אלופת אירופה בג'יו ג'יטסו היא בת למשפחת חירשים: 'זו שפת האם שלי'

בחודש אוקטובר האחרון עמדה שרה קובליוב על הפודיום ברומניה. מאחוריה התנופף דגל ישראל, ברקע התנגן ההמנון הלאומי, "ואני לא שמעתי מתי התחילו לנגן את ההמנון ומתי הוא נגמר, אבל הבנתי שזו 'התקווה'. שרתי את המילים בלב, וידעתי שניצחתי ושאני מביאה הרבה כבוד למדינה שלי".

שרה (15 וחצי), חירשת מלידה ובת למשפחה שכולם בה חירשים, זכתה במדליית הזהב בג'יו ג'יטסו ברזילאי והפכה לאלופת אירופה לנוער – חודשים ספורים בלבד לאחר שהוכתרה ביוון כסגנית אלופת העולם. "אני החירשת היחידה בעולם שמתמודדת ברמות האלה", היא מצהירה בגאווה.

אמנות לחימה שנולדה ביפן והתפתחה בברזיל, שהיא מעין שילוב של ג'ודו והיאבקות. הספורט הזה מכונה גם "השחמט האנושי", כי נדרשים בו הרבה מחשבה ותכנון. בינתיים הג'יו ג'יטסו לא נחשב ספורט אולימפי, אבל ייתכן שעד האולימפיאדה של 2024, ששרה חולמת להשתתף בה, הוא כבר יוכרז ככזה. לאחרונה נרשמו כמה הישגים ישראליים בתחום. באליפות אירופה לנוער שהתקיימה ברומניה, ובה קטפה שרה את מדלית הזהב, זכה המועדון הישראלי במספר המדליות הגבוה ביותר לנבחרת בתחרות: 19 מדליות (שבע מדליות זהב, שש כסף ושש מדליות ארד). גם באליפות אירופה לילדים זכו שלושה ישראלים במדליות.

שרה נמנית עם סגלי "אתנה", פרויקט לקידום נשים בספורט, בפיקוח משרד התרבות והספורט, השייך להתאחדות אילת (של ארגוני הספורט הלא אולימפי בישראל). מטרת הפרויקט היא ליצור מנהיגות נשית בספורט, לשנות עמדות חברתיות לגבי חשיבות הספורט בקרב ילדות ונערות, ולדאוג לייצוג הולם של נשים בדרג מקבלי ההחלטות בעולם הספורט. "אני מוזמנת על ידם למחנות אימונים ואפילו קיבלתי מהם מלגה על הישגיות, שסייעה לי לנסוע לאליפות אירופה ברומניה", היא מתגאה.

ומי מימן את הנסיעה הקודמת?

"ההורים שלי, ועכשיו אני מקווה שבזכות ההישגים שלי אזכה לתמיכה בתחרויות הבאות, כי לא פשוט לנו מבחינה כלכלית". 

שרה קובליוב עם אמה יוליה, אחיה הצעיר סטיבן ואביה בוריס. "הבית נותן כוח"(צילום: יאיר שגיא)

דממה. אני יושבת מול הוריה של שרה, יוליה (43) ובוריס (42). מעת לעת גם אחיה הצעיר סטיבן (תשע) עוזב את מזרן האימונים ומצטרף אלינו. הבן הבכור אדי (25), אף הוא חירש, אינו נמצא כרגע בבית. הם מדברים ביניהם בשפת הסימנים. אילולא תמי שמע, מתורגמנית מוסמכת לשפת הסימנים שהצטרפה לריאיון, לא הייתי מבינה דבר. "זו שפת האם שלי", מסבירה תמי. "גם אני בת להורים חירשים".

אז ככה, כמוני עכשיו, מרגישים אנשים חירשים?

יוליה: "בדיוק. מדברים לידך ואת לא מבינה, ואם אין תרגום בטלוויזיה את לא מבינה שום דבר, וככה גם ברחוב, במרפאה, בכל מקום. השקט הזה שאת חווה עכשיו הוא חיי היום־יום שלנו".

מה זה אומר להיות משפחה חירשת?

"זה כמו משפחה שומעת, בדיוק אותו דבר, רק שבבית שלנו מדברים בשפת הסימנים. אמא חוזרת מהעבודה ומבשלת, אבא עובד, אין משהו שונה מלבד העובדה שאנחנו לא שומעים". 

