרתי שאין לי עתיד. בפתיחת הערב היישרתי אליו מבט ואמרתי לו 'תודה'. זה היה ריאיון העבודה הכי מפחיד שהיה לי בחיים, אבל 20 דקות אחריו קם ערב הפאק־אפ הראשון. הוא חייך במבוכה מטורפת, ומבחינתי המעגל הזה נסגר".

         

        הכישלון של יובל שם־טוב

        (מונולוג מתוך ערב כישלונות בתל אביב)

         

        יובל שם־טוב (יובל המבולבל) בן 45 מנווה־ירק, כוכב ילדים. משתתף במופע "כוכבים מהספרים", מחבר ספר הילדים "המסע אל הכוכב"

         

        יובל שם-טוב: "הרבה פעמים בקריירה שלי התנהגתי כמו מים – שאי־אפשר לפצוע אותם, גם הסכין הכי חדה לא תעשה להם כלום" (צילום: זוהר שטרית)
          יובל שם-טוב: "הרבה פעמים בקריירה שלי התנהגתי כמו מים – שאי־אפשר לפצוע אותם, גם הסכין הכי חדה לא תעשה להם כלום"(צילום: זוהר שטרית)

          אחרי הצבא ניגשתי לאודישן לערוץ הילדים. הבאתי תמונה, דיברו איתי כמה מילים ונפנפו אותי. אחרי שבוע שלחו לי מכתב שבו המליצו לי להבא להחליף תמונה. משהו במראה החיצוני שלי לא עשה להם את זה כנראה.

           

          הרבה פעמים בקריירה שלי התנהגתי כמו מים – שאי־אפשר לפצוע אותם, גם הסכין הכי חדה לא תעשה להם כלום, הם ממשיכים לזרום. הלכתי למשרדי הפקות וכולם אמרו לי: לא לא לא ולא. אבל המשכתי לרצות להצליח בגדול. החלטתי להתחיל מההתחלה. כדי לעשות ימי הולדת לא צריך לעבור אודישנים. מרוויחים 500 שקל לשעה וזה בית ספר מצוין ללמוד בו ולדעת מה ילדים אוהבים.

           

          אחרי חמש שנים של ימי הולדת הלכתי שוב למשרדי הפקות. אמרו לי: "עוד פעם אתה? לך מפה. בינתיים גם הקרחת?".

           

          שאלתי את עצמי, מה הדבר הבא? רציתי להופיע בקניון ולא ידעתי איך

          "אחרי חמש שנים כמפעיל ימי הולדת הלכתי שוב למשרדי הפקות. אמרו לי: 'עוד פעם אתה? לך מפה. בינתיים גם הקרחת?'"

          לעשות את זה. קיבלתי כל הזמן "לא", אז החלטתי לחשוב מחוץ לקופסה ולהופיע בקניון מבלי לשאול אף אחד. הלכתי לקניון "ישראל תלפיות" בירושלים, הכנתי שלטים גדולים, שביום חמישי בחמש תהיה הופעה של יובל הליצן וכולם מוזמנים. תליתי אותם, ולמחרת ראיתי שהורידו את כולם. ביום למחרת תליתי שלטים והורידו גם אותם. ככה כל יום. ואז ביום חמישי הגעתי עם ההגברה והתפאורה שלי, הופעתי מול המון אנשים, הייתה הופעה טובה, בסופה חילקתי כרטיסי ביקור ואחריה באו אליי אנשי הביטחון ולקחו אותי למנהל הקניון. בדרך אליו הלב שלי פעם בחוזקה כמו תלמיד שזומן לשיחה עם מנהל בית הספר. דרור, כך קראו למנהל הזה, אמר שלפני שהתחיל המופע הוא שלח את המאבטחים להעיף אותי מהקניון, אבל איך שהתחילה ההופעה הוא עצר אותם, כי הוא נהנה והעריך את זה שהעזתי להופיע, וגם כי הקהל אהב אותי. הוא ביקש שאתחיל להופיע קבוע.

           

          כך התחלתי להופיע בקניונים. בגיל 32, עם ניסיון של עשור בימי הולדת ובהופעות קניונים, ידעתי שאני כבר יודע להצחיק. אז הלכתי לערוץ הילדים, לערוץ הופ, הצעתי רעיונות לתוכניות, אמרו לי: "לא רוצים אותך, עכשיו גם נהיית צרוד?".

