כשהייתה ענת דרום-כרמון בת שש, נפטר אביה יהודה באופן פתאומי, ולמרות העובדה שאין לה הרבה זיכרונות מהאירוע, הוא משפיע עליה עד היום. "האובדן של אבי נתן לי יכולת להסתכל על החיים בפרופורציות הנכונות", אומרת דרום-כרמון. "הצלחה וביטחון כלכלי הם דברים חשובים, אבל החיים שבניתי לי, המשפחה שיצרתי, הם הבסיס האמיתי והחשוב ביותר של חיי, וכל היתר מתגמד. לכן, הבחירה לעזוב משרה בכירה ומשכורת גבוהה ולצאת לעצמאות לא הפחידה אותי. כל עוד היקרים לי בריאים ושלמים, אין לי באמת מקום לדאגה".
מי את?
"ענת, בת 45, נשואה לליאור ואמא של אמיתי (18), עדי (15), עופרי (10) ורעי (6), גרה ביישוב נופית. אופטימית חסרת תקנה".
ומה את עושה?
"אני בעלת המותג Tosha - love your party - מוצרים מעוצבים למסיבות ולאירועים. בעבר עבדתי 17 שנה בחברת דלתא כמעצבת טקסטיל וכסמנכ"לית לפיתוח עסקי".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי בחיפה, בת שנייה במשפחה של שלוש בנות. אבי נולד באוזבקיסטן זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה ועלה לארץ, לטבעון, כילד. אמי ילידת הארץ וגם היא גדלה בטבעון. הוריי הכירו בגן הילדים, בתיכון הפכו לזוג, ובגיל צעיר נישאו. בהתחלה גרנו בחיפה, וכשהייתי בת שנתיים עברנו להרצליה, בעקבות עבודתו של אבא במפעל עצמאי ליצור בוכנות הידראוליות. באותן שנים אמי הייתה עקרת בית ואמא במשרה מלאה. לימים עבדה כגננת, וכיום היא מטפלת משפחתית.
"כשהייתי בת שש, הלך אבא שלי ערב אחד לשחק כדורגל עם חברים, וכפי שסיפרו לנו אחר כך – 'נפל ומת'. היום, כאדם מבוגר אני יכולה לנסות לדמיין את מה שאמי עברה, את מה שעברנו כולנו, את גודל השבר והאסון, אבל הזיכרונות שלי מאותה תקופה מעטים. בכל הקשור לאבי, יש לי חור שחור: אין לי כמעט זיכרונות, תחושות או חוויות. הבנתי מה קרה, ואני גם זוכרת את עצמי עומדת מול הכיתה שלי ומספרת שאבא שלי מת, כשעיני כולם נעוצות בי. שם כנראה נבט בי פחד הקהל המלווה אותי גם היום.
"המשכנו יחד, אמא ושלוש בנות, כשהוריה של אמא קרובים ומעורבים מאוד בחיינו. האבל לא היה חלק מהיומיום שלנו; לא דיברנו וחשבנו על החוסר, אבל בדיעבד, אבא הוא מושג חסר עבורי. אמי לקחה עליה את ניהול המפעל שלו. מאמא שהייתה איתנו בבית היא הפכה לאישה עובדת, ואנחנו הפכנו ל'ילדות מפתח'.
"כשהייתי בת 13, אמי נישאה בשנית, ובעקבות הנישואים עברנו ללוס אנג'לס. ההתחלה הייתה קשה מאוד. פתאום נחשפתי לעולם שלם של מושגים שלא הכרתי. הגעתי לשם לבושה בפשטות ופגשתי ילדות בגילי שכבר התאפרו. שנתיים לאחר שהגענו נולד אחי הצעיר. לאחר שלוש שנים באמריקה התחלתי להרגיש בבית, רוב חבריי היו אמריקאים ודיברתי בעיקר אנגלית. אחותי הבכורה חזרה לארץ להתגייס, ואני, שהרגשתי אמריקאית לגמרי, לא ראיתי את עצמי חוזרת, אבל בכיתה י"ב אמא שלי התחילה לדבר על זה שאני צריכה לחזור ולהתגייס. מבחינתה, זה היה ברור מאליו. אני לא רציתי, אבל ההכוונה של אמי הייתה כנראה חזקה ממני, וכך חזרתי לארץ והתגייסתי כחיילת בודדה.
"חזרתי למלחמת המפרץ, ואת כל הטירונות העברתי עם מסכת אב"כ צמודה. כך החלה הקליטה המחודשת שלי בארץ. אחר כך שובצתי כפקידת מבצעים בבסיס חצור של חיל האוויר, וביום הראשון שהגעתי לשם, עצר אותי הרס"ר בגלל שתי השרשראות שענדתי על צווארי, וביקש לרשום לי תלונה. למזלי, קצין ההתגוננות הקרקעית שכנע אותו לוותר לי. זה היה ליאור, בעלי לעתיד. בזכותו עבר עליי השירות בנעימים".