ההורים מכירים מכיתה א'

הם נולדו וגדלו באי קרים שבברית־המועצות. בוריס הוא בן להורים חירשים ויש לו אחים שומעים. יוליה היא בת יחידה להורים שומעים. ובעוד שבוריס מתאר ילדות רגילה ומאושרת, יוליה מספרת על ילדות עצובה.

"הייתה בבית תחושה קשה. ההורים לא ידעו את שפת הסימנים, ואני הרגשתי שמדברים מעל הראש שלי. כולם יושבים סביב השולחן ומדברים, ואני בצד, בשקט. תמיד הייתה לי תחושה כאילו מדברים עליי. רק בבית הספר נהניתי, כי שם דיברו בשפת הסימנים".

בבית הספר, היא מספרת, פגשה לראשונה את בוריס. "הייתי בת שש או שבע כשהכרנו. למדנו בכיתות מקבילות בבית הספר היסודי ומהר מאוד הוא הפך לחבר הכי טוב שלי".

בוריס: "הכרתי אותה כבר בכיתה א'. בכיתה ו' איחדו את הכיתות ומאז למדנו יחד, שיחקנו והיינו חברים בקטנה. האהבה התחילה בכיתה ח' ומאז ועד היום אנחנו יחד".

יוליה: "בגיל 17 נכנסתי להיריון ולא חשבנו אפילו לרגע

לוותר על הילד. התחתנו בקיץ של 1992, כשאני בחודש החמישי. הייתי מאוהבת ואף אחד במשפחה לא הרים גבה ולא התנגד".

היה לך ברור שאת רוצה גבר חירש?

"ידעתי שאתחתן רק עם גבר חירש. זה הרבה יותר קל. גדלתי במשפחה של אנשים שומעים, והבנתי שהדבר הכי חשוב הוא שתהיה תקשורת טובה. בזכות המשפחה המאושרת שבוריס ואני הקמנו שכחתי את הקשיים והעצב שהיו לי בילדות. כיום זה כבר לא טראומטי".

שרה, גם את תתחתני עם גבר חירש?

"לא משנה לי אם הוא יהיה חירש. הכי חשוב שתהיה אהבה. אבל אני צעירה. יש לי עוד זמן להתעסק עם זה".

יוליה: "כל דבר בזמן שלו. שרה תלמידה מצוינת. אני לא למדתי באקדמיה, ואני רוצה שלשרה תהיה האפשרות הזו. שום דבר לא בוער".

יוליה, כשהיית בהיריון עם אדי, הבן הבכור, חשבת על כך שייתכן שהוא יהיה חירש?

"זה בכלל לא הטריד אותי, לכן גם לא עשינו בדיקות, אבל סבתא שלי דאגה. היא הייתה לחוצה מאוד. אני זוכרת שהיא אמרה לי: 'אוי ואבוי אם ייוולד תינוק חירש, מה נעשה?'. אני לא ייחסתי לזה שום חשיבות".

מתי הבנת שאדי חירש?

"כשהוא היה בן כמה חודשים. הקשנו ודפקנו על השולחן ועל סירים והוא המשיך לישון, וגם כשהיה ער הוא לא הגיב לרעש. הוא נבדק בבית החולים רק כשהיה בן שישה או שבעה חודשים. כשהודיעו לנו בתום הבדיקה שהוא חירש, אמרנו שאנחנו כבר יודעים ומגיל צעיר דיברנו איתו בשפת הסימנים. כיום שלושת הילדים שלנו דוברים שפת סימנים רוסית וישראלית".

"אנחנו במשפחה תומכים אחד בשני ותמיד כולנו יחד"(צילום: איתמר רותם)

פירושה של הנפת יד

כשאדי היה בן ארבע וחצי החליטו לעלות לישראל. "אמא שלי ביקרה פה וכשחזרה סיפרה שזו מדינה טובה ששווה לבוא ולחיות בה", מספר בוריס. "יש לנו משפחה כאן, וכשהצעתי ליוליה שנבוא היא אהבה את הרעיון".

הם הגיעו לפני 20 שנה לנתניה, בוריס מצא עבודה בריתוך בחברת מעליות ויוליה בחברת אלקטרוניקה. "היינו מאוד מאושרים. חשבתי שאסתפק בילד אחד, אבל עם הזמן בוריס ביקש

 שתהיה לנו בת. הסכמתי לנסות. לשמחתנו נולדה שרה ואחריה נולד סטיבן".

