

יואב בן יהודה, מנהל אגף שפ"ע בעיריית תל אביב-יפו, הרים אתמול (יום ב') את הכפפה: העירייה תספק מסגרת ואמצעים, ותושבי שכונת פלורנטין יתכננו ויקימו בעצמם פארק ירוק בשטח חניון אליפלט, שנמצא במערב השכונה.
הפגישה בעניין "שיתוף ציבור לתכנון פארק אליפלט" החלה בחריקה, אבל הסתיימה בתחושה של הבטחה. אולי אפילו רמז למהפכה. כ-20 מתושבי השכונה הגיעו למפגש עם יואב בן יהודה, מנהל אגף שפ"ע (שיפור פני עיר), שנערך אתמול במתנ"ס שנמצא בפרויקט "רביעיית פלורנטין". חלק מהמשתתפים הם פעילי המאבק הממושך להפיכת החניון הגדול ברחוב אליפלט לפארק ירוק.

החניון הוא השטח הפתוח האחרון בשכונה הצפופה בעיר, ועל פי החלטת הוועדה המחוזית - החלטה שעתידה להיכנס לתוקף בימים הקרובים - הוא אמור להפוך במלואו לפארק ירוק ששטחו כחמישה דונמים (כשני דונמים מהם יוקדשו בעתיד, במידת הצורך, למבני ציבור).

החריקה בתחילת הפגישה נבעה מדבריו של בן יהודה על השטח המתוכנן לפארק - רק דונם וחצי ולא חמישה דונמים; ועל מיקומו של השטח - בקצה המערבי של החניון, הקצה המרוחק ביותר מהשכונה, שהגישה אליו קשה.

אם לא די בכך, התוכניות שהציגו אנשי העירייה (אל בן יהודה נלוותה עלמה שירן, מנהלת מרחב דרום באגף קהילה) היו של גן משחקים "מדעי" - שטח מרוצף ברובו עם מתקנים ייחודיים, אבל עם מעט עצים ומעט שטחי דשא. אפשר היה להרגיש גלים של אכזבה ממלאים את החדר. לפעילים הוותיקים נראה היה שהמאבק שוב עולה על שרטון.
אבל האכזבה מנתוני הפתיחה לא מנעה את המשך השיחה. נציגי העירייה הבטיחו שיפנו למנכ"ל העירייה, מנחם לייבה, עם שתי הסוגיות שבמחלוקת – שטח הפארק ומיקומו - וישיבו עליהן במהרה. הפעילים העלו אפשרות להצמיד את הפארק לגינת הכלבים, שממוקמת כיום בחלקו הדרומי של החניון:

הם גם חזרו והסבירו את הצורך בשטח ירוק פשוט: דשא, עצים, ספסל, שתי נדנדות ומגלשה, שיהלמו את האופי של פלורנטין. שיהיה מקום לשבת בנחת על מחצלת, לקרוא ספר על ספסל מתחת עץ. זה הכל. כמובן שגם על כך ניטש ויכוחון, עד שאחד מהפעילים, אורי יואלי, הציע הצעה מהפכנית: "כמו שהרמנו את הגינה הקהילתית שהפכה לפנינה", הוא אמר, "תנו לנו לתכנן ולהרים את הפארק בעצמנו".

לרגע השתרר בחדר שקט. ואז בן יהודה הפתיע והרים את הכפפה. הוא אמנם הסביר שיש מגבלות תקציב וכללי בטיחות שחייבים להילקח בחשבון, כמו גם ההכרח להשתמש רק במתקנים שאושרו במכון התקנים, אבל חזר ואמר שהוא מוכן ללכת על זה. רות טסה, מנהלת מרחב דרום-מערב באגף קהילה, לא ממש התלהבה מהרעיון, בטענה שהתושבים שהגיעו למפגש אינם מייצגים את רצונם של כל תושבי השכונה. הפנים בחדר שוב התכרכמו.
אבל גם לכך נמצא פתרון. הוחלט שכמה מנציגי התושבים ייפגשו שוב עם אנשי אגף שפ"ע ואגף קהילה כדי לגבש מנגנון שיתוף, ובמקביל יערך מפגש תושבים נוסף, רחב יותר, שבו יוכלו התושבים להעלות צרכים ורעיונות נוספים.
סוג כזה של מעורבות תושבים בהקמה של פארק שכונתי הוא נדיר, ולכן ייתכן שבדרך עוד יצוצו מהמורות מבאסות, אבל הפעילים הוותיקים יצאו עם חיוך. הפארק אמנם לא יהיה גדול כמו שקיוו, לפחות לא בשלב הראשון, אבל כעת יש סיכוי שהוא יהיה מיוחד במינו. כמו שמגיע לשכונה.

"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.