אחרי הצבא החלה ללמוד תקשורת חזותית בויצ"ו חיפה. "בשבילי זו הייתה הבחירה הטבעית, המשך ישיר לעיסוק בציור, שליווה אותי מאז ילדותי", היא אומרת. "במקביל, ליאור למד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת חיפה. באמצע הלימודים נישאנו. גרנו ברמת ישי והתחלנו לבנות את הבית שלנו בנופית. ב-1998 התקבלתי לעבודה כמעצבת בדלתא כרמיאל והרגשתי מיד שהגעתי הביתה. הטכנולוגיה, החומר, המכונות - הכל קסם לי, ואת הכל למדתי מהבסיס. התפקיד שלי כלל גם פרזנטציות מול לקוחות ונסיעות רבות לתערוכות מקצועיות בחו"ל. כל הילדים שלי 'נולדו בדלתא', ומההתחלה הבהרתי בעבודה שעד חמש אני חייבת להיות בבית. היה לי ברור שאהיה נוכחת בחיי הילדים שלי ובגידולם.
"הייתי עובדת מהירה, יעילה ואפקטיבית, וזה מה שאִפשר את השילוב בין עבודה להורות. הצלחתי לעשות הפרדה: כשהייתי בעבודה, התרכזתי רק בה, וכשהייתי בבית, התנתקתי מהעבודה. הנסיעות לחו"ל והצורך להתנתק מהילדים הקשו עליי. אני זוכרת את עצמי מתעוררת מסיוטי לילה שבהם לא הספקתי לאסוף אותם מהצהרון - אבל המשכתי. הרגשתי שלמרות הקושי, הצלחתי למצוא את נקודת האיזון: לגדל את הילדים שלי כפי שאני מאמינה, וגם לפתח קריירה ולממש את עצמי מבחינה מקצועית.
"לאורך השנים התפתחתי והתבגרתי כאדם וגם כמנהלת. כשמוניתי לסמנכ"לית, הייתי בשיא הקריירה, אבל בפנים ידעתי לזהות שהאנרגיות שלי כבר לא גבוהות כמו פעם, והחלה לנקר השאלה מה אני רוצה לעשות בהמשך. חששתי; הייתי רגילה לעבודה מסודרת, לתלוש משכורת ולכל יתר התנאים הנלווים, אבל הרגשתי שאני חייבת לעזוב. הניצוץ שבי כבה, והתשוקה נגמרה.
"התחלתי לחקור את התחום של מוצרי נייר - כלים ומוצרים נלווים לתחום האירוח. אני פריקית של אירוח מושקע, ומאוד התחברתי לזה. התחלתי לבדוק את השוק, ללמוד מה קיים, ובהתאם לכך גיבשתי תוכנית עסקית והחלטתי לעצב בעצמי את הכלים שלי. לאחר שמצאתי יצרן שהיה מסוגל להוציא לפועל את קו המוצרים שלי, הבנתי שנפל דבר: התפטרתי מדלתא והתחלתי לעצב את הקולקציה הראשונה שלי. ייבאתי לארץ מכולה ענקית עם מוצרי האירוח שלי ופתחתי חנות ברמת ישי. לקח לי תשעה חודשים להבין שזה לא זה. אהבתי את העבודה מול הלקוחות ואת היכולת שלי לעזור להם לעצב אירוע, אבל הרגשתי שהזמן שלי לא מנוצל נכון. החלטתי לסגור את החנות הפיזית ולהתמקד במכירה אינטרנטית ובשיווק מוצרים לחנויות. כעת הכוונה היא להרחיב את השיווק האינטרנטי גם לחו"ל".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לענת של היום?
"ההתמודדויות המוקדמות של חיי - מות אבי, המעבר לארצות הברית והחזרה לארץ כחיילת בודדה - דרשו ממני אומץ ויכולת להתמודד. אני התגלגלתי לתוכן, לא יזמתי אותן. הצעד של עזיבת מקום עבודה מסודר והליכה בעקבות החלום שלי הוא כבר בחירה אמיצה שלי. בחרתי להיות נאמנה לעצמי, לרצונות ולחלומות שלי. ויתרתי על ביטחון, ועד היום אני מתמודדת עם הקשיים שמציבה בפניי הבחירה הזו, אבל מאושרת מכל רגע.
"החיים המוקדמים שלי לא היו יציבים מבחינה משפחתית, ואולי משום כך נישאתי בגיל צעיר והקמתי משפחה שהיא מרכז עולמי. היה לי חשוב שלילדים שלי יהיו בית ומסורות משפחתיות, ואותם יצרתי עבורם. מכל מה שעשיתי בחיי, ההצלחה הגדולה ביותר מבחינתי היא המשפחה שלי. אני גאה באמא שאני, בילדים שלי ובמה שהם גדלים להיות".
מסר לאומה?
"לכל בחירה יש מחיר, אבל כששלמים עם הבחירה, שלמים גם עם המחיר. אם יש משהו שאתה יכול לדמיין אותו, אתה גם יכול לגרום לו לקרות. לעיתים הדרך היא לא קלה, ויש בה שכר לימוד לא פשוט. אבל צריך סבלנות, לזכור את הדברים החשובים באמת ולא לוותר על האופטימיות".
_______________________________________________________
גם טליה הדר המציאה את עצמה מחדש. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