מתי נודע לכם ששרה חירשת?

"בשונה מברית־המועצות, כאן פנו אלינו בבית החולים מיד לאחר שהיא נולדה. הסברנו שאנחנו משפחה חירשת, וכשהיא הייתה בת שלושה ימים כבר בדקו אותה. כשבישרו לנו שגם שרה לא שומעת, אמרנו: 'אוקיי, אז היא חירשת'. לא התרגשנו".

שרה, מתי הבנת שאת שונה?

"אני כבר לא זוכרת. אולי בגן הילדים או בגן השעשועים. ראיתי שכולם מדברים סביבי וקלטתי".

מה הבנת?

"הבנתי שהם שומעים ולי יש את החיים שלי ואת המשפחה החירשת שלי והכל בסדר. אף פעם לא אמרתי לעצמי שאני חריגה, למרות שהיו קשיים. היו מקרים בגן המשחקים שהילדים סביבי לעגו לי, חיקו את התנועות של שפת הסימנים או השמיעו את הקולות שאני משמיעה. אני זוכרת שחזרתי הביתה בוכה, אבל אמא ואבא אמרו שאני צריכה להתעלם".

בוריס: "כילדה, שרה הייתה מאוד רגישה ואני תמיד אמרתי לה להתעלם, לא לשים לב. הבית נותן כוח, ומשפחה תומכת זה מה שחשוב לילד. זה נותן את התחושה שגם אם אתה חריג אפשר להסתדר ולהמשיך הלאה".

שרה: "אנחנו במשפחה תומכים אחד בשני ותמיד כולנו יחד. היום, אם זה יקרה לאחי הקטן, אם ילעגו לו, אומר לו שיתעלם. ואם יש קשיים, אעזור. כולנו עוזרים אחד לשני. אמא ואבא לא כותבים טוב בעברית, ואני זו שכותבת בשבילם כשצריך ומתרגמת להם דברים".

זו אחריות גדולה לנערה בגילך.

"נכון, ולפעמים לא מתחשק לי. בא לי להישאר בבית, לראות סדרה בטלוויזיה, להתכתב עם חברים ולהיות באינסטגרם כמו שאר בני גילי, אבל התרגלתי. אני מגייסת כוחות ועושה את זה למען אבא ואמא".

בגיל צעיר הובאה שרה מדי יום מנתניה לגן ילדים משולב בבת־ים, שבו מתחנכים ילדים שומעים לצד ילדים חירשים וכבדי שמיעה, והמשיכה לבית ספר משולב בתל־אביב. כיום היא לומדת בכיתה ט' בבית הספר המשולב "גולדה מאיר" בנס־ציונה. "זה רחוק", היא אומרת, "אבל אני רגילה למרחקים האלה וקמה בשש כדי להספיק".

יש לך חברים לא חירשים?

"לא בבית הספר, אבל באימוני הג'יו ג'יטסו הכרתי חברים שומעים. יש לי חבר לקבוצה שאני עובדת איתו על טכניקות. אני יודעת לקרוא שפתיים, קלינאית תקשורת לימדה אותי. היו מילים שהיה קשה לי להבין בהתחלה, והיא לימדה אותי להגות אותן ולקרוא, וככה לאט־לאט התקדמתי. אי־אפשר לדבר בשפת הסימנים כשהפה סגור. אנחנו מסמנים ומדברים בו־זמנית".

בוריס: "השילוב בין השפתיים ושפת הסימנים הוא חובה. אם הפה לא מדבר, לא תמיד מבינים, כי יש סימנים שדומים זה לזה. למשל, הנפת יד צמוד לאוזן זה 'אני רוצה לדבר בטלפון' וגם 'אני רוצה לשירותים'. כשאתה מזיז את השפתיים קל יותר להבין".

איך החברה מסביב מתייחסת אליכם?

שרה: "הרבה פעמים כשאנחנו יושבים בפארק ומדברים

בשפת הסימנים אנשים נועצים בנו מבטים, חושבים שאנחנו ברמה נמוכה. אבל אנחנו בדיוק אותו דבר: אנחנו לא טיפשים, אנחנו רק לא שומעים. אני חולמת שיבוא יום וכל החברה תלמד לקבל אותנו, באימונים מקבלים אותי מצוין"".