           

          החלטתי שאם לא רוצים אותי בטלוויזיה, אני אצור בעצמי קלטת. עשיתי קפיצה של אמונה, Leap of faith, כמו ב"אינדיאנה ג'ונס 3", והשקעתי את הכסף שחסכתי במשך עשר שנים בהפקת די־וי־די משלי. שלחתי את הקלטת לאנשי הופ, והם אמרו לי תודה וביי. אמרתי לעצמי, זהו די, ניסיתי הכל, כנראה שאיאלץ לחזור לעשות ימי הולדת.

           

          אך המפיקים לקחו את הקלטות והילדים בבית ניגנו אותן, וקראו לחברים ולחברים של חברים, ופתאום כל השכונה הגיעה לראות אצלם את הקלטת של הדבר החזק והמוזר הזה עם הקול הצרוד. הם ראו שזה ממגנט, והתחילו להקשיב למילים ולתוכן, ולא להסתכל רק על החיצוניות.

           

          אחרי שבועיים קיבלתי טלפון מהמפיקה הראשית של ערוץ הופ, שאמרה שהם הולכים על זה. קיבלתי את התוכנית הראשונה שלי בערוץ הופ, ומשם הגעתי לפסטיגל והכל כבר היסטוריה. זה היה קשה, לקח הרבה זמן, אבל כשאני מסתכל אחורה, אני שמח שזה לקח הרבה זמן. ככה הקרקע יותר יציבה, וזה גם יותר טעים, כמו אוכל שמתבשל הרבה זמן.

           

          יובל המבולבל, ספר קצת על הרקע להרצאה.

          "שמתי לב שכל הדרך שלי להצלחה בקריירה הייתה רצופה כישלונות, ושכל כישלון הצמיח דברים נפלאים. לפני כן הייתה לי הרצאה על הגשמת חלומות, ובעקבות ההשתתפות בערב הזה שיניתי את השם שלה ל'כישלון מוצלח'".

           

          יש לך דוגמה לכישלון שנשאר בחוץ?

          "כן. שנה אחרי שפרצתי, כתבת הכניסה אותי לכתבה על 'דברים שהרסו לנו את השנה'. באותם ימים הייתי צריך לכתוב שיר לפסטיגל, ומתוך הכאב כתבתי שיר על זה שאני מאמין בעצמי והאמת בתוכי. זה הפך לשיר הכי טוב שלי".
           

          הכישלון של אורי גוטליב

          (מתוך ערב כישלונות בירושלים)

           

          בן 48 מתל־אביב, שחקן ומנחה. שותף ב"שאפה בר" וב"אסיה" ביפו. מנחה את "מופע הרדיו של אורי גוטליב" ברדיו "מהות החיים"


          אורי גוטליב. "עברתי לנווה־ירק ועבדתי בקטיף. לא היה לי שקל" (צילום: עדי אדר)
            אורי גוטליב. "עברתי לנווה־ירק ועבדתי בקטיף. לא היה לי שקל"(צילום: עדי אדר)
            בשנים 2003־2004 השתתפתי בשתי תוכניות מוצלחות. הראשונה מביניהן הייתה "שוטטות" של אסף הראל. שיחקתי בה וזכיתי בפרס השחקן המצחיק של השנה, זה היה כבוד מאוד גדול. שנה אחר כך השתתפתי ב"אחד העם 1" וזכיתי שנה שנייה ברציפות בתואר השחקן המצחיק. ברשת החליטו שאם אני כל כך טוב וכל כך חם וכל כך חשוב לתעשייה הישראלית, אני צריך לקבל תוכנית משלי בפריים טיים, תשע וחצי בערב, במקום יאיר לפיד שהגיע לאן שהוא הגיע מאז.

