הסופרת רונית מטלון נפטרה הלילה מסרטן בגיל 58. מטלון, שבשנים האחרונות כיהנה כראש החוג לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, השמיעה קול פמיניסטי ייחודי. היא נולדה בגני תקווה לעולים ממצרים. בתחילת שנות התשעים הוציאה לאור רומן לבני הנעורים, "סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש" (שגם הפך לסרט בבימויה של דינה צבי-ריקליס). בהמשך ראו אור הרומנים "זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"שרה שרה" (2000).
ב-2008 פרסמה את הרומן "קול צעדינו" המבוסס על יסודות ביוגרפיים ומספר על חיי משפחה המתגוררת בצריף עמידר. הספר, שהיה אחד מרבי המכר של אותה שנה, היה מועמד לפרס ספיר. בשנה שעברה הוציאה לאור את הרומן "והכלה סגרה את הדלת" (הוצאת כתר-מודן) עליו זכתה בפרס ברנר. אמש הוענק לה הפרס ובתה טליה מטלון קיבלה אותו בשמה והקריאה נאום תודה שהכתיבה לה אמה.
מטלון הייתה סופרת ואשה כריזמתית מאוד. תלמידים שלמדו אצלה כתיבה יוצרת מספרים ש"בנסיבות חברתיות, לימודיות, הענקת פרס, ויכוח פוליטי או ערב דיון בספרות מזרחית - כשמטלון נכנסה לחדר, האוויר רטט מציפייה". תלמידה נוספת נזכרה ש"כשהיא החלה לדבר אנשים הקשיבו בתשומת לב. ואז החלו להתווכח. לכולם ענתה, בנועם, בחריפות, כשהיא פורשת לפניהם את הידע העמוק שלה ואת שפע ההשראות התרבותיות שעליהן נשענה ומה נבנתה. היא הייתה סופרת פוליטית-נשית-מזרחית ואף על פי כן לא נכנעה לאף משבצת שבה ביקשו למסגר אותה".
גיבורות הספרים שלה הן תמיד נשים מזרחיות חפות מסטריאוטיפים. בראיון ל"הארץ" לפני שנה אמרה: "מזרחים מייצרים את הסטריאוטיפים שלהם לא פחות מאשכנזים ואולי יותר. סטריאוטיפים של מזרחיות הם, ברגע זה, מישהו ששונא את תרבות המערב, מדבר בשפה עילגת, שיש לו מאמא כזאת והכל נורא חם. אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה'".
בשנת 2008, לכבוד יציאת ספרה "קול צעדינו", ראיינה דליה בן-ארי את מטלון למדור "תמונות מהחיים" ב"לאשה". כעת, אנו מפרסמים אותו מחדש:
פגישה בוונציה
בת שנתיים. נולדתי, מין תאונה, כבת שלישית אחרי אח בן 14 ואחות בת 13 .הוריי נפרדו כשאמי הייתה בהיריון איתי. אבי פליקס עבר לחו"ל, ובגיל שנתיים פגשתי אותו לראשונה בוונציה. זהו התצלום המשפחתי היחיד שבו יש לי אמא ואבא יחד, והתצלום נראה לי הזוי ומומצא, על הגבול של היה־לא־היה. בהמשך נפגשנו באופן חטוף ונדיר ליום־יומיים, והוא היה מין הבלחה בחיי עד מותו.
הילדה מן הצריף
בת ארבע. גדלתי בגני תקווה, בצריף שבדי של "עמידר", ילדה של אמא וסבתא שמשוטטת הרבה ברחוב. יכולת הדיבור וכישרון המשחק הפכו אותי לחביבת הגננות וכך זכיתי בתפקידים הראשיים. אבל גם נענשתי הרבה על ידן, כי הייתי פרובוקטורית שלא קיבלה מרות. יום אחד חפרתי מנהרה והסתתי ילדים לברוח מהגן. אני זוכרת את הגננת אוחזת באוזני ומעבירה אותי סביב מעגל הילדים כשתנוך אוזני בידה.