יש מקומות שבהם את מרגישה שלא מקבלים אותך?

"יש אנשים שלא מתייחסים או מזלזלים. כשאני לא מבינה מה הם אומרים אין להם סבלנות, אין הכלה, עושים לי פרצוף של אוף".

יוליה: "בטלוויזיה, למשל, אנחנו חייבים הנגשה. אני לא יודעת לקרוא עברית, ואם כבר יש משהו שמתורגם לשפת הסימנים, החלון שם כל כך קטן שאי־אפשר לראות. זה נורא חשוב לי, במיוחד בחדשות. לפעמים אני מנסה להבין מהתמונות, אבל בתוכניות ובסרטים חייבים כתוביות. בלי זה אני פשוט מכבה".

אתם הולכים לסרטים?

"אם יש כתוביות, כן. בקולנוע יש כתוביות גם ברוסית, ואם לא, אז שרה מתרגמת לנו".

שרה: "אני יושבת, אוכלת פופקורן ועושה להם סיכום".

אתם נוהגים?

בוריס: "כן, כמובן, יש לנו רישיון. כשאני נוהג אני יותר קשוב מנהג שומע למה שקורה מסביב".

עם המאמן אמיר בוארון. צופה לה הצלחה גדולה(צילום: רונן חביב)

תכונות אופי של אלופה

לעולם הספורט התגלגלה שרה במקרה כשחיפשה חוג לשעות אחר הצהריים. "מכיתה א' עד ו' הלכתי לפעילות חברתית ב'שמע' (עמותה לחינוך ולשיקום ילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה, שר"א), אבל כבר היה לי משעמם. אמרתי לאמא שאני רוצה חוג בנתניה, קרוב לבית. הסתובבנו וחיפשנו חוגים, עד שגילינו שלט גדול שכתוב עליו MMA ישראל, שזו רשת לאמנויות לחימה. נכנסנו פנימה, הסתכלתי על רשימת החוגים, ואבא הציע שאנסה אגרוף תאילנדי".

למה?

יוליה: "בוריס רצה לחזק לה את הביטחון בגלל המכות שהיא קיבלה בבית הספר".

קיבלת מכות?!

"יש בנים בכיתה שלעגו, הרביצו והציקו לי, לא כי אני חירשת,

אלא כמו שבנים עושים לפעמים לבנות. סבלתי, אבל לא החזרתי אף פעם. הייתי בוכה, והם היו לועגים לי שאני בכיינית. כשסיפרתי לאבא, הוא חשב שאם אלמד אמנות לחימה זה יעשה לי טוב. נרשמתי לאגרוף תאילנדי וסטיבן נרשם לג'יו ג'יטסו".

ואז?

"חוג האגרוף הסתיים מוקדם יותר ואני נשארתי לחכות לסטיבן. הסתכלתי וזה נראה לי כל כך כיף, שעשיתי גם וגם: בימים ראשון ורביעי אגרוף תאילנדי ובשני וחמישי ג'יו ג'יטסו. בשני החוגים היה לי קשה בהתחלה. אני וסטיבן החירשים היחידים במועדון, אבל לאט־לאט התייחסו אליי כמו אל כולם".

איך את שומעת את ההנחיות?

"המאמן מדגים עם אחד התלמידים, ואני צופה ועושה את מה שנדרש. אם אני טועה או לא מבינה, הילדים קוראים למאמן והוא מסביר, וגם החברים בקבוצה עוזרים לי. למזלי, אני בדרך כלל קולטת די מהר. בהתחלה זה היה מבלבל וקשה. עברתי מחוג ב'שמע' שבו כולם ילדים חירשים, לחוג שבו כולם שומעים, אבל לאט־לאט השתלבתי".

הג'יו ג'יטסו, אמנות לחימה שהתפתחה בברזיל כשיטה להגנה עצמית (ראו מסגרת), כבשה את שרה. "שנתיים התאמנתי במקביל גם בג'יו ג'יטסו וגם באגרוף תאילנדי, וכשהתקדמתי בג'יו ג'יטסו והתחלתי להשתתף בתחרויות ולהביא הצלחות, הרגשתי שהאגרוף התאילנדי פחות מדבר אליי. לפני שנה עזבתי והתמקדתי רק בג'יו ג'יטסו. גררתי גם את אבא לזה".