             

            לתוכנית קראו "הכל טוב", והיא הייתה תוכנית נוראית, זוועה, זבל של תוכנית

            אורי גוטליב: "הביקורות רמסו אותי ולא הייתה לי עבודה. ארבעה חודשים אחרי שקיבלתי את פרס 'השחקן המצחיק של השנה' ישבתי בבית בלי כסף ובלי אהבת קהל"

            ונכשלתי לגמרי. הביקורות רמסו אותי ברמה שלא הייתה לי עבודה אחר כך. ממקום מאוד גבוה של "השחקן המצחיק של השנה" שנתיים ברציפות, הייתי עזוב. ארבעה חודשים אחרי שקיבלתי את הפרס השני ישבתי בבית בלי כסף, בלי אהבת קהל ובלי שום דבר. הייתי במצב מאוד־מאוד קשה. עברתי לנווה־ירק ועבדתי בקטיף. לא היה לי שקל.

             

            ואז חברים שלי התקשרו אליי וביקשו ממני לעשות תפקיד קטנצ'יק בתוכנית חדשה, "הרצועה". באתי ועשיתי את התפקיד המאוד־מאוד קטן, ולאט־לאט השתלטתי על התוכנית, הפכתי למנחה של "הרצועה" וזו הייתה הצלחה מסחררת. מאז השמיים הם הגבול.

            מובן שמאז היו לי גם המון־המון כישלונות. המקצוע הזה, ינעל אחותו, הוא מאוד הפכפך. יש בו המון עליות וירידות, ואם אתה לא יודע להיות בן אדם שמבין שהחיים האלה הם לא רק אהבת קהל והצלחה, אלא גם להיות סתם בן אדם, אם אתה חושב שהכל קשור רק בהצלחה שלך, זה יכול היה להיראות ככישלון. אני הבנתי שהחיים שלי טובים כשלעצמם.

            הכישלון של יעל ארד

            (מתוך ערב כישלונות בתל אביב)

             

            יעל ארד, בת 50 מתל־אביב, ג'ודוקא, הישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית, אלופת אירופה וסגנית אלופת עולם. כיום בעלים של חברת קונספט 4 סאקסס, מתמחה ביזמות, פיתוח עסקי ואסטרטגיה שיווקית


            יעל ארד: "עליתי לטריבונות ובכיתי" (צילום: יובל חן)
              יעל ארד: "עליתי לטריבונות ובכיתי"(צילום: יובל חן)
              בשנת 1989 התחריתי מול אלופת יפן, מקום שלישי בעולם. היא הייתה הרבה יותר טובה ממני על הנייר, ולדאבוני גיליתי שגם על המזרן היא הרבה יותר טובה ממני. אחרי דקה היא תפסה אותי וזרקה אותי על הראש, קיבלתי את הנוקאאוט של הג'ודו. עשיתי מה שתמיד עשיתי במקרים כאלה: עליתי לטריבונות ובכיתי, צפיתי בתחרות, התבאסתי והתביישתי.

               

              שלושה חודשים אחר כך נערך טורניר פריז, הטורניר הגדול בעולם. טסתי אליו, ובהגרלה, ערב התחרות, מול מי הוגרלתי? קרב ראשון מול אותה לוחמת יפנית, שזרקה אותי על המזרן. אמרתי לעצמי שהפעם היא תבכה כמו שאני בכיתי. והיא בכתה! כי לא

              יעל ארד: "אנשים שרואים אותי ברחוב אומרים: הנה יעל ארד, זאת שהביאה מדליה. אבל אני יודעת שמאחורי ההצלחות שלי מתחבאות מלא אכזבות"

               יכולתי לסבול את הבושה והאכזבה. היא הייתה טובה ממני בג'ודו, אבל בנחישות, באצבעות, בציפורניים ניצחתי את הקרב הזה.

              יעל, למה החלטת לחשוף דווקא את רגעי השפל?

              "אנשים שרואים אותי ברחוב אומרים: הנה יעל ארד, זאת שהביאה מדליה. אבל אני יודעת שמאחורי ההצלחות שלי מתחבאים מלא אכזבות וכישלונות, וזו לא חוכמה לדבר רק על ההצלחות. המטרה שלי היא לעודד אנשים למצוינות האישית שלהם, וכשאנשים שומעים על הדרך הקשה הם חוזרים להאמין שכל אחד יכול להצליח, ומעזים לנסות".

               

              בעיניי, מטרת הפורמט היא הצטנעות לצורך השווצה.