מלכת הפיות
בת 10. זו הייתה תקופה מלנכולית ודיכאונית, עברתי מבית ספר בשכונה לבית ספר בפתח תקווה, וזכיתי בתפקיד הראשי בהצגה, תפקיד של פיה. הייתי נורא עצובה שאמי ואף אחד מבני משפחתי לא באו לראות אותי, כמו שעשו הורים אחרים, אבל לא כעסתי על אמא, שעבדה מבוקר עד לילה כאם־בית וכמבשלת כדי לפרנס אותנו ולשלם את החובות שאבא השאיר אחריו.
דברי ימי מנזר
בת 12. רוב הביוגרפיה המצולמת שלי היא פורימית, כי לא הייתה לנו מצלמה ורק בפורים נהגנו להצטלם. את תחפושת הנזירה בחרתי בגלל סבתא אסתר. היא התחנכה במנזר במצרים, וכיוון שחששה שאגדל ברברית, הייתה לה תשוקה שאלמד במנזר ביפו, ובגיל הזה הייתי מחוברת מאוד לתשוקה שלה. הייתי תלמידה מוכשרת, אבל לא היו לי מחברות ועניתי תמיד בעל־פה. המורים אמרו שיש לי פוטנציאל לא ממומש.
הקוזינה הסרבנית
בת 16. הייתי מכונסת, כפופה, עם שיער על הפנים, והסתתרתי בעזרת חצאיות וחולצות ארוכות עד שחשבו שחזרתי בתשובה. הדרך שלי להפוך לאישה הייתה מלאת חתחתים וגם כשאמרו לי שאני יפה לא האמנתי. מעט נשים נולדות עם ההרגשה שהמלאך נגע בהן. דודתי, אחות אמי, התגוררה אז בפריז, ואני הייתי נוסעת לבקר אותה. על ג'ואל, בן דודתי, הטילו לשעשע את הקוזינה הסרבנית.
ימים מלהיבים
תחילת שנות העשרים. הנה אני, כרגיל מדברת בטלפון, כי זו צורת ההתקשרות שלי עם העולם. שרדתי את מערכת החינוך עם תושייה ובזכות קריאת ספרים. שוחררתי מצה"ל כי הייתי חולה, עזבתי את הבית לתל אביב, ולמדתי באוניברסיטה ספרות כללית ופילוסופיה, שהלהיבו והסעירו אותי. אז גם התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. הסיפור הראשון התפרסם ב"סימן קריאה" שערך מנחם פרי. לא רציתי להיות סופרת, אבל זה היה חזק ממני
גדלנו יחד
תחילת שנות השלושים. נישאתי לראשונה בגיל 23 ,ונולד דניאל, כיום בן 24 . הנישואים נמשכו חמש שנים. כעבור שנתיים נישאתי שוב, ונולדה טליה, היום בת 17 .התגרשתי אחרי 14 שנה. כמו שילדתי את ילדיי, כך הם ילדו אותי. גדלתי איתם בתהליך אטי, ואני מקווה שאני אמא בעלת חוש הומור, שזו אחת התכונות היקרות בחיים. בתקופה ההיא יצא הספר "זה עם הפנים אלינו", שנתן לי את הפריצה הגדולה, קובץ הסיפורים "זרים בבית", ורומן לבני הנעורים שעובד לסרט, "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש".
כישרון זה לא דבר שביר
תחילת שנות הארבעים. שנים דחוסות מבחינת כתיבה והתגבשות הזהות הספרותית שלי. בתקופה הזאת יצאו הרומן "שרה שרה" והנובלה "גלו את פניה". להיות כותב בעולם זה מצב חשוף מאוד, כמו לעמוד בלי בגדים. הכתיבה אצלי היא דבר אוטונומי מאוד, עם חוקיות משלו, וגם כשקשה היא מוצאת דרכים לשרוד. כישרון זה לא דבר שביר, כמו שמציגים אותו, הוא קשוח כמו תינוק שלוקח את האוכל מאמא.
אני אוהבת לכתוב
2008. כתבתי שבעה ספרים ולאחרונה יצא ספרי "קול צעדנו" (הוצאת עם עובד) שהתקבל באהבה. אני אוהבת לכתוב. זה כמו להיות בתוך רחם בתחושת ריחוף. בנוסף לכתיבה אני מרצה בכירה באוניברסיטת חיפה במסלול כתיבה לתואר שני. אני לא בן אדם עם תוכניות מוגדרות, אני רוצה לקרוא ולכתוב, להיות עם ילדיי ושיהיה לי לב פתוח לעולם ולכל מה שיש בו.