אמיר בוארון, המאמן האישי של שרה ומי שהקים את הרשת לאמנויות הלחימה "MMA ישראל", צופה לשרה הצלחה גדולה. "היא מתאמנת אצלי כבר מעל שלוש שנים. בהתחלה היה קצת קשה, אבל מה שיפה אצלה הוא הריכוז הגבוה שנובע מכך שהיא לא שומעת. עם הזמן היא התחילה להבין אותי ואת הסימנים שלי ומהר מאוד זיהיתי שיש לה את זה. גם כשהיא הפסידה בהתחלה היא לא נשברה. היא חזקה, ואלו תכונות אופי של אלופה. במהלך הקרב כולם לובשים את החליפה ונראים אותו דבר על המזרן. אף אחד לא שם לב ששרה חירשת".

כדי להצליח שרה מתאמנת מדי יום, פעם עם הנוער ו

פעם עם הבוגרים, והארון שלה מלא מדליות שבהן זכתה בתחרויות ברחבי הארץ והעולם, "אבל לפעמים אני גם נכשלת", היא מודה. "כשאני מפסידה אני מרגישה תסכול, אבל אני לומדת מההפסד. כשאעלה לקרב הבא עם אותה מתמודדת, כבר אדע לנצח אותה".

יש קושי ספציפי למתמודד חירש?

"כל המתמודדות מולי שומעות. במהלך הקרב המאמן יכול לצעוק למתמודדת 'תעשי ככה או ככה', וזה חיסרון גדול עבורי. זה מצריך הרבה יותר מאמץ ויכולת ריכוז. אין מי שנותן לי טיפים תוך כדי קרב כדי לקלוט את הטקטיקה של היריב, אלו דברים שאני נדרשת לגלות לבד. בתחרות האחרונה המאמן אמר לשופט שאני חירשת, ולכן הרשו לו לא רק להגיד 'סטופ' בסיום קרב, אלא גם הבינו שאני צריכה טפיחה על הכתף".

בחודש מרץ האחרון התחרתה ביוון באליפות העולם עד גיל 21. "התמודדתי מול יריבה מרוסיה, זו הייתה אליפות העולם הראשונה שלי, והייתי מאוד לחוצה. בסיבוב האחרון הפסדתי. קיבלתי מדליית כסף והייתי מאוכזבת, אבל אני עדיין סגנית אלופת העולם. לקראת תחרות אליפות אירופה עד גיל 18, שהתקיימה ברומניה, אספתי את עצמי. זה דרש המון אימונים והרבה לחץ, אבל ידעתי שבסוף אצליח".

מי היה איתך בתחרות?

"אמיר כמובן, ואמא שהחזיקה אצבעות".

יוליה: "ישבתי בקהל, החסרתי נשימה והדופק עלה. היו ארבעה קרבות, ובסוף, כשהבנתי שהיא זכתה, ירדו לי דמעות של התרגשות. שלחתי לה מיליון נשיקות והעברתי מיד סרטון לבוריס. אמרתי לו בסרטון בשפת הסימנים שהילדה שלנו אלופה".

בוארון: "אני יכול להתחייב היום שבעוד שנתיים וחצי שרה תהיה אלופת העולם בבוגרים".

שרה, יש לך זמן לחיי חברה?

"אין לי חיי חברה. היום הפנוי היחיד שיש לי הוא שבת, וגם זה לא תמיד, כי יש תחרויות ויש לימודים שחשוב לי להצליח בהם. כשאני טסה לתחרות צריך להשלים את החומר, ויש את המתח והתסכול שכל ספורטאי מתמודד איתם, אבל אני אוהבת את זה. לפעמים קורה שאני רואה שומעים מדברים ביניהם. אני רוצה להבין וליהנות מהשיחה, וחושבת, למה דווקא אני? אף פעם לא אמרתי להורים שלי שלפעמים הייתי רוצה להיות שומעת, אבל טוב לי שאני בריאה ומצליחה. מה שבטוח הוא שחירשים יכולים לישון טוב, אז יש גם יתרונות בלהיות חירש (צוחקת). ועובדה שלמרות הקשיים אני מצליחה ויודעת שעוד אגיע רחוק".

• תודה לתמי שמע, מתורגמנית של שפת הסימנים שבזכותה התאפשר הריאיון הזה.