              "בעיניי לא, אלה החיים האמיתיים. בדרך להצלחה אוכלים המון קש, תמיד יהיו סיפורי סינדרלה, אבל שתינו יודעות שמי שעשה אקזיט לא סתם כתב שורת קוד. לרוב הוא חווה המון אכזבות אצל משקיעים, ובניסיון שלו לחדור לשוק הוא עבר שבעה מדורי גיהינום. החוכמה היא לספר את הסיפור המלא, ולא רק ליהנות מהרגע העילאי הזה, שבו את זוכה במדליה או בפרס נובל או נהנית ממחיאות הכפיים אחרי קונצרט. אנשים רגילים חווים המון קשיים ביום־יום שלהם, חושבים שלאחרים הולך יותר קל ורק אני תמיד נדפק, אבל לכולם זה קורה, והשאלה היא אם ויתרת או התגברת".

              הכישלון של דנה ברגר

              (מתוך ערב כישלונות בירושלים)

               

              בת 47, זמרת יוצרת. אלבומה העשירי והעצמאי "ימים צפופים" יצא בספטמבר לאחר קמפיין מימון המונים


              דנה ברגר: "התחתנתי עם התאורן שלי, גידלנו ילדה בת שלוש והיינו בשיאו של משבר הילד הראשון" (צילום: עופר חן)
                דנה ברגר: "התחתנתי עם התאורן שלי, גידלנו ילדה בת שלוש והיינו בשיאו של משבר הילד הראשון"(צילום: עופר חן)

                 
                בשנת 2006 הוצאתי אלבום שנקרא "יום יום" בהפקת לואי להב. כתבתי את כל השירים בו, מילים ומנגינות. השקעתי את נשמתי כמו שאני עושה בכל אלבום. אבל במקרה הזה, אחרי שהייתי זמרת השנה ברשת ג', זמרת השנה בגלי צה"ל וזוכת פרס תמוז, האלבום הזה פשוט לא קרה. הוא ספג התעלמות מוחלטת ולא השמיעו אף סינגל ממנו בשום תחנת רדיו. כיוון שזה קרה אחרי עשר שנות פעילות הייתי בסוג של שוק. זה היה מגה פאק־אפ, כי ככל שמצליחים יותר ועולים גבוה, כשבאה נפילה
                דנה ברגר: "אחרי שהייתי זמרת השנה ברשת ג', זמרת השנה בגלי צה"ל וזוכת פרס תמוז, הוצאתי אלבום שספג התעלמות מוחלטת ולא השמיעו אף סינגל ממנו בשום תחנת רדיו"

                היא מכאיבה יותר, מהגובה יש יותר לאן לרדת.

                 

                הייתי בזוגיות לא עם הייטקיסט או עורך דין, התחתנתי עם התאורן שלי, גידלנו ילדה בת שלוש והיינו בשיאו של משבר הילד הראשון, ולכישלון הזה היו השלכות כספיות. כבר לא יכולתי להרים הופעות כמו שצריך ולשלם לגיטריסט, למתופף, לבסיסט, לקלידן, לסאונדמן, לנהג הוואן, לבקליינר או למנהלת ההפקה. אך בזכות הכישלון הזה הבנתי שהמגבלה מעודדת יצירתיות, וכשאין לך, את חייבת להבריק.

                 

                אז המצאתי הופעה שלי, לבד עם הגיטרה, שעד היום אני רצה איתה במקביל להופעות עם הדאווינים והתאורה והגיטריסט המיוסר והמתופף החתיך. הופעה שהומצאה אז מתוך המגבלה ואילצה אותי להיות הרבה יותר טובה. רק אני לבד עם הגיטרה מגיעה למקומות קטנים, מול 60-50 איש, אחרי אלפים בכל מיני במות ענקיות, ולא מוותרת, לא אכפת לי ואני נהנית, ממציאה את עצמי מחדש והופכת להיות הרבה יותר חזקה, טובה ובלתי מנוצחת. כל התפיסה של מה זה להיכשל השתנתה מבחינתי. כי לחדול זו לא באמת אופציה בשבילי, אני הנכדה של ז'ניה, אני ירושלמית, ואמא שלי לימדה אותי שכשנופלים - רק מתחזקים.

                 

                הